נעה במעגלות: דורות ללא פערים בתערוכה ״בניין יד״ במוזיאון הרצליה

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה

חגית: הי טלי מה שלומך? איך ההרגשה לאצור תערוכה מוזיאלית גדולה, מחקרית, רב דורית?

טלי: מרגש מאוד. זו הייתה זכות גדולה להסתכל אחורה ולמצוא את החיבורים אל העכשיו. לדבר באותה נשימה עם אמנית בת 93 ועם אמנית בת 33

חגית: כל האמניות.ים בתערוכה חיים?

טלי: בדרכן:) נקודת הפתיחה לתערוכה היו עבודותיה של הדוויג גרוסמן מאוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. זוג, דמות גבר ודמות אישה משנת 1963. הם סיקרנו אותי במיוחד, כי כשהתחלתי לקרוא על הדוויג הבנתי שהיא אמנית שהתמחתה בקדרות באבניים ואפילו כתבה על כך ספר, ״החרס״, והפסלים האלה היו עבודת יד. מעיון בספר של הדוויג למדתי שליצירות שנעשות ללא שימוש במכשירים כמו אובניים קוראים בתחום הקרמיקה ״בניין יד״

בנין יד, צילומי הצבה. צילומים: דור אבן חן

אברהם קריצמן

טלי קיים. צילום: לי ברבו

טלי: ריתק אותי להביט בעבודות של הדוויג שהלכה לעולמה בשנת 1998 ולמצוא נקודות שמחברות ביניהן ובין עבודות של אמניות/ים צעירות יותר, שאני עוקבת אחריהן כיום. גם נורה כוכבי, מצמד הקרמיקאיות נורה ונעמי, לצערי כבר לא איתנו (נפטרה ב־99׳) אבל החצי השני שלה ליצירה, נעמי ביטר, הגיעה לפתיחה ותשתתף בשיח גלריה בתערוכה, שיתקיים ביום שישי הקרוב (21.1)

חגית: זו תערוכה ראשונה שלך כאוצרת במוזיאון?

טלי: השנייה:) התערוכה המוזיאלית הראשונה שאצרתי הייתה ״סטייקיישן״ במוזיאון נחום גוטמן, שהתחילה ב־2019 התמימה וגלשה לתוך שנת הקורונה הסוערת של 2020. היא עסקה באפשרות להיות תייר בארצך ולצאת לנופש במרחב הביתי. בכלל בלי לדעת שכולנו נצא ל״נופש כפוי״ כזה ממש כמה רגעים אחר כך. אגב, גם התערוכה הזו עשתה חיבור בין אמנות עכשווית צעירה ויצירות ותיקות של האייקון נחום גוטמן

חגית: נכון! שכחתי אותה. איכשהו יצא מאוד אקטואלי, כמו הרבה דברים באותה תקופה שקיבלו נופך נבואי פתאום. אז איך ולמה קרמיקה? איך הגעת לחיפוש באוסף ובתערוכות היסטוריות מעשרות שנים לפני זמנך?

טלי: איה לוריא, האוצרת הראשית והמנהלת של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הזמינה אותי להציע הצעה לתערוכה על סמך מיפוי שהכינה עינב ברנס אליאסוב, מתמחה שפעלה במוזיאון. עינב היא מרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל והיא נמשכה אל יצירות קרמיות שנכנסו לאוסף של מוזיאון הרצליה בתקופתו של יואב דגון ז״ל, שהיה מנהל ואוצר המוזיאון בין השנים 1981-1993. איה הייתה מאוד נדיבה ומאפשרת בקשר להצעה (״זה לא חייב להיות היסטורי ולא חייב לכלול את כל היצירות״). בתוך המצגת שיצרה עינב נתקלתי בהדוויג גרוסמן והתאהבתי

חגית: אז עכשיו משכי את החוטים בין הממצאים ההיסטוריים באוסף לבין האמנים העכשוויים, ואף הצעירים שבחרת

טלי: השם של התערוכה, ״בניין יד״, מקבל גם תוקף סימבולי ברשימת המציגות/ים: כמו כד שנבנה חוליה אחרי חוליה יצרתי אילן יוחסין שמוביל מהדוויג גרוסמן כל הדרך עד ליואב אדמוני (בוגר המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל משנת 2009). גיליתי שהייתה פנייה מצד בצלאל אל הדוויג ובן זוגה, הפסל רודי להמן, להקים את המחלקה הזו. אבל מי שזכתה להוביל אותה ולבסס אותה כשהוקמה הייתה גדולה עוגן, שהתחילה את דרכה הקרמית בסטודיו של הדוויג.

נורה ונעמי למדו במחזור הראשון של המחלקה, שבמהלכו גדולה נכנס לתפקיד. טליה טוקטלי הייתה מרצה בכירה במחלקה המון שנים, לימדה בין היתר את יואב אדמוני והכירה גם אברהם קריצמן, שמציג לצדה בתערוכה. יואב איפשר לאילן היוחסין הזה לקבל טוויסט: הוא הקים יחד עם נטלי אילון קבוצת פייסבוק שנקראת ״פסלים תועים/תוהים* פסלות תועות/תוהות״. זו קהילה שחברות/ים בה 600 פסלות ופסלים (!) ואני תופסת אותה כגרסה עדכנית של מרחב פדגוגי, שבו קולגות מתייעצות על חומרים ותהליכים. בקבוצה הזו חברות/ים גם אברהם קריצמן וליגל סופר

ליגל סופר. צילומים: מ״ל

חגית: ועוד 597 פסלות ופסלים אחרים 🙂 הקבוצה פעילה מאוד?

טלי: פעילה מאוד ולא כולם מפסלים בהכרח בחומר קרמי. יש ימים מרובי שאלות וימים שפחות. בדיוק ראיתי שלפני שש שעות מישהי חיפשה לקנות שאריות פרספקס דרך הקבוצה. אבל הבחירה מתוך הקבוצה הייתה באמת ביחס להיגיון פנימי שליווה את העבודות של הדורות הקודמים

חגית: יש כמה קבוצות כאלה בזירת האמנות הישראלית, גם אוצרים ומלמדים וכד׳, בהחלט מעניין לחשוב על זה כמרחב פדגוגי אלטרנטיבי

טלי: בהחלט. ריבוי הקבוצות הזה מעיד שבשדה שלנו ובמקצוע שלנו אין סוף ללמידה ולמחקר. כל תהליך יצירה וגם אצירה מזמן בדיקה וחשיפה לחומרים

הקדרות כאם הפיסול

חגית: כמה זמן את עובדת על התערוכה וכמה מתוך זה ארך המחקר עד שהחלטת שזו הרשימה שאת מזמינה לתערוכה?

טלי: המחקר לתערוכה נעשה בצל הקורונה, כמו שאומרות, ונמשך לו מפה לשם על פני כמעט שנתיים. במהלך התקופה הזו היו המון התלבטויות. וחשוב להגיד שיש עוד המון עבודות ראויות והמון אמניות ואמנים שהתזה של התערוכה מקרינה על העשייה שלהן/ם.

בין פגישות עם איה הייתי מקיימת שיחות עם מומחיות/ים לתחום, כמו ד״ר עירית ציפר שביקרה איתי מספר פעמים באוסף של מוזיאון ארץ ישראל, וחשפה אותי לעבודות של דור האמהות שבאוסף ביתן הקרמיקה שם, ולקטלוגים וגזירי עיתון מן העבר; או מרסל קליין מבית בנימיני, שהפנתה אותי לחומרי קריאה על קרמיקה באוספים מוזיאליים. וגם שעות של נבירה בעיזבון של הדוויג גרוסמן ורודי להמן, בארכיון לתיעוד ולחקר האמנות בישראל ע״ש משה ציפר, בתיווכן של ורד דרורי והילה קופר, שעזרו לי המון

הדוויג גרוסמן ורודי להמן בסטודיו שלהם. צילום: אברהם חי

טליה טוקטלי במוזיאון הרצליה, 1987. צילום: אברהם חי

חגית: ולבסוף צריך לרדת ממגדל השן אל רצפת התערוכה, ולהחליט מי ייכנס ומה יוצג. זה היה המשך טבעי של המחקר?

טלי: בסוף נוצרו שלושה צירים רעיוניים שהנחו את הבחירה: הארכאי – האסתטיקה של הרבה מהיצירות מזכירה צלמיות / שרידים ארכיאולוגים. מה גם שנציגות דור האמהות היו ממש מעורבות באופן ישיר בעולם הארכיאולוגיה בישראל (הדוויג, גדולה, נורה ונעמי).

יחסי מורה־תלמיד – המהלך הגניאולוגי שמארגן את התערוכה נובע מיחסי מורה תלמיד ומשתנה, כמו שאמרנו, עם יואב אדמוני והפורמט הלימודי החדש.

הגופני/פרפורמטיבי – חלק מהיצירות מתייחסות להקבלה האנטומית בין גוף האדם וגוף החומר (בעבודות של נטלי, טליה, יואב, ליגל). אחרות יוצרות מתח בין הגופני והפיסולי בגלל קנה המידה בין הגוף המפוסל וגוף הצופה (אברהם). ההקשרים האלה נוכחים בכל העבודות

ככל שהתעמקתי יותר בתהליכים של הוותיקות ובשיחות עם הצעירות/ים גיליתי רק עוד ועוד נקודות דמיון. בבחירות, בתהליכי היצירה

חגית: בולטת לעין הבחירה בבמות תצוגה עשויות מבלוקים של בניה. איך זה קרה?

טלי: בזכות מעצב התערוכה תומר שמילוביץ׳, ששהה וירטואלית ופיזית שעות בחלל, ומצא את הארגון הנכון, פתרונות ההצבה ואפילו הדרכים לאבטח את הפסלים. עברנו המון גלגולים עד שהגענו לבלוקים בתור פודסטים. זה פתרון היסטורי, שהציג את עצמו בצילומי הצבה של תערוכות עבר שהסתכלנו עליהן: בשנות ה־70, מסתבר, היה די פופולרי להציג קרמיקה על בלוקים והיו אמנים כמו משה ״ג׳וק״ שק, שהציבו פסלים על בלוקים לאורך כל הקריירה שלהם. החלטנו שהכי נכון לשלב חומרי בניין בתערוכה שהמילה ״בניין״ מופיעה בשם שלה. וככה גם נוצר חיבור עם העבר

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

חגית: אכן קישור מעניין בין ״בניין יד״ לחומרי הבניין. ועכשיו במבט על העבודות: את מרגישה שיש פערים בין שפת הפיסול של הוותיקים לשפה עכשווית? את חושבת שהאמנים היום עוסקים בשאלות שונות?

טלי: להיפך. ככל שהתעמקתי יותר בתהליכים של הוותיקות ובשיחות עם הצעירות/ים גיליתי רק עוד ועוד נקודות דמיון. בבחירות, בתהליכי היצירה. למשל, ליגל סופר וגדולה עוגן שתיהן מצפות במי חלודה את הפסלים שלהן. ליגל גם מייצרת את החומר שהיא מפסלת בו בעצמה – פרקטיקה שגדולה הייתה מלמדת בבצלאל.

גם הסקיצות של הדוויג שבהן היא מוצאת בעלי חיים ודמויות שכמו מסתתרות בתוך כדים וכלים, מתחברת לגמרי אל נטלי אילון, שמתבוננת על איברי הגוף השונים ככדים ומיכלים. אחד הציטוטים שהובילו אותי להבחין בקשרים האלה הופיע בביקורת על תערוכה של הדוויג בשנת 1966 במוזיאון ארץ ישראל:

״מבחינת המימד האמנותי שנתגלה בה במרוצת דורות, דומה כי האמנות הקרמית, יותר מכל אמנות אחרת, נעה במעגלות ואין בה מוקדם ומאוחר. אמנים במלאכת הקרמיקה הפליאו בכל הזמנים, ויצירות מימי קדם מתחרות בעוז באלו של ימינו״. חותמת על כל מילה.

לפעמים פשוט רואים את זה. כשמסתכלים על העבודות של אבי קריצמן מבעד לפסלים של טליה טוקטלי רואים מיד חיבור ויזואלי. אפילו שהטכניקות שונות

טליה טוקטלי בתערוכה בנין יד. צילום: דור אבן חן

נטלי אילון. צילומים: מ״ל

חגית: איך את מסבירה את הפופולריות הגבוהה כל כך של העבודה בחומר עתיק כל כך, והדבקות בטכניקות ידניות, למרות שאנחנו בעידן טכנולוגי?

טלי: כנראה שאין תחליף למגע בחומר המוחשי. מעניין שגם ברחבי העולם עכשיו יש תערוכות קרמיקה מונומנטליות: בזמן ההקמה רכזת ההדרכה שלנו, שרון מלמד אורון, לא הפסיקה לשלוח לי תמונות מלונדון מתערוכות של ת׳יסתר גייטס ויוקו אונו; כל הוויטצ׳אפל מלא בקרמיקה.

בשנה החולפת היו המון תערוכות גם כאן אצלנו ששילבו טקסטיל ובד (וביניהן גם התערוכה של אילנה אפרתי שמוצגת עכשיו במוזיאון הרצליה). יכול מאוד להיות שבמבט לאחור נעשה גם את הקשר עם התקופה שבה אסור לגעת והמגע מסוכן, כתקופה של חזרה למגע עם חומר

חגית: נכון. ואם כבר, אז אשאל גם איזה הבחנות מרגשות במיוחד היו לך במהלך העבודה על התערוכה?

טלי: הגילויים של גופי העבודה של הדוויג, גדולה ונורה ונעמי ריגשו אותי במיוחד. השיחות שניהלתי עם חלקן היו רעננות מאוד, עם תובנות על החומר וסיפורים מדהימים. תובנה אחת כזאת, הייתה ההתייחסות של הדוויג המופלאה אל הקדרות כאם הפיסול. זו הייתה תשובה מנצחת בעיניי לשאלות על הגבולות בין אמנות וקראפט. מבחינתה לא היה פער כזה ועכשיו אני מרגישה שלמדתי להסתכל על האובייקטים כמוה.

וגם השושלת הזו מרגשת אותי. לראות את הקשר והשיחה שנוצרה בין המציגות/ים! בערב הפתיחה גדולה עוגן (בת 93!) ואברהם קריצמן דיברו על השלבים בפיסול שלו, והוא אמר לי אחר כך שזו הייתה השיחה הכי מרעננת ורלוונטית שהייתה לו על העבודות שלו מזה הרבה זמן. וזה פשוט מחמם את הלב. קשר בין דורי שנוצר בצורה הכי אורגנית. יש לי תמונה בטלפון של גדולה, טליה ונעמי מתחבקות בערב הפתיחה. אלה רגעים שלא אשכח אף פעם אני חושבת

חגית: מקסים… על מה את עובדת עכשיו? מה הדבר הבא בדרך?

טלי: בשנה שעברה התחלתי לאצור בקביעות את גלריה עזריאלי במכללה האקדמית הדסה. שם תיפתח בפברואר תערוכה שמציפה סוגיות אקלימיות, וחודש אחר כך, תיפתח בבית אדמונד דה רוטשילד בתל אביב תערוכה שאני אוצרת ושעניינה נימוסים והליכות

חגית: עשייה פוריה, תמשיכי כך! אז ניפרד בנימוס J ונזכיר שיש שיח גלריה (אמיתי בתערוכה) ביום שישי הקרוב. איתך ועם מי מהאמנים?

טלי: שם תוכלו לשמוע את נעמי ביטר, ליגל סופר ונטלי אילון מדברות על העבודות והתערוכה ועל קשרים ביניהן

בניין יד: פיסול קרמי רב־דורי בישראל
אוצרת: טלי קיים
משתתפים: יואב אדמוני, נטלי אילון, הדוויג גרוסמן, טלי ה טוקטלי , נורה כוכבי ונעמי ביטר, ליגל סופר, גדולה עוגן, אברהם קריצמן
מוזיאון הרצליה, רוב הבנים 4
שיח גלריה בתערוכה: יום שישי, 21.1 בשעה 11:00
נעילה: 23.4