כל מה שחשוב ויפה
ג׳ייסון מוריס דנינו הולט בגלריה אלפרד. צילומים: מל
ג׳ייסון מוריס דנינו הולט בגלריה אלפרד. צילומים: מ"ל

בגוף הוא מבין: ג׳ייסון דנינו הולט רוצה שניקח פיסה ממנו הביתה

בתערוכת יחיד ראשונה Monogamy Kills בגלריה אלפרד, הוא משלב תחושת ביתיות עם סצנת מועדונים וסטוצים, ועם חנות שהמותג שלה הוא האמן עצמו

אווירת המועדון שתערוכת היחיד של ג׳ייסון מוריס דנינו הולט מבקשת להציע מתחילה כבר בדרך אליה. גלריה אלפרד, בסמטת אחורית של רחוב אילת בדרום תל אביב, נחבאת בין מבנים תעשייתיים וכבישי עפר, שעליהם הולכים גברים צעירים ולבושים היטב, ומחפשים את הכניסה.

Monogamy Kills – תערוכה שהיא חנות שהיא מותג, שהיא אירוע תיאטרלי, ביתי, השתתפותי – פרוסה על מרחב הגלריה, שנחלק לאזור בעל מאפיינים ביתיים, כולל מיטה ומקלחון, לצד חלק ציבורי, ובו עמדת תקלוט, ברזי בירה וחדר צ׳ילאאוט. דנינו הולט, המנהל האמנותי של תיאטרון הבית, שחקן, כותב, אמן, יוצר, בתערוכת יחיד ראשונה אחרי סיום התואר השני באמנות בבצלאל, מוכיח שהוא עשה שיעורים ובא מוכן. הוא מכיר את המניפולציות ואת ההברקות, הוא יודע מה הוא רוצה שנרגיש והוא יעשה כמעט הכל (ה כ ל) כדי להגשים את רצונותיו.

בכניסה מימין, קיר שחור שעליו מתנוססת הכותרת Monogamy Kills – מעין הנחת יסוד תודעתית שהיא גם כותרת התערוכה, המקבלת את באי הגלריה. התמונה הממוסגרת שתלויה תחתיה, יחד עם סידור פרחים, צלחת וספר, מזכירה את אותן פינות חמד שמקבלות את פני האורחים במרחבים ביתיים.

מאחורי הקיר מתגלה חלל אינטימי, שבו מיטה מוצעת בשמיכה פרוותית, ועליה מרוח דימוי של גבר שרירי. המיטה מזמינה את המבקרים להשתרע ולהעביר את ידם בליטוף ולחוש את גופו של זה שמאפשר לכולם לגעת בו. ממולה ניצבת מראה. את האינטימיות המדומה הזו שובר מתלה ארוך שעליו תלויים לתצוגה כובעי גרב לבנים שזכו לכותרת Heartbreak Beanies.

על הכובעים רקומים משפטים מזרם התודעה של מי שמנהל דיאלוג עם מושא אהבתו, בהווה או בעבר, דוגמת "אפשר נשיקה?", "האם אתה עדיין זוכר את הטעם שלי?" או "האם ויתרנו מוקדם מדי?". לתערוכה נלווית חנות אונליין, שמציעה את הכובעים לרכישה בתירוץ "כי לעולם לא תדע במי תתקל, ולעולם לא תדע מה יהיו התשובות שלהם". במקלחון הסמוך המים זורמים ללא הרף, והוא סגור חלקית על ידי וילון אמבט מעוטר בדימוי פורנוגרפי – אחד מני רבים הניצבים מסביב, כולם תוצר של ציור דיגיטלי פרי עטו של דנינו הולט.

המים הזורמים והדימויים הפתייניים מייצרים הזמנה מציצנית, קוראים להסיט מעט את הווילון ולהגניב מבט פנימה. בפנים – הפתעה – לא נמצא דבר. הכל ניתן לראות כבר בחוץ מודפס על הווילונות.
באיזור ה"ציבורי" יותר של החלל דנינו הולט ניצב בעמדת תקלוט ורודה, בוחר את מוזיקת הרקע לחלל בהתאם למצב רוחו. בחדר הצ׳ילאווט עשרות כריות המזמינות רביצה, על כולן מודפסים קולאז׳ים הממזגים יצירות אמנות אייקוניות, צילומי פורנו וצילומי חלקים מגופו של דנינו הולט עצמו. אורגיה של דימויים הנענית לפורמט הריבועי של הכרית – שלא במקרה מזכיר את אותו הפורמט שבו מתקיים כמעט כל דימוי עכשווי: מתמונה באינסטגרם ועד הפרופילים של משתמשי אפליקציית הסטוצים ההומואית גריינדר.

חלל התערוכה מציע סינתזה בין קלאב לדירה הפרטית; בין חוץ לפנים; פרטי וציבורי; פרטי וסחיר; רציני וציני. והוא גדוש ומסתער על החושים. אין מרחב נשימה, תרקדו.

יצירותיו של דנינו הולט – בין אם מוצגות על הבמה, כתובות על דף הפייסבוק הפרטי שלו או מודפסות בין שני פלחיה של כריכה קשה – נולדות מתוך הרחם הכפול של "כנות" ושל ״אמת״. שתי אימהות אלו מהוות בסיס מהותי ליצירותיו, משמשות הן נקודת מוצא ליצירה והן את מנגנוני ההפצה. להציץ זה מושך. לדבר על מה שלא מדברים עליו – זה מפתה. סקס – מוכר. סקס של אחרים – פי כמה וכמה.

הכנות והאמת (שלו? שלי? שלך?) נושקות בשיח התרבות לשתי מילים נוספות – לכאורה מנוגדות – מסחריות ופופוליזם. את הגבולות הללו חשים בתערוכה כל הזמן, כאילו הם גבולות הגלריה עצמה: לרגע נמשכים לאורות הניאון המרצדים שאלות כמו ״are u a better version of your parents?״ ולרגע לאחר מכן מתפכחים, מתבוננים בהשתקפותנו הסתמית מול אותה מראה ניצבת, שהיא גם מופע אורות שהוא גם שאלון שהוא גם הזמנה לשיחה כנה וגם שאלה גדולה עד לכדי סתמיות. כמה עולה התשובה לשאלה הזו?

ועם זאת, בחסות כל אלו מתקבל מרחב שהוא גם מאפשר מאוד, אפילו מזמין. אפשר לגעת, לדבר עם האמן ישירות, לשכב על המיטה ולהשתרע בחדר הכריות. בעת הכניסה לגלריה יקבלו את פנינו "עובדי התערוכה", מי שיתגלו בהמשך כבוגרי בית הספר לתיאטרון ניסן נתיב, אשר מלווים את האינטראקציה שלנו עם התערוכה, יעזרו לך לבחור וילון אמבט חדש ויחוו את דעתם בדיון האם המונוגמיה אכן הורגת.

אם להסיק מהתערוכה, אפשר לומר כי המונוגמיה הורגת את האמן. דנינו הולט הפך את עצמו ואת דמותו לכדי סחורה, ובאי התערוכה יכולים ואף מוזמנים, כמעט בהפצרה, לרכוש ולקחת איתם הביתה. כל עוד המוצגים/מוצרים מתקיימים בחלל הגלריה לצד שפע של מוצרים אחרים, הם מתנהלים בפוליגמיה קפיטליסטית – יש שוק, יש תחרות, יש שפע והכי חשוב – יש קושי לבחור בין האופציות. הווליום שהדיג׳יי שהוא גם האמן שהוא גם הפרפורמר קובע עבורנו מכוון הכי גבוה שניתן, בכדי שנרצה לצאת מהתערוכה עם מזכרת ביד.

לכאורה זו הזמנה ליהנות משפע, בפועל זו הצעה לרכוש פיסה בדמותו של דנינו הולט עצמו, שאותה ניקח הביתה, ושם נקיים איתה/איתו יחסים של אהבה וזיכרון מחוויית התערוכה. הוא רוצה שניקח אותו הביתה ונתכרבל אתו במיטה, נלבש אותו על חלצינו מתחת לג׳ינס או נבהה בו בחדר האמבטיה בזמן שאנו נוגעים בעצמנו. זוהי דרך ישירה ובה בעת מתוחכמת להביא את הצופה/הצרכן לכדי יחסים אינטימיים עם האמן, או לפחות עם האמנות שלו.

birds

פעולת הסימון והרכישה של פריט בודד מההיצע שהוא פורש בגלריה נענית לחוקי המונוגמיה. אולם בניגוד להתאהבות ובחירה במונוגמיה בעולם הזוגיות והיחסים, הרכישה של פריטים מהתערוכה מעמידה אותנו בפני פרדוקס, דווקא בגלל שמדובר בתערוכה ולא בחנות מזכרות. כנגד כל המסרים והחשקים שהתערוכה מייצרת, עם המוצר הנבחר אי אפשר לחזור הביתה ולממש את ההתאהבות הראשונית. פה צריך לדחות סיפוקים ולהמתין לפריט שיישלח בדואר עד הבית.

דנינו הולט ממשיך כאן את קו המחשבה והתוצר האמנותי/השתתפותי/פרפורמטיבי שהציג בתערוכת הגמר שלו בבצלאל, מוקדם יותר השנה. Monogamy Kills היא מהלך אמנותי שבבסיסו מחשבות על ארעיות המפגש האנושי. שאלת המחויבות הנתלית מעליו כחרב פיפיות מייצרת תחושת אי נוחות בחלל, שאותה ניתן להפיג באמצעי ודאות קיומית דוגמת קניות, שיחה כנה, אלכוהול והרבה הומור.

בספרו ״מודרניות נזילה״ הסוציולוג הפולני זיגמונט באומן כותב: ״יצירת האמנות שאנחנו רוצים ליצור מן החומר הפריך של החיים נקראת ׳זהות׳״. וזהותו של דנינו הולט יוצאת למרחבים חומריים ומשם אף מבקשת לנדוד אל המחוזות האינטימיים של ביתנו, באותה מידה שהיא מבקשת להופיע על הבמות הרחבות ביותר שבעולמנו הדיגיטלי. מבחינתו, כולנו חלק מעיצוב זהותו על סך חלקיה.

בתערוכה זו הוא מצליח, פעם נוספת, לטשטש את הגבולות ולייצר חוויה של זהות כמעט ארכיטיפית, שיש לה קהל ויש קונים. המונוגמיה אמנם הורגת, אבל ההלוויה הזו היא המסיבה הכי טובה בעיר.


Monogamy Kills | ג׳ייסון מוריס דנינו הולט
אוצר: בר ירושלמי
גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב. פתיחה: 9.12, נעילה: 7.1.22. מסיבת נעילה: יום חמישי 6.1.22 19:00-23:00

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden