כל מה שחשוב ויפה
ישי שפירא קלטר
ישי שפירא קלטר. צילום: קוקי מון

מחוץ לקובייה: פחות לתווך ולחנך, יותר להסתכל, לחוש, לשמוע, להיות 

בתערוכה הקבוצתית ״מחוץ לקובייה״, שתתקיים בשבועיים הקרובים בתמיכת מוזיאון תל אביב וקרן רפפורט, האוצר ישי שפירא קלטר דוחף את האמנות אל מחוץ לכתלי המוזיאון

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב


במוצאי שבת, משעה 20:30 ועד 22:30 בערב, המכון לחקר החופש יפעיל מול בית העצמאות בתל אביב דוכן שנועד להנפיק ״הכרזת חיים״ עצמאית לעוברים ושבים. כל הכרזה שכזו תיכתב באופן שיותאם אישית לאדם המבקש אותה. האירוע, המעלה תהיות על אורח התגבשותה של זהות עצמית ואוטונומית, אך גם זו הלאומית, וכן לגבי המתח המתכונן בין השתיים, הוא פרפורמנס חי בין כשעתיים. 

בהמשך, ביום שני בערב ובמשך מספר ימים קצובים, האמן יונתן גירון יציג את המיצב ״קולנוע לב״, שעליו הוא עובד בשמונה השנים האחרונות. תנאי המחייה של גירון הם אלו שמכתיבים את היצירה, שמכילה ספרייה, שולחן קטן החוסם את מסדרון הכניסה לדירה שבה הוא שוכן, פריטים שהיוצר אסף וגופי תאורה. מי שמעוניין לצפות בעבודה, שעומדת ברחוב לה גווארדיה 65 ב׳, יכול לנסות להביט בה מהרחוב או אולי לנקוש על דלתו של האמן בתקווה שיפתח אותה בפני מבקרים. 

כמה ימים לאחר מכן, במהלך סוף השבוע, האמן טל אנגלשטיין יציג את היצירה ״זקוקה להצלת חיי״ במעמקי חניון שוק לוינסקי שבדרום העיר. זו עבודת טקסט שאותה הוא ישלח למכשירי הטלפון של עוברי אורח באמצעות אנטנה סלולרית. אנגלשטיין ישגר הודעות בעלות תוכן אינטימי שנכתבו על פי תסריט מתוכנן מראש, על פיו אישה במצוקה המתגוררת בקרבת השוק מבקשת סיוע מזרים בסביבתה. 

לא מדובר באסופה של מקרים אמנותיים אקראיים, אלא בעבודות שהחוט המקשר ביניהן הוא תערוכה אחת רחבת־הקף, שנוצרה כתולדה של שיתוף פעולה בין קרן רפפורט ומוזיאון תל אביב לבין ונטילטור, חלל תערוכות נודד. במשך 12 ימים, שלל יצירות במגוון מדיות יוצגו ברחבי העיר ובהמשך יעלמו כלעומת שבאו, באופן שנוגד את שגרת היצירה והתצוגה העכשווית המוכרת לנו ואולי אף מזכיר את פרקטיקת ה־Happenings שהתגבשה בארצות הברית בשנות ה־50. 

האמן והאוצר ישי שפירא קלטר הוא מי שעומד מאחורי הערב רב של ההתרחשויות קצרות המועד והמחתרתיות־משהו שישטפו את העיר באמנות. בראיון עימו הוא מספר על הדרך שבה נהגה הרעיון לתערוכה, משתף כיצד התפתחה הגישה האוצרותית העומדת מאחוריה, ומגלה איך אופן הפעולה הזה מאפיין את דרכו האמנותית זה מספר שנים. 

לערער על מונח הקובייה הלבנה

ג׳וי: ישי, בוא נתחיל מכך שתספר לי על הפעילות לקראת העמדת התערוכה. אופן הפעולה והמחשבה שבאמצעותם יצרת את ״מחוץ לקובייה״ לא זרים לך, הם המשך ישיר של העשייה שלך במסגרת ונטילטור. לטובת מי מהקוראים שלא מכיר אותך ואת הפרויקט שלך, אשמח אם תחלוק איתנו קצת פרטים על הרקע האישי שלך

ישי: התערוכה הזו היא תולדה של כמה דברים שקרו במקביל. הראשון בהם הוא באמת הפעילות שלי במסגרת ונטילטור. מדובר בפעילות שהיא לא רק שלי אלא של מספר אמנים שהשתתפו ופעלו במסגרת חלל התערוכות הנודד הזה, שהתחיל בדיוק לפני ארבע שנים, בחודש יולי, ונמשך עד היום. 

אלו תערוכות שקורות במרחבים ספונטניים וארעיים, ומרחיבות איזשהו גבול של תפיסת הזמן של תערוכות כפי שהיא מתקבלת בדרך כלל. הרבה פעמים התערוכות הן קצרות מועד

אלו תערוכות שקורות במרחבים ספונטניים וארעיים, ומרחיבות איזשהו גבול של תפיסת הזמן של תערוכות כפי שהיא מתקבלת בדרך כלל. במובן השגור, תערוכה תחומה בחודש או מתרחשת על פני שלושה שבועות, בעוד שתערוכות מוזיאליות נמשכות בין שלושה חודשים לחצי שנה. בונטילטור, הרבה פעמים התערוכות הן קצרות מועד; אלו אירועים שיכולים להימשך שלושה ימים, לילה אחד, בשעות לא קונבנציונליות. 

רוב התערוכות שהיו בשנים האחרונות קרו בתל אביב. היו גם כמה מופעים של ונטילטור באירופה: בבריסל, בבאזל, וגם בפארוס שביוון ממש לא מזמן

עומר הלפרין

עומר הלפרין

ג׳וי: מה גרם לך לפנות אל כיוון הפעולה הזה במקום לפסוע במסלול האוצרותי המקובל שאליו התייחסת, שאכן כרוך בכניסה למערכת ובפעילות על פי תנאיה, שמכתיבים את הזמן ואת החלל שבהם מוצגות תערוכות? 

ישי: הגעתי חזרה לתל אביב אחרי שגרתי בניו יורק, שם למדתי אצל תיאורטיקן האמנות טיירי דה דוב. דרכו נחשפתי לכל מיני דברים. חוץ מזה, הייתי משוטט הרבה בגלריות ורואה התאחדויות שונות של אמנות בחו״ל. כל הזמן הרגשתי שיש איזו מערכת יחסים בין האמן לבין האוצרות או הארגון, ולא הבנתי למה היא מתנסחת כפי שהיא מתנסחת. החלטתי, יחד עם עוד כמה אנשים שרצו לשתף פעולה, לנסות ולנסח את מערכת היחסים הזו באופן שונה. 

כמובן שקיימות סיבות כמו הדיבור הנדוש בנוגע למחסור בחללי תצוגה, אבל בעיקר זה נבע מתוך איזשהו רצון אחר וקמאי שלי כאמן לערער על מונח הקובייה הלבנה, ועל הדרך שבה היא יוצרת סט של עקרונות בנוגע לעבודת האמנות.

כמובן שקיימות סיבות כמו הדיבור הנדוש בנוגע למחסור בחללי תצוגה, אבל בעיקר זה נבע מתוך איזשהו רצון אחר וקמאי שלי כאמן לערער על מונח הקובייה הלבנה, ועל הדרך שבה היא יוצרת סט של עקרונות בנוגע לעבודת האמנות

אנחנו חושבים על עבודת האמנות הרבה פעמים ככזו המוצגת במסגרת אותה קובייה לבנה, ואני רציתי לדחוף אותה מחוץ לתחום הזה ולחשוב עליה באמצעות גבולות אחרים. ברור שהמעשה שלי הוא לא המעשה הראשון שנעשה בכיוון הזה; המהלך שלי מרפרר לאמנים משנות ה־70, אולי גם לאמנות שנוצרה בסוף המאה ה־19 ולכל מיני דברים שקרו בעולם 

ג׳וי: אם אתה צולל אל האסטרטגיות התיאורטיות שבהן אתה נוקט, הדרך שאתה פועל בה היא אמנם לא חדשה, אבל אם מסתכלים על המערך המוזיאלי בישראל, פעילות מסוג זה שהתרחשה בשנים האחרונות דווקא אפיינה מוזיאונים פריפריאליים יותר כמו מוזיאון פתח תקווה או מוזיאון בת ים. העובדה שחברת למוזיאון תל אביב היא מסקרנת. כיצד החיבור הזה התהווה? 

ישי: פנו אלי מהמוזיאון במהלך הקורונה, בחורף 2020, והיה להם רעיון לעשות תערוכה שתתרחש מחוץ למוזיאון. אני מניח שהם פנו אלי בגלל סוג הפעילות שאני מקיים כבר כמה שנים. התערוכה הנוכחית מתנהלת על פי הפרקטיקה שאני פועל בתוכה. הרבה מהאמנים שמציגים ב״מחוץ לקובייה״ הציגו עם ונטילטור, כלומר זו מסגרת עבודה שהם כבר מכירים ואנחנו עבדנו יחד בעבר

לא מסתובב עם המוזיאון על הגב שלי

ג׳וי: בטקסט שחיברת התייחסת לכך שהתערוכה ״מרחיבה באופן מטאפורי את גבולות המוזיאון״. מדובר באופן מטאפורי בלבד, משום שהתערוכה משתרעת על פני מיקומים שונים בעיר אבל היא לא גולשת חזרה אל חלל המוזיאון, נכון? למה קיבלת את ההחלטה הזו? 

ישי: נכון, התערוכה לא גולשת חזרה אל החלל המוזיאלי. המוסד המוזיאלי, או מוזיאון תל אביב כמקרה בוחן וגם כמקום מאפשר, אינו רק היכל פיזי שמציג עבודות אמנות ותערוכות של אמנים. בבסיס שלו, המוזיאון הוא רעיון, וכאן אני גולש אל המישור המטאפיזי. כלומר, אני כאמן לא מסתובב עם המוזיאון על הגב שלי אלא רואה אותו כרעיון שקיים בעולם.

הרעיון הזה הרבה פעמים מוכפף למבנה הארכיטקטוני וכל מה שהוא מכיל. אותו מבנה או רעיון הוא למעשה סט של עקרונות וחוקים, אבל אחת לכמה זמן הגוף הזה מצליח לנסח איזשהו הלך רוח אחר, ואולי אפילו להרהר ולשאול שאלות לגבי ההתקיימות שלו עצמו. 

האופי של העבודות והאירועים שיתקיימו בתערוכה ״מחוץ לקובייה״ הוא קטן וחרישי, ולפיכך הם בכלל לא יכולים להתקיים בתוך החלל הזה, מתוקף הצורך שלהם בחללים הספציפיים והיעודיים, ה־site-specific שהם פשוט לא החלל המוזיאלי

אפרת נתן

אפרת נתן (1973). צילום: יאיר גרבוז

ג׳וי: אתה מזכיר את אופיין של העבודות, וחלקן נושאות באופן מובהק אופי פוליטי־חברתי. אני חושבת לדוגמה על הפרפורמנס המתכנה ״הכרזת החיים״ של המכון לחקר החופש, נושאם של הציורים של עודד יעקב שהוא יציג בחצר הבניין בו הוא עובד ברחוב גרוזנברג, או העבודה של טל אנגלשטיין. עבודות כאלה, כשהן נטועות במרחב הציבורי, נעשות בדרך כלל מתוך מחשבה על קהילה. 

אחד הטקסטים היפים ביותר שנכתבו על פעולות אמנותיות מסוג זה חובר על ידי טום פינקלפרל, שהיה האוצר הראשי של המוזיאון לאמנות בקווינס, ניו יורק. הוא קרא לניסיון של המוזיאון לצאת מכתליו ולתקשר עם האוכלוסייה ״מהלך שהוא מעבר להושטת יד״. אתה מתחבר לאג׳נדה הזו, או שאתה מסתייג מהצגת התערוכה הנוכחית כפרויקט חינוכי־דידקטי במהותו? 

ישי: המטרה של התערוכה היא בסופו של דבר להציג אמנות. המילים ״לתווך״ ו״לחנך״ הן מילים שיש בהן נימה של פטרונות, ואני יותר מתחבר למילים כמו ״להסתכל״, ״לחוש״, ״לשמוע״, ״להקשיב״, ״להיות״. זה משהו שפתאום נכנס לחיים, בין אם מדובר בצופה שהולך ומחפש את האמנות בסיטואציה אחת, או אדם שנתקל באמנות במקרה ומגיב לה בסיטואציה אחרת. אותו מתבונן מהסוג השני לא צריך לרצות את המפגש או להתעקש עליו, כי הדברים הם פשוט שם בעיר ואנחנו רואים אותם ומגיבים להם

זה משהו שפתאום נכנס לחיים, בין אם מדובר בצופה שהולך ומחפש את האמנות בסיטואציה אחת, או אדם שנתקל באמנות במקרה ומגיב לה בסיטואציה אחרת. אותו מתבונן מהסוג השני לא צריך לרצות את המפגש או להתעקש עליו, כי הדברים הם פשוט שם בעיר ואנחנו רואים אותם ומגיבים להם

ג׳וי: אגב היתקלות או שוטטות, מתבקש להשוות את ״מחוץ לקובייה״ לאירועים אחרים בתל אביב כמו ״אוהבים אמנות, עושים אמנות״. אירוע כזה, על אף שהוא גלש אל המרחב האורבני, התרחש גם בחללי תצוגה שונים. אף היה לו מתווה ברור, כלומר הצופה יכול היה לבחור לצעוד במסלול מסוים. האם בתערוכה הזאת הדגש הוא יותר על חווית ההיתקלות הבלתי־מכוונת של הצופה עם יצירות האמנות? 

ישי: צופה שיצליח לחוות את כל העבודות שמוצגות בתערוכה הוא סוג של flâneur אמיתי, זה לא ממש אפשרי. זו תערוכה שמתפרשת על פני עיר, השעות שלה משתנות והאירועים גם הם נכנסים ויוצאים. זו לא תערוכה קבועה, במובן הזה היא מאוד דינמית. זה קצת Catch it if you can. זו לא תערוכה קלה. 

כפי שציינתי קודם, חלק מהאמנים המשתתפים כבר הציגו איתי בעבר, אבל גם חלק מהמקומות שבהם אנחנו מציגים בתערוכה הזו הם חללים שבהם הצגנו קודם לכן. אני חושב שונטילטור הוא סוג של פרקטיקה וקשר שמעניינים אותי כאדם שאוהב לקרוא ולחקור את תולדות האמנות. 

יש כאן קשרים היסטוריים, וגם קשר מתועד שהוא הפועל היוצא של התערוכה. בתערוכה אנחנו גם עושים שחזור מתוך תיעוד, לדוגמה בעבודה של אפרת נתן. זו עבודה משנות ה־70, ועכשיו אנחנו משחזרים את אותה פעולה קטנה שהיא עשתה בבוקר אחד ועושים אותה עוד פעם, במהלך שסופו במוזיאון תל אביב. ככל הנראה, העבודה גם תיאסף על ידי המוזיאון, כך שנוצרת סגירת מעגל של זמן

מי שאפילו לא יודע שהוא נתקל בעבודת אמנות

ג׳וי: אחד הביטויים שלכדו את תשומת ליבי בטקסט שכתבת אודות התערוכה, אולי בגלל העיסוק שלי כיוצרת בתנועה, הוא שהעבודות בתערוכה מתלכדות יחד לכדי ״כוריאוגרפיה של פיסול״. מה הכוונה בכך? האם מדובר במספר יצירות שבחרת עבור התערוכה מפני שיש להן מכנה משותף פרפורמטיבי, ולפיכך יותר אקטיבי? האם מרבית העבודות בהכרח מפעילות את הסביבה שבה הן מוצגות ולכן גם את הצופה? 

ישי: חלקן כן, אבל שוב, מדובר בעבודות מאוד חרישיות. הן קטנות וצנועות במרחב. עירא שליט, לדוגמה, מציג עבודות בפארק החורשות בדרום העיר. אחר כך הוא ישאיר אותן שם. קודם הזכרת את ״אוהבים אמנות״. נפגשנו עם הצוות שאירגן את התערוכה ועם העירייה, כי יש דברים שצריכים לעבור כל מיני תהליכים של אישורים. זה לא התקיים בעבר, בתערוכות הקודמות שעשיתי במסגרת ונטילטור. 

עמית לוינגר

עמית לוינגר

אחת השאלות שעלו בתהליך הייתה: מה יקרה עם העבודות? זה לא שיש שומר שמשגיח עליהן כל הזמן. מה יקרה אם מישהו ירצה לקחת אותן? אז קורה תהליך של היפרדות. אם העבודות ישארו, האמן כמובן יחזור לקחת אותן, אבל הבחירה הסופית היא של הצופה, של המשוטט, של המבקר, של מי שאפילו לא יודע שהוא נתקל בעבודת אמנות אלא באיזשהו סימן מוזר. 

לא כולם בקיאים בתחום, לא כולם יודעים להגיד מהי אמנות. זה רגע של מביני עניין. כשלא מגדרים את זה בתחימה מסוימת אלא פשוט נותנים לדבר לקרות, ברוח ספונטנית, אז זה הופך להיות משהו שמפוסל במציאות, בחיים עצמם

ג׳וי: ואולי זה באמת הרגע שמעניק לאמנות את מרווח הנשימה שלה, כשהיא מתקיימת בזכות עצמה ולא רק עבור יודעי דבר. לסיכום, אני יודעת שזה כמו לבקש מהורה להצביע על ילד אהוב, אבל בכל זאת אשאל. האם יש עבודות שהיה לך מרגש במיוחד לראות אותן מתהוות, או שלא כדאי לפספס בכל המכלול הרחב של התערוכה? 

ישי: יש את התערוכה של עמית לוינגר, שהוא אמן מדהים בעיניי, והיא גם אירוע הפתיחה של התערוכה עצמה. היא קורית בפארק הירקון, ואני קורא לה תערוכת ציור למרות שהיא לא רק תערוכת ציור. התערוכה תקרה בגן הסלעים, והוא מציג שם רישומים שהוא יצר בשנה האחרונה, כמו גם מנגנוני תלייה לרישומים האלה ועבודת סאונד. 

כמו כן, יש חיבור מעניין בתערוכת ציור קטנה, שתקרה במלון סול, של עומר הלפרין ושל אמנית שחלפה מהעולם בשם בלה בריזל. היא הייתה אמנית מאוד מעניינת. זו תערוכה זוגית של שתיהן, ויוצגו בה שלושה ציורים. הרגשתי שיש איזשהו קשר בין השפות הציוריות של שתיהן וגם קצת בביוגרפיות שלהן. יש שם מין חיבור ביניהן שהוא כמו מיסטי. 

אבל באופן כללי יש הרבה תערוכות ואירועים מעניינים ומסקרנים, התוכנייה היא מאוד עשירה

מקסים טורבו (2018)

מקסים טורבו (2018). צילום: אור בן זריהן


מחוץ לקובייה
אוצרות: ונטילטור
16-28.7

התערוכה ״מחוץ לקובייה״ נוצרה בתמיכתו של מוזיאון תל אביב וקרן ברוך ורות רפפורט. הקרן, המעניקה מאז 2006 פרס שנתי בשווי של כ־120 אלף דולר לשני אמנים, החליטה השנה נוכח משבר הקורונה לשנות את מתווה הפרס. במסגרת זו, השלימה לאחרונה הקרן רכישת עבודות בהיקף של 250 אלף דולר, עבור אוסף האמנות הישראלי ע״ש רות וברוך רפפורט במוזיאון תל אביב לאמנות.

כעת, יוצא לדרך הפרויקט הנוסף שהתחייבה הקרן לממן – תערוכה קבוצתית של אמנות ישראלית עכשווית במרחב הציבורי. פרויקט זה מדגיש את מחויבותה של הקרן לאמנות הנוצרת בישראל, דרך פעולות יזומות בשיתוף עם קהילת האמנים המקומית, הוא מאפשר לפרוץ ולהגמיש את גבולות המוזיאון ולהציע חווית אמנות פתוחה לקהל הרחב.

אמנים משתתפים וחללים בהם יוצגו העבודות ברחבי העיר: טל אנגלשטיין, שוק לוינסקי | בלה בריזל ועומר הלפרין, מלון סול | לני גאונט ושחר קרמר, כפר גלעדי 20 |  יונתן גירון, לה גווארדיה 65 ב׳ |  אביגיל הופקינס, אצ״ל 32 | מכון לחקר החופש, בית העצמאות | אנה ווילד, כיכר חסידי אומות העולם | מקסים טורבו, כיכר אתרים | שירי טרקו, אלעד לרום, שיר מורן, הגדוד העברי 18 | עודד יונס, ברנר 15 | עודד יעקב, גרוזנברג 25 | עמית לוינגר, פארק הירקון | סיגלית לנדאו, שדרות הר ציון 49 | מיכל מקרסקו, נחלת בנימין 91 | רומן נפלי, בית הטקסטיל | אפרת נתן, דיזנגוף-פרישמן | חיה רוקין ברקמן, בן יהודה 111 | נועה שוורץ, כיכר ביאליק | עירא שליט, פארק החורשות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden