כל מה שחשוב ויפה
שיר רז, מתוך התערוכה ״שתיים כפול שלוש״ בגלריה אחד העם 9. צילומים: מ״ל
שיר רז, מתוך התערוכה ״שתיים כפול שלוש״ בגלריה אחד העם 9. צילומים: מ״ל

מגלים אוצרות // יאיר ברק

בין אחד העם 9 לקריית המלאכה; בין ראשות מחלקה בסמינר הקיבוצים לתפקידו כאוצר הגלריה במקום לאמנות; יאיר ברק מתמיד בחקר הצילום וחולם להגיע עד המט ברוייאר במנהטן

הפעם הראשונה

בשנת 2005 הקמתי את המחלקה לצילום במנשר לאמנות. הגלריה הגדולה במנשר קראה לי לפעולה, ולראשונה החלטתי לשנות עמדה, מצלם ואמן לתפקיד האוצר. אצרתי תערוכת צילום קבוצתית, שנקראה ״הדור השלישי – צילום כמשבר זהות״. התערוכה ביקשה לנסות לקשור את השבר הדיגיטלי של הצילום לשבר זהותי של דור שלישי.

הצגתי עבודות של מי שהיו אז הכוחות העולים של הצילום המקומי: דוד עדיקא, אוהד מטלון, רמי מימון, גסטון צבי איצקוביץ׳ ואורית רף. אני חושב שהקמת המחלקה – שלוותה מטבע הדברים במחשבות עומק על ״מהו צילום היום״ – הובילו אותי באופן טבעי להתנסות בפעולה האוצרותית. זה היה ניסיון ראשון מבחינתי לפעול מתוך עמדה מטא־צילומית.

יאיר ברק. צילום: זיו שטרנברג

יאיר ברק. צילום: זיו שטרנברג

אוהד מטלון, מתוך התערוכה ״הדור השלישי - צילום כמשבר זהות״

אוהד מטלון, מתוך התערוכה ״הדור השלישי – צילום כמשבר זהות״

רמי מימון, מתוך התערוכה ״הדור השלישי - צילום כמשבר זהות״

רמי מימון, מתוך התערוכה ״הדור השלישי – צילום כמשבר זהות״

בתחילת העשור הקודם האוצרות הפכה להיות יותר ויותר תדירה בתוך הפרקטיקה האמנותית שלי. אני חושב שראיתי בה הרחבה של מעשה האמנות. בשנת 2015 אצרתי תערוכת יחיד משמעותית לליאת אלבלינג בגלריה ג׳ולי מ הוותיקה. באותה העת הייתי אמן הגלריה, ושינוי העמדה היה עבורי מאד משמעותי. ליאת היתה סטודנטית שלי בדיוק בשנים שבהן התחלתי לאצור, וזו הייתה תחילתה של סגירת מעגל. הצילום של אלבלינג מהתל בצופה, מתייצב על הגבול שבין שתי פרקטיקות אמנותיות שונות, הצילום והציור. זה ריתק אותי.

בשנת 2017 אצרתי בגלריה סקלאר־לוי במודיעין תערוכה קבוצתית בשם ״צילום, למעשה״. התערוכה ביקשה להציג תופעה שמעסיקה אותי מאוד בשנים האחרונות – התשוקה של צילום לחזור להיות חומר, להפוך מדו־מימד לתלת־מימד. בתערוכה הצגתי אמנים שהעבודה שלהם נמצאת על התפר שבין צילום לפיסול.

יאיר ברק

יאיר ברק בתערוכה ״צילום, למעשה״ בגלריה סקלאר־לוי

ליאת אלבלינג

ליאת אלבלינג בגלריה ג׳ולי מ

התחנה האחרונה

שתי תערוכות שונות, שנפתחו בזו אחר זו, בנסיבות שונות, מוצגות בימים אלה במקביל. בגלריה אחד העם 9, של סמינר הקיבוצים, אצרתי את התערוכה ״שתיים כפול שלוש״. התערוכה מציגה שלושה פרויקטים של שלושה זוגות אמנים שפעלו יחד, במסגרת תכנית שהות אמנים/יות שהקמתי בבית הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים, שאני עומד בראשו. רועי גרינברג ושיר רז מציגים פרויקט משותף שצולם סביב הכנרת בשיאו של הקיץ האחרון. הצילומים המתכתבים עם צילומי מסעות מן המאה ה־19 נעים בין מבט מתרפק למבט חקרני ומייצרים אשליה של אגם רוגע ושומם, החוזר בצילומים לאיכויות הרומנטיות של המאה ה־19.

רועי כהן ואבנר פינצ׳ובר מציגים מיצב פיסולי מינימליסטי, שבמרכזו שני פנסי רכב, מנותקים מהקשרם המקורי, מוצבים בחלל הגלריה ומהבהבים לסרוגין, כמחווה לאקט המקובל מאוד במרחב הישראלי, כשנהגים מהבהבים למטרת זירוז, סילוק וביטול. זוהי עבודה תוקפנית ופואטית בו זמנית.

ליאור שלו ונויה גלובן מציגות מיצב פרפורמטיבי, ובו פרגוד סגור שבתוכו מה שנדמה כעמדת די.ג׳יי. האמניות מנהלות דיאלוג בזמן אמת עם קבוצת משתמשי טיקטוק המשדרת לייב, והאירוע משודר על גבי שני מסכים מסונכרנים. העבודה מציפה שאלות של גבולות המעשה האמנותי וטשטוש הגבול בין האישי לציבורי. זהו מרחב שנדמה לרגעים כאוטופי, אך מעלה על הדעת חוויה דיסטופית, כמעט אנרכית. הן מנסות לנצח על התזמורת הזו, לשלוט בסיטואציה ולהשתעשע בה.

במקביל, במקום לאמנות בקרית המלאכה – שם אני משמש בתפקיד האוצר הראשי מזה שנה וחצי – מוצגת כעת תערוכת יחיד של איילת ריזה. התערוכה שנקראת ״זה לא זמן לאכול כרובית אל דנטה״ מציגה גוף עבודה פרוע ונועז שאיילת ציירה בשנתיים האחרונות, והיא מבטאת עמדה נשית פגיעה מחד אך מלאת כוח מאידך.

ליאור שלו ונויה גלובן בתערוכה ״שתיים כפול שלוש״

ליאור שלו ונויה גלובן בתערוכה ״שתיים כפול שלוש״

רועי כהן ואבנר פינצ׳ובר

רועי כהן ואבנר פינצ׳ובר

רועי גרינברג ושיר רז

רועי גרינברג ושיר רז

מכל מלמדיי השכלתי

בשנת 2010 ביקרתי בביאנלה לאמנות של ברלין, שאצרה קתרין רומברג. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אוצרות אקטיביסטית, שנוטלת חלק מהותי בתוך מערך ההחלטות האמנותיות. זכור לי במיוחד חלל לבן עד כדי אובדן אוריינטציה, שהיה ממוקם בתוך מרכז האמנות ה־KW. זו לא הייתה עבודה של אחד האמנים אלא החלטה אוצרותית של רומברג, שרצתה לייצר חלל מעבר מתעתע, כעמדת צפייה לתוך העבודה המרכזית שהוצגה בתערוכה במקום.

תופעה נוספת, יוצאת דופן, שאפיינה את הביאנלה הזו, הייתה הנוכחות הבלתי מתפשרת של עבודות וידאו תובעניות, ארוכות, שהוצגו במבנה אחר בעיר. חללי התצוגה עוצבו כאולמות כהים, עם אקוסטיקה נהדרת ותנאי צפייה מושלמים. הציפיה מהצופה לאורך נשימה אל מול עבודות מהסוג הזה הדהימה אותי.

birds

תערוכת החלומות

מכיוון שהשאלה הזו מאפשרת להתפרע, אני מרשה לעצמי לאצור את מיכאל שמידט, צלם גרמני חשוב, שכמעט לא מכירים בארץ ולמיטב ידיעתי מעולם לא הוצג כאן. המפגש שלי עם שמידט ניסח עבורי שפה חדשה של צילום מינורי, מרהיב באפרוריותו, בעל מנעד כמעט בלתי אפשרי של דיוקן, גוף ונוף עירוני.

בחלום המופרך הזה אני אוצר לו תערוכה במבנה ברוטליסטי, שאני נוטה לחשוב שהוא אחד משני המוזיאונים האהובים עלי ביותר בעולם – Met Breuer במנהטן. המט ברויאר הוא אגף עכשווי של מוזיאון המטרופוליטן הניו יורקי, ששוכן במקום שהיה משכנו הקודם של מוזיאון וויטני, עד 2015.

איילת ריזה במקום לאמנות בקריית המלאכה. צילומים: טל ניסים

איילת ריזה במקום לאמנות בקריית המלאכה. צילומים: טל ניסים

בקרוב אצלך

בחודש ינואר תפתח במקום לאמנות תערוכה קבוצתית גדולה, שתתפרס על שני חללי הגלריה ותעסוק במתווים ותכניות פעולה. התערוכה מנסה להביא לחזית את מה שנתפס בעינינו לרוב כעורף. שלבים מוקדמים, פגיעים וראשוניים של עבודות – יוצגו כשהם חשופים בחלל התצוגה, מאפשרים לחשוב על התהליך כמהות, על התכנון כתוצר. התערוכה מבטאת ככל הנראה את הלך הרוח – יש לי לאחרונה עניין גדול בגולמי, בלא מעובד.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden