בוגרים 2021 // המדרשה לאמנות, בית ברל

גליה שרתיאל

גליה שרתיאל דחקה בין קירות חלל התצוגה (שבעבר היה ביתן הקפיטריה של המדרשה) פיסת כביש סלול בגודל טבעי. הצופים מוזמנים להלך עליו, לחוות את חספוס המגע שלו, את הרעש שנוצר תחת הרגליים ואת ריח האספלט הכבוש. נוכחותו מעוררת השתאות ומפעילה את הדמיון, בה בעת שהיא כוחנית ודורסנית.

בסרט וידאו המוקרן בפינת החדר, שרתיאל מתעדת את הקרבה והמרחק בין שני ישובים – סלעית וכפר סור שבשומרון. עד הקמת גדר ההפרדה שררה בין שני הישובים, המרוחקים רק 600 מטר זה מזה, מערכת יחסים פתוחה, אך זו נגדעה באחת. הגדר וההרחבה של סלעית מונעים מחקלאי כפר סור גישה סבירה לשדותיהם. מציאות זאת מתוארת בסרט דרך השכנים והידידים הקרובים־רחוקים ג׳מאל מכפר סור ודני מסלעית.

שרתיאל מצליבה תיעוד זה עם השיר ״גצל״ מאת דן אלמגור, המבוסס על אגדות ״חכמי חלם״. הרמז לחלמאות שבמצב ברור. נוכחותו של הכביש בחלל סגור והחיבור בינו לבין הווידאו, יוצרים מראה אבסורדי המשבש תחושת קנה מידה, אך האבסורד מתייחס דווקא למציאות חיים קונקרטית, חברתית ופוליטית.

---

מאי טולומק

מאי טולומק מציגה סדרת צילומים אירוניים־סוריאליסטיים, שבהם היא מציבה אוביקטים ביתיים שהוצאו מהקשרם. הצילום מארגן בתוכו מספר פריטים, לכדי מערכת המשבשת את הפונקציה הטבעית של האובייקטים המרכיבים אותה.

בצילום סטודיו טעון בדרמה ובמידה של קיטש, היא עורכת מכשירים וכלים, חפצים מוכרים, לכדי מבנה תחבירי חדש. כך זוג צ׳ופסטיקס אוחזים בגומיית שיער קטיפתית (קראנץ׳) ורודה, מסוג הגומיות שהיו פופולריות בסוף שנות ה־80, על רקע שקיעה וכוס תה מעוטרת. קופסת שימורים הופכת לדימוי פאלי, חוטי צמר אדומים גולשים מבעד למטחנת בשר. הנראות המגזינית של הצילומים מעצימה את תחושת הניכור כמו גם את המבע הפתייני והפרסומי הנשקף מהם.

---

יולי רוטנברג

יולי רוטנברג מציגה חמישה ציורים גדולים שבכל אחד מופיע פרט גוף בתקריב מוגדל. הגוף המופיע כפיסת עור כמעט מופשטת, עטוף בד לבן, לעיתים מסתתר בתוכו לעיתים נחשף מבעדו.

רוטנברג מישירה מבט אל גופה שלה ובוחנת אותו תחת עדשה מקרוסקופית, המנתקת אותו מהמכלול השלם ומאפשרת לה להציב אותו ביחס לאובייקטים שונים מתוך מסורת הציור הקלאסי. תקריב של בית שחי הופך מחווה למקור העולם של גוסטב קורבה, ותקריב גב כפוף הופך לפרי סגלגל, המאזכר ציורי טבע דומם של תחילת המאה ה־20.

---

---

דורון סבג

דורון סבג מציגה תערוכת ציור המשרטטת טווח רחב בין תמות ציוריות שונות. העבודות נעות מהפיגורטיבי למופשט ומרישומי קו מונוכרומטיים לעבודות צבע רוויות. הדימויים המופיעים בעבודות לקוחים לרוב מצילומי משפחה וחברים, שאותם היא מעבדת כל פעם באופן אחר, בקו אקספרסיבי ובכתמי צבע גסים. סבג משתמשת בציור ככלי, דרכו היא מפלטרת את העולם, העבר, והזיכרון על מנת ליצור נוכחות חדשה בהווה.

---

סנדרה גבריאל אורס

סנדרה גבריאל אורס מציגה אובייקטים עשויים בעבודת יד עמלנית בטקסטיל וחומרים טבעיים כמו כותנה, פשתן, צמר כבשים וקליפות רימון. העבודות עדינות, מוקפדות ועשויות מלאכת מחשבת בטכניקות מסורתיות. הן תפורות, רקומות, ממולאות ועטורות הדפסים ידניים. החפצים, על שלל הטקסטורות שבהם, מושכים ומפתים למגע. הם שואפים לגרות למפגש, לקשר, לאיחוד, לאחדות – מפגש עם האחר ומפגש בין האדם לבין העולם.

גבריאל אורס המציאה ופיתחה מסכת טקסים, וכל אובייקט בתערוכה הוא גם כלי או מרכיב בטקס. הטקסים, שיש בהם מפגש של גוף או גופים אם חפץ וחומר, פותחים אפשרות להגשים את התחושות שיוצרים האובייקטים. לדוגמה מגע בין שני עורות, שחרור פנימי, תחושת הגנה, איזון והרמוניה עם העולם.

---

מעין כהן

עבודת הווידאו של מעין כהן בוחנת את היחסים האינטימיים הנרקמים בתהליך האמנותי בין היוצרת לאובייקט. יחסים אלו מקבלים את אופיים של יחסים בין אישיים, בהם נמדדים ונבחנים ערכים של קרבה ומרחק, זהות ונבדלות, תלות ואוטונומיה. התנועה האיטית של הווידאו, הסאונד המופיע כקול חיצוני/פנימי בלתי נראה, והמרחב הארכיטקטוני הניבט מן העבודה, יוצרים מרחב דומם ורוטט, שבמרכזו ניצב הגוף.

כהן מעמידה את שאלת האמפתיה בבסיס עבודתה. דרך התייחסות למיתוס של אקו ונרקיס היא שואלת שאלה בנוגע לכוחה של אמפתיה, האפשרות שלה ומגבלותיה הבסיסיות.