כל מה שחשוב ויפה
יובל שאול בסטודיו
יובל שאול בסטודיו. צילומים: רון קדמי

יובל שאול: ״אמנות טובה תמיד תהיה קצת יותר חכמה ממי שעשה אותה״

לראשונה בקריירה, יובל שאול מצייר (ומציג בגלריה גל גאון), וחונך בסטודיו שלו חלל לתערוכות של אמנים צעירים. ״כל זמן שאני לא עושה שום דבר חדש אני גמור״

במרכז הסטודיו של יובל שאול הצטברה שכבה עבה של כתמי צבע, כמו יצירה מופשטת בפני עצמה. מסביב ניצבים ציורי ענק, ברובם משטחי צבע עמוקים ומושכים, שקו אופק מסתורי חוצה אותם ומפריד בין שמים וארץ. מופשטים בצבעוניות עזה, לבן־שמנת וזהב, תכלת, כתום וירוק יער, שכבות על שכבות שכמעט ניתן לצלול לתוכן ולראות (או ליתר דיוק לנחש) תמונות נוף אבסטרקטיות.

בחדר אחר, שנקרא ״חלל בסטודיו״, מוצגת בימים אלה תערוכת יחיד של חן פלמנבאום – התערוכה השלישית בסדרת תערוכות של אמנים צעירים שהסטודיו החל לארח לאחרונה. ״התפנה לי חלל, והחלטתי שאני רוצה למלא אותו בחיים״, מסביר שאול בפשטות. כל תערוכה מוצגת במשך שלושה סופי שבוע בלבד (ובתיאום אישי גם באמצע השבוע).

יובל שאול. צילום: מ״ל

יובל שאול

יובל שאול. צילומי עבודות וצילומים בסטודיו: רון קדמי

חן פלמנבאום

חן פלמנבאום מציג בחלל בסטודיו של יובל שאול. צילום: ישי חוג׳סטה

למה כל כך קצר?

״שמתי לב שכשהתערוכה מוצגת לזמן קצר ומרוכז האמנים עושים מאמץ ממוקד ויוצא משהו מאוד יפה, וכך אנחנו מפיקים מזה את המיטב. וגם אני מדי פעם צריך את השקט שלי – אז אי אפשר שזה יהיה לאורך זמן״.

איך נולד החלל בסטודיו?

״מיוזמה של חבורת אמנים/אוצרים צעירים. אחד מהם, ישי חוג׳סטה, הוא חבר ילדות של הבן שלי. כשהילדים היו קטנים הסטודיו היה חלק ממגרש המשחקים של הבית. גרנו בבית גדול באלנבי, והחברים של הילדים היו בני בית אצלנו. כך האמנות הייתה חלק מהיום־יום שלהם״.

וכיום?

״הסטודיו שלי הוא מקום מאוד דינמי. זה לא המפעל של אנדי וורהול, אבל זה מקום פעיל – מצלמים פה סרטים וכל הזמן מבקרים אנשים. לפעמים הם מסתכלים עליי עובד ואני גם מאוד נהנה מהאינטראקציה עם האמנים הצעירים״.

וככה, בתקופה של שקט כלשהו, נולדה סדרת הציורים האחרונה, המאוד שונה ממה שעשית עד כה.

״אני אספר לך איך היא נולדה. אני בנאדם שכל הזמן עובד ואני מאוד מגוון, ולאורך כל השנים לא ציירתי. אבל במקור, בשנים המוקדמות, למדתי אצל ישראל הרשברג במכון אבני – ממנו ומכל הציירים הריאליסטים. ואני לא ציירתי. הייתי הכבשה השחורה ולמרות זאת, אני חושב שלמדתי הכי הרבה – למדתי מה אני לא. ואני לא צייר.

״אולי זה לא היה קורה אם הייתי לומד במדרשה או בבצלאל, במקומות שהם בהגדרה פתוחים יותר. אבל באבני, זה היה משהו שהתווה את דרכי, ועברתי לחומרים שהם הכול חוץ מציור. לאורך השנים עבדתי על עבודות מאוד גדולות וחומרים מאוד מורכבים״.

וכשהוא אומר מורכבים הוא מדבר על מנעד שבין פיסול מונומנטלי לשולחני; מעץ או יצוק בברונזה; פוחלצים ועבודות פרווה; צילומים והדפסות תלת־ממד – כמו הפסל הניצב בסטודיו, שבו נראה שאול בגודל טבעי נושא את משקלו של איש נוסף, אף הוא בן דמותו שלו בגודל טבעי.

המערכת הסובבת את האמן

שאול יחגוג השנה 60 והוא בעל קריירה פעילה ועצמאית מאוד, בשפה האמנותית ובהתנהלות האישית, שנמשכת כבר כשלושה עשורים. חלק מזערי מעבודותיו האיקוניות ממלא את הסטודיו. הדיוקן העצמי הכפול מבוסס על צילום מטופל שלו מלפני יותר מ־20 שנה. מאז יצר ויצק אותו במספר גרסאות, והפסל שניצב כעת לא רחוק משולחן העבודה נראה כמו פיסול קלאסי בשיש, אך עשוי למעשה מפלסטיק, הוא המאוחרת שבהם.

הפסל הודפס במעבדות חברת סטרטסיס, שנתנה חסות לפרויקט היקר – כ־150 אלף שקל, עלויות ייצור. אבל כסף לחוד, העבודה והמהות שלה מקבלות טוויסט מעניין במיוחד כשחושבים על פיסול קלאסי לעומת יכולות הייצור הקיימות כיום; על מלאכת המחשבת של יד האמן לעומת הקוד הנשלח למכונה המדפיסה; ואפילו על ההישענות העצמית של האיש המפוסל, והמערכת הסובבת את האמן.

יובל שאולשאול רואה בעצמו בר מזל – מאז ומתמיד עבודתו התקבלה והוצגה, ויש לו מעגל נאמן (וקונה) של אספנים ותערוכות בעולם. הוא יוצר פרויקטים שאפתניים וארוכי טווח, וחלק מהעבודות שלו דורשות (ומקבלות) מימון מאספנים ותומכים.

למרות כל אלה, עוד לפני הקורונה הוא הרגיש שמשהו אצלו משתנה והוא מאבד עניין. ״יבש המעיין. אלה דברים שכל אמן עובר, אבל זו הייתה תקופה מאוד ארוכה – חודשים ארוכים״.

אתה אומר משהו מאוד דרמטי. לך, נגמרה האמנות?

״באופן זמני, אבל כן״.

ונכנסת לפאניקה? לדיכאון?

״למזלי זה היה רק חודשים, לא שנים. לא נכנסתי לדיכאון, הרבה בזכות חברי האספן עפר לוין, שעוקב אחרי עבודתי שנים רבות, וסייע לי גם בפרויקטים מורכבים בעבר. עופר החליט לאחרונה שהוא מתחיל להוציא לאור סדרת ספרים על אמנים – מונוגרפיות. חלקם הגדול על כאלה שהלכו לעולמם. להבדיל – הוא הזמין אותי לעבוד על הספר עליי״.

וכך הפנה שאול את האנרגיה היצירתית להתבוננות לאחור וסיכום עבודותיו עד כה. ״זכיתי. זה פרויקט שעבדתי עליו שנה שלמה ובמהלכה הרגשתי ואמרתי לעצמי – כמה זה סמלי שבדיוק כשהפסקת להיות אמן, יש לך מצבה יפה להזכיר את האמן שהיית״.

אוי.

״כן. וזה כבר ממש דכדך אותי. יש דברים שאתה לא יכול לשקר את עצמך. ואמנות זה אחד מהם – הבנתי שכל זמן שאני לא עושה שום דבר חדש אני גמור. אני באמת מאמין בזה. זה כמו שמוזיקאי אחרי גיל 40 לא מצליח לשחזר את החדשנות של גיל 20-30. ואצל אמנים פלסטיים אולי זה קורה יותר מאוחר, אבל הם מתחילים לעשות את אותו הדבר עוד ועוד.

יש בזה משהו מאוד ראשוני מאוד נקי, כל ההכנה הנפשית וההכנה הטכנית – זה ציור שקורה ברגע, בכמה דקות, זה כמו התכוננות לריצה למרחקים קצרים. אני מנהל דיאלוג עם החומר והצבע – שופך את הצבע ונותן לכימיה של החומרים לעשות את עבודתה

״ואני מרגיש שאם אני לא בורא עוד משהו חדש זה לא אמנות. זה כמו יזם שבמקום להמציא את הדבר הבא הוא שוקע בניהול החברה. יש לי סטודיו גדול ויפה אבל אני לא מרגיש שאני ממשיך להתפתח״.

זה קשור גם לגיל, זה מצב בחיים.

״זה נכון. לכל גיל יש את המשברים שלו. אני מבין ומקבל את זה, אבל אני מאוד מעשי. יש לי פרקטיקה של עבודה ומשמעת עצמית ואני לא מאמין שזה יבוא מהיקום והאנרגיות הקוסמיות. וככה מצאתי את עצמי יושב ומשרבט בעפרון, אני מרפה, אני עוזב ולא נלחם בכלום. ומלמד את עצמי ללכת מחדש״.

מתחיל מבייסיק.

״בדיוק. וככה התחיל הציור החדש – התחלתי לשחק בחומרים, בצבע וטינרים ובלכה ומתכות וייבוש גלי, על גבי מוטות נשא״.

תקופת הקורונה הביאה אותו – כמו שאר העולם – לסוג של עצירת פתאום. מחיים מאוד דינמיים לתקופת השתהות, שבמהלכה פיתח את העבודות החדשות.

אתה מתאר עשייה שהיא לא לגמרי ציורית – אלא ציור פעולה, אבל לא במובן של ג׳קסון פולוק אלא במובן הפיסולי.

״כן, נכון. זה משהו מאוד פיזי, הריחות והחומרים שנוזלים ומתגבשים על הרצפה. והמשקל של הרמת החומר. מאוד שונה מהפרקטיקה שלי עד כה – אני נהגתי לעבוד באאוטסורסינג, עם יוצקים ומפחלצים וצלמים ואנשי מקצוע והפקה מורכבת – הכי אהבתי את זה שאני לא הייתי מעורב בתהליך העבודה בידיים כמעט. ופתאום אני כאילו עובד מהבית״.

פתאום אתה הפועל, ונוצר קסם.

״יש בזה משהו מאוד ראשוני, מאוד נקי, כל ההכנה הנפשית וההכנה הטכנית – זה ציור שקורה ברגע, בכמה דקות, זה כמו התכוננות לריצה למרחקים קצרים. אני מנהל דיאלוג עם החומר והצבע – שופך את הצבע ונותן לכימיה של החומרים לעשות את עבודתה״.

התוצאה היא עבודות נייר גדולות ברובן, ששכבות רבות וכבדות של צבע תעשייתי גולשות על פניהן ומתחלקות למשטחים נפרדים. אם הזכרנו את פולוק, קשה שלא להיזכר בבן דורו מארק רותקו – ששטחי הצבע בציוריו של שאול מזכירים את הציור המופשט המצמרר והמרגש של רותקו. אבל יותר משניהם, שאול מתחבר אולי לאמן האירי־אמריקאי בן זמננו שון סקאלי, שעובד במברשות ענק ומותח פסים רחבים של צבעים עזים ודשנים.

אני שואב הרבה תקווה מזה שבאמנות יש מקום לפריחה מאוחרת. זה אחד התחומים היחידים שבהם אתה יכול להצליח עוד יותר אחרי מותך. אני מאוד אופטימי

אך כל אלה רק נותנים מסגרת רפרנס, ואולי שיוך לאיזה זרם גברי ואינטנסיבי של חיפוש אמנותי. הציור של שאול נעשה בטכניקה ובעבודה פיזית שונה לחלוטין. הנייר עצמו מקבל תכונות חדשות ומשקל כבד, אחרי שספג שכבות על שכבות של צבע תעשייתי. התוצאה מרתקת את העין, אוצרת סוד.

״אחד הדברים שאני הכי אוהב באמנות זה שאני רואה משהו ולא מאמין שאני עשיתי אותו. אני באמת חושב שעבודת אמנות טובה תמיד תהיה קצת יותר חכמה ממי שעשה אותה״, אומר שאול בחיוך צנוע.

אני רואה קווים מחברים בינך לבין שון סקאלי.

״לא מתנגד. הוא עבר דבר או שניים בחיים וחלק מההצלחה שלו היא לייט בלומינג״, מסכים שאול. ״אני שואב הרבה תקווה מזה שבאמנות יש מקום לפריחה מאוחרת. זה אחד התחומים היחידים שבהם אתה יכול להצליח עוד יותר אחרי מותך. אני מאוד אופטימי״, הוא אומר, באירוניה מסוימת.

זה מאוד אופטימי 😉 יש אופטימיות ביכולת להשתנות.

״כן. וזה מה שהיה חסר לי בתקופה הזו של התרדמה המקצועית. זו תקופה שהייתי מאוד עסוק – העבודה על הספר והצגתי תערוכות בעולם, והכל היה בסדר, אבל לא קרה כלום בצד היצירה״.

אולי היית עסוק מדי? ואז באה ההפוגה שנתנה לך לחזור לסטודיו.

״אני לא בא לשפוט אחרים אבל אצלי – האמנות שלי תמיד הייתה מאוד כוחנית. היא התעסקה בנושאים מאוד חזקים – בין היתר בגבריות ובקריסת הגבריות״.

גבריות עכשווית, או לפחות זאת של העשור הקודם (שבו עשית את העבודות).

״עבודות מאוד מונוכרומטיות – הפרוות והציד, הסדרה של אטלס היבשות ויחסי הכוחות בעולם; אניות מלחמה, ולצערי (אבל גם קצת לשמחתי) אף אחד לא התעסק בזה באמנות הישראלית – הרי מתעסקים הרבה במגדר ובאחרות. אבל בגבריות ושברה – פחות. ואף אחד גם לא הרים את הכפפה״ – הוא מרמז לכך שלמרות הצלחתו בקרב אספנים (לז׳ראר דפרדייה יש עבודה שלו) וההכרה שקיבל גם מהממסד, לא זכה לייצוג בגלריות בארץ.

״הייתי מאוד שמח להציג יותר בגלריות ובמוזיאונים בארץ, אבל מכל מיני סיבות זה לא לגמרי מסתייע. אבל זה הפסיק לעניין גם אותי. נמאס לי לשמוע אנשים מתלוננים ואני לא רוצה לתקן את העולם או להציב מראה מול העולם, אני חי בעולם מדהים ומרתק״.

נשמע כמו חוויה של התגלות רוחנית.

״קודם כל זה שיפר אותי כאדם, בהרבה מובנים. התחלתי לצייר והשחרור שהרגשתי בעשייה הזו – כשאני עושה משהו רק לשם עצמו בלי שום כוונה להשליך על משהו אחר, עשייה שלא תלויה בכלום, לא פועל משום מקום שמכוון או מדריך או מכונן אותי לתפיסת עולם כזו או אחרת. לא היה לזה מקום ואפשר לקרוא לזה חדוות היצירה״.

birds

וזה ממשיך?

״כרגע כן. אני לא יודע מה יהיה מחר. אני מקווה שזה לא יישאר יותר מדי זמן, אבל אני רואה תגובות של אנשים (גם טובות וגם לא טובות)״.

את הטובות שמעתי, מה הרעות?

״לא יודע, את הרעות אומרים מאחורי הגב״, הוא צוחק. ״מצאתי את עצמי מוציא מעצמי עושר צבעוני שלא חשבתי שיש. וכשאני מתיישב ממרחק על ספת המבקר אני עדיין אוהב. אני חושב שאם יש משהו שאשמח שיקרה זה להפוך את העולם למקום יפה וטוב יותר״.

אז אתה מדבר על האסתטיקה של האמנות. לא אכפת לך אם זה דקורטיבי?

״לא, לא. אני לא עוסק באסתטיקה של הדברים. אסתטיקה זה עיסוק בחיצוניות של הדברים (וזה דבר חשוב) אבל האמן מייצר את הדבר וזו מהות, לא עוסק באסתטיקה, לא משתמש במעטפת החיצונית. זה מקום ענוג להיות בו. כשאנחנו מסתכלים על הציירים הגדולים של האבסטרקט – פולוק, מוריס לואיס, רותקו – זה היישות של ההוויה, הדבר עצמו״.

ובינתיים הציור מילא אותך בכוחות חדשים.

״לגמרי. אני מתרגש מזה״.

מה הדבר הבא?

״שנת הקורונה שיתקה הרבה תוכניות ותהליכים, הכל נדחה בינתיים. יש בתכנון תערוכת מכירה עם בית המכירות פייר ברז׳ה״.

איך הם (בית המכירות) הגיבו לציורים?

״מאוד טוב. אם יש דבר שכל אמן רוצה זה שאנשים לא ישארו אדישים והציורים שואבים את העין״.

גלריה גל גאון

גלריה גל גאון. צילום: רון קדמי

בימים אלה שאול מציג יחד עם טל שוחט קרן גלר בתערוכה ״מציאות, אולי מדומה״ שאצרה סמדר שפי במרכז לאמנות עכשווית ברמלה, ובגלריה של גל גאון, שמשלבת אמנות, עיצוב ותרבות מגורים.

״מודל מאוד נכון ועכשווי בעולם, זו הדרך שאנשים רוצים לראות היום אמנות. הם רוצים לראות את זה בקונטקסט ביתי ותרבותי. אנחנו חיים בחללים שיש בתוכם מגוון של רהיטים ושימושים וחפצים ותאורה ובניין וקומפוזיציות.

״הווייט קיוב הייתה הצעה יפה ונכונה לזמן כלשהו, אבל כעת ההצגה של הדברים המורכבים יותר – זו הדרך הנכונה והמעניינת לימינו״.

הווייט קיוב הייתה הצעה יפה ונכונה לזמן כלשהו. היום אנשים רוצים לראות אמנות בקונטקסט ביתי ותרבותי. אנחנו חיים בחללים שיש בתוכם מגוון של רהיטים ושימושים וחפצים ותאורה ובניין וקומפוזיציות

חיזוק לדבריו אפשר למצוא בחשבון האינסטגרם של טייקון הגלריות העולמי לארי גגוזיאן, שתחת הכותרת ״לארי׳ס ליסט״ (הרשימה של לארי) מציג בתי אספנים, חללי תצוגה ובתי מלון מהקצה העליון של הלייף סטייל בעולם. עבודות של שאול מופיעות שם מדי פעם – וזו אחת המחמאות הגדולות שקיבל, לדבריו.

לא פייר להסתכל על גגוזיאן כמודל לשילוב אמנות בחיי יומיום. יש לו מאגר אינסופי.

״נכון. אמנות הפכה לדבר הכי קפיטליסטי בעולם. והאוצרים והגלריסטים שעוסקים באמנות עכשווית הצליחו למצב את האמנות בשפיץ של העולם הזה – אנחנו בישראל יכולים רק להשתרך מאחור.

״אבל הם עשו דבר מדהים: הם לקחו רוח והפכו אותה לחומר. כל דבר אחר בחיים זה חומר שרוצים למכור לנו אותו כרוח. שמפו, רכב – מנסים לעטוף לנו אותם בדימוי של רגש ורוח. באמנות זה הפוך. אמנות הגיעה למצב שאצל האספנים הגדולים יצירת אמנות אחת שווה יותר מכל הבית וקירותיו.

״זו הראייה הכי עכשווית שיש. ולמה אני אוהב את זה? כי אין פה צביעות, התחסדות העמדת פנים מניפולציות. זה שווה 50 מיליון דולר – אז זה שווה. לא מתנצלים״.

כמה שוות העבודות שלך?

״בין מאות בודדות של דולרים לכמה עשרות אלפים. אנחנו חיים בעולם שבו שווי של הדברים נמדד לפי כמה הם עולים, אבל זה לא צבוע. זה בכנות״.


יובל שאול
גלריה גל גאון, מונטיפיורי 44, תל אביב
חן פלמנבאום I חלל בסטודיו
הרצל 142, קומה שנייה, תל אביב, נעילה: שבת, 19 ביוני
שישי ושבת 10:00-14:00 ובמהלך השבוע בתיאום במייל [email protected]

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. רוברט

    והמשכיל יחריש. "אמנים", אוצרים ומבקרים, שאין להם מה לאמר, ומנסים להצדיק ולהסביר את ה"אין". ואן גוג, ודומיו, אינם זקוקים להסבר. עצוב, מאכזב. פני הדור אפילו לא כדיוקנו של "דוריאן גריי".

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden