כל מה שחשוב ויפה
מוחמד ג׳ולאני
מוחמד ג׳ולאני, התואר השני באמנויות, בצלאל. צילומים: מ״ל

בוגרים 2021 // תואר שני באמנויות, בצלאל

19 בוגרים מציגים בתערוכת התואר השני בבצלאל (בתל אביב), ונעים בין הפוליטי לאישי, אינטנסיבי, מנוכר, מבודד ומרגש. שמונה פרויקטים בולטים

״בניגוד לאסונות ׳רגעיים׳ התחומים בזמן, המשבר הנוכחי חשף את החברה האנושית במערומיה. חיי היומיום של אנשים רבים מדי כבר הפכו לאסון בטרם פרצה מגיפה עולמית, אך במהלכה תחושת האסון התעצמה ועוד עתידה לגבור בעקבותיה. הרגלי העבודה, התנועה במרחב והיחס אל הטבע כבר שבו במובנים רבים לשגרת ׳היום שלפני׳. ואכן, קל (מדי) לשכוח כי המקום שבו אנו חיים נותר כשהיה: בית מסוכסך, נטול שגרה וללא שקט, שבו החיים מתקיימים תוך כדי כוננות ספיגה לקראת האסון הבא״, כותב ראש התוכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל, דור גז, בפתח תערוכת הבוגרים.

גז מתייחס לאקלים החברתי והציבורי של התקופה שבתוכה למדו ויצרו האמנים, בוגרי המחזור הנוכחי: תקופה של ניתוק ובידוד, של עצירת פתאום וניסיון לנסח מחדש את חוקי השגרה. כך, התערוכה נוטה לצד הקר והטכני במידה מסוימת, ואינה שופעת רגש וצבע; ואולי גם אלה מהשפעות תקופת המגיפה, הריחוק והסגרים.

בנוסף, השנה נעדרות מהתערוכה מגמות שנראו דומיננטיות עד כה, כמו העיסוק בקראפט ובהשראת הטבע. השנה גם בולט לעין שהתוכנית מעודדת את כניסתם של יוצרים מתחומי אמנויות שונים, ובעיקר מאמנויות הבמה. זהו חלק מתהליך מתמשך של המסת גבולות והיררכיות בין דיסציפלינות, ומגמה של קבלה והרחבת התחומים, הפלטפורמות והחומרים העומדים לרשות אמנים ובאים לידי ביטוי בעבודות.

איראדה ג׳ומעה

איראדה ג׳ומעה

איראדה ג׳ומעה / הכתובת על הקיר

איראדה ג׳ומעה צורבת בקליגרפיה על גבי לוחות מתכת את שמות 17 הכפרים הערביים ששכנו באזור שעליו הוקמה תל אביב, העיר העברית הראשונה, ונמחו במלחמת השחרור ב־1948. אחר כך היא מטביעה אותם כתבליט טיח על הקיר הנגדי, מול הכניסה לבניין בצלאל ברחוב הרצל, שנחשב לרחוב הראשון בתל אביב. התוצאה היא דוגמה של ערבסקות, שהיו יכולות להיראות כדקורציה אתנית־לוקאלית, מפוארת אפילו. אך ללא פיגמנט וללא ציפוי נוכחותה קלושה, שברירית ומתפוררת.

זוהי העבודה הראשונה שיפגשו הבאים לתערוכה וגם האחרונה שתלווה אותם בצאתם. למרות זאת, כנראה שרובם לא יבחינו בה. ממש כמו החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל – נוכחות מתמדת ושקופה רוב הזמן לרוב האנשים. ההכרה הזו תפסה אותי לא מוכנה, עם פתיחת התערוכה, שהתעכבה בעקבות המהומות.

ג׳ומעה עוסקת בזהות ובמחיקה. היא עושה זאת תוך שימוש בשפה הערבית; במיקום – החיצוני למיינסטרים של התערוכה, אבל גם בלתי ניתן לעקיפה; ובחומר. הבחירה בטיח אינה מקרית. זהו חומר יסוד בענף הבנייה – המזוהה עם עבודת ערבים בישראל. הוא משמש בדרך כלל כמצע תחתי, בלתי נראה, שנוכחותו נחבאת, אך בלעדיו לא הייתה אחיזה לחומר העליון שמונח על פני השטח. כזה שאפשר להתעלם ממנו אבל לא יהיה קל להכחיש את קיומו.

זוהי עבודה עדינה, מרומזת, אך פוליטית וזועקת, במיוחד לאחר התזכורות של השבועות האחרונים. הפצע של ערביי הארץ, גם אלה שמשתלבים היטב במרקם החיים – ג׳ומעה היא בוגרת תואר ראשון לאמנות בשנקר ותואר שני בבצלאל – מסרב להתאחות ולהיעלם. המרקם של עבודתה הוא מרקם צלקת.


ג׳ייסון מוריס דנינו הולט / תלייני

״אני בן אדם אינטנסיבי״, מודה ג׳ייסון מוריס דנינו הולט, במעין משיכת כתף. ״אינטנסיבי״ היא לשון המעטה בניסיון להסביר את הריבוי הבלתי נתפס של יצירות, רעיונות, נדבכים ופעולות, שמרכיבים את תערוכת היחיד שהוא מציג (הכינוי פרויקט גמר צר מלהכיל), כמו גם את הקריירה שלו.

דנינו הולט הוא שם מוכר בסצנת התרבות הישראלית, והוא נוגע בתחומים רבים – משחק ובימוי, כתיבה והוצאה לאור, וכעת, אמנות פלסטית, במובן רחב ופרוץ גבולות. הוא משלב בפרויקט את עולם התיאטרון ממנו הוא מגיע – בדמותם של שני ״תליינים״, עובדי אמנות בכפפות לבנות, שתפקידם לשנע את היצירות ולשנות כל העת את מיקומן ואת הקומפוזיציה בחלל בן שני החדרים, שמייצגים מעין מבואה וסלון.

העבודות עצמן מציירות עולם רב־שכבתי של חיבוטי ועיוותי גוף־נפש, פוליטיקה של מיניות קווירית ויחס משחקי־אירוני אל ההיסטוריה של האמנות, אך גם אל תרבות הפופ־רוק (דמותו של פרדי מרקורי מציצה מבעד לכמה דיוקנאות עצמיים). לצד הציורים ועבודות הקולאז׳ הוא מוסיף גם ספר של עבודותיו. נכון יותר לומר – אלבום עב כרס, שלא היה מבייש אמן בעל קריירה מפוארת של כמה עשורים, וכנראה תואם את אותה אינטנסיביות שעליה הוא מדבר – האנרגיה היצרנית והיצירתית המרשימה של האיש.

ג׳ייסון מוריס דנינו הולט

ג׳ייסון מוריס דנינו הולט


רגב עמרני / התא

אצל רגב עמרני הכפפות הלבנות מתחלפות בכפפות אגרוף. שני נערים מתאמנים בקרב מגע, שיטת לחימה ישראלית מבוססת מציאות (״לחימת רחוב״) שבה משתמשים כוחות הביטחון. עמרני מותיר את מלוא הבמה לפרפורמנס, וכשהוא אינו מתקיים נותר ריק מסויים, אניגמטי, תחושת המתנה.

בעת הפעולה, שני הלוחמים נמצאים בחדר סגור והצופים נמצאים מחוץ להתרחשות. את הדי הקרב ניתן לשמוע ברמקול המוצב מעבר לקיר, ובנפרד ממנו, לראות על גבי מסך חיצוני שידור חי ממצלמה תרמית, הרושמת את חום גופם של המתגוששים. הם נראים ככתמים לבנים הנפגשים/מתנגשים ומתרחקים זה מזה, תוקף ומותקף חליפות.

עמרני מעמת אותנו עם המצב הבלתי נסבל של אי־הוודאות, הסתפקות במועט, ניחוש והשלמת התמונה. זה לא מונע מהצופים להיטען בהתלהבות, בתחושת מתח מהולה בטעם החמצה. קצת כמו צפייה בעשן הפצצות רחוק, בלתי ספציפי, בצילומי שחור־לבן ששחרר דובר צה״ל למהדורות החדשות.

רגב עמרני

רגב עמרני

רגב עמרני, צילום: אסף עיני


אליזבת לוין / Public Storage

סיפור משפחתי שמגולל פרשת חיים מסתורית ומרתקת, טעונה רגשית ומלאת כאב, שמחה, אהבה וריחוק, נחשף במיצב הווידאו של אליזבת לוין. שלושה דורות של נשים אמריקאיות, המחפשות את זהותן בתוך ההיסטוריה המשפחתית – לוין, אמה וסבתה. הסיפור מסופר במינימליזם סגפני, ללא דרמה, אך הוא מסתעף  לעינינו והשימוש בתמונות המשפחתיות הופך לחושפנות מקסימלית, על סף הפולשנית.

הווידאו מתחיל עם תיק אימוץ סגור בשנת 1927, ומתחקה אחר סודות וטראומות מודחקות בחייהן של כל אחת מן הנשים. הנרטיב נרקם מתוך מסמכים בירוקרטים ומכתבים אישיים, על רקע תצלומי משפחה שהצטברו במשך 80 שנה, בשילוב ציורים ותצלומים שיצרה האמנית בהשראתם.

את העבודה על הפרויקט החלה לוין כשאמה נפטרה, והורישה לה מפתח ליחידת אחסון מסתורית, שבה שמרה את כל מה שלא היה לו מקום בחיי היומיום. הצלילה לתוך המאגר הדחוי והמודחק של חפצים, תמונות ומידע, הביא את לוין לגילויים משמעותיים ומרגשים. התוצאה היא מעין סרט דוקומנטרי שעולה ממנו חמלה ואמפתיה בדיעבד.

אליזבת לוין

אליזבת לוין


יונתן רון / מעבר חד

הציור של יונתן רון (אחד הציירים הבודדים במחזור הבוגרים) יוצא מנקודת המוצא של שיטוט וירטואלי במוזיאונים – שהפך למקובל בתקופת המגיפה העולמית והמוזיאונים הסגורים. רון, שעבד במוזיאון ישראל, משלב בציוריו את האהבה והראייה המרחבית של המקום, עם ההשטחה, עיוות הפרספקטיבה והקיטוע, שמאפיינים את השיטוט באמצעות תוכנות מציאות מדומה.

נקודות מבט צדדיות ומרוחקות ופרספקטיבות שאינן נגישות לעין האנושית, חושפות את המנגנון האדריכלי של חלל התצוגה. האמנות המוצגת הופכת למשנית. הבחירה הארס־פואטית של האמן – לצייר את מוסדות האמנות בכלי האמנות הקלאסי ביותר – היא תעלול פשוט ומתוחכם.

הוא מצייר (היטב) בהשראת אולד־מאסטרס כמו קרוואג׳יו, ולסקז ואחרים, מרחב מוזיאלי נטוש ומתפוגג. צבעי השמן שלו מדוללים ונספגים ביריעות בד גדולות, שהוא פורס כשהן נטולות מסגרת – כמו המציאות הנתלשת מהקשרה.

יונתן רון

יונתן רון

יונתן רון. צילומים: לנה גומון

יונתן רון. צילומים: לנה גומון


נגה רוזמן / מעגלי סחר עליונים

כמו סצנה מסרט מדע בדיוני, גושי החומר של נגה רוזמן מונחים על משטחי נירוסטה קרים, ונראים ספק כשקי גופות ספק כגולם העומד להתפקע ולהוליד לעולם יצור בלתי מוכר. גם החלל יכול להיות בית גידול או בית קברות. חלק מהתחושה המוזרה נובעת מכך שהגושים האמורפיים מזכירים בגודלם מידות אדם, אך יותר מכך – מהעובדה שהם נראים כאילו הם… נושמים.

רוזמן פיסלה בחימר (״החומר של אמא שלי, שעוסקת בקרמיקה״, היא אומרת) מעל מנגנון מפוח המייצר אשליית נשימה. מעליו הקימה מערך של מתלי טפטפות (״שתוכנן בעזרת אבא שלי, המהנדס״), המותירות את החומר רטוב ונושם, חי. המפגש שנוצר בין המים לאדמה הכרחי להמשכיות העבודה ומקיים תלות בין כל הגורמים – מנגנון מעגלי, שנועד לקיים את עצמו בלבד אך נותר לנצח במצב ביניים, בין קיום לחידלון. המעבר המנטלי בין האפשרויות אינו פשוט. אולי הד ללימבו שבו נמצאת היא, או למעשה כל ילד ביחס למערך של הוריו, למורכבות של משפחתו.

נגה רוזמן

נגה רוזמן


יהונתן רון / You Were Missed

בפעולה אמנותית שנפרסה על פני חצי שנה, תלה רון שלטים הנושאים את הכיתוב You are missed ואת מספר הטלפון שלו ברחובות העיר. הזמנה זו הובילה לשיחות טלפון אנונימיות ואקראיות, עם אנשים שונים שהתעוררה בהם סקרנות לחפש דבר מה מן העבר השני של קו הטלפון. באחת השיחות ילד קטן מעורר באמן התרגשות וצחוק מתגלגל, באחרת אדם מבוגר מבקש להפיג את בדידותו.

רון מושיב את הצופים על גבי ספסל עץ מדורג כמעין אמפיתיאטרון מיניאטורי, שכמו נלכד בחדר צר למידותיו. כל אדם מצויד באוזניות, ושומע שיחה זו או אחרת (או את כולן). מציצנות שמיעתית, שמותירה את כל השאר לדמיון.

יהונתן רון

יהונתן רון


מוחמד ג׳ולאני / ללא כותרת

מוחמד ג׳ולאני שנפטר באוקטובר האחרון והוא בן 37, היה אמן פלסטיני מחונן. תושב רמאללה, בוגר תואר ראשון באמנות באוניברסיטת אל־קודס שעשור לאחר מכן, ב־2019, החל את לימודי התואר השני בבצלאל, אך חלה בסרטן ומת בטרם עת.

לאורך השנים, עסקה יצירתו של ג׳ולאני בנושאים כמו לאומיות, זהות, ניידות ושייכות. אחד המוטיבים החוזרים בשפה האמנותית שלו הוא הזליגה בין הדמויות בציור לרקע. הזרימה בין הפיגורטיבי למופשט מתכתבת עם התנועה שלו בין המודע לתת־מודע ובין הריאליסטי לפנטסטי.

בתערוכה מוצג ציור בודד ומרשים במיוחד של ג׳ולאני מסדרת ציורי המחסומים שלו משנת 2016 , וכן גוף העבודות האחרונות שיצר – סדרת דיוקנאות עצמיים של בבואתו בראי, שאותם צייר במשך תקופת הריחוק החברתי הממושכת בעקבות התפרצות מגפת הקורונה. באותה תקופה כבר היה חולה.

״בידוד – הרגשה אינדיבידואלית של היבדלות, שעשויה להיות משותפת לקבוצת אנשים מסיבות פוליטיות או אחרות. אני מתעניין בעיקר בשינוי המשמעות מהממד הספציפי לתחושה קולקטיבית, כפי שנחוותה על ידי יחידים וחברות בתולדות האנושות, חוויית הבידוד והמגבלות על התנועה, כמו מדובר במעגלים שמתרחבים ומצטמצמים ודוחקים בכולם לחזור לעצמם. אין ספק שהעולם ישתנה בעקבות החוויה העמוקה הזו, אני רק מקווה שהוא לא יהיה יותר אלים״, כתב ג׳ולאני ברוח נבואית ושוברת לב.

מוחמד ג׳ולאני

מוחמד ג׳ולאני

מוחמד ג׳ולאני מסדרת המחסומים 2016


תערוכת בוגרות.ים I בצלאל תואר שני באמנויות
הרצל 119, תל אביב, עד 19.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden