כל מה שחשוב ויפה
אחינעם: Laura Toumi
אחינעם קפון. צילום: לאורה טומי

20 ומשהו // אחינעם קפון

המגיפה הובילה אותה ליצור סרט באופן עצמאי מיד בתום לימודיה, במרכזו מערכת יחסים בין בני זוג - אותם משחקים היא ובן־זוגה בחיים. בהמשך גם תערוכה וסרט שמתייחס למערכת היחסים עם אביה הבמאי

אחינעם קפון, בת 26, היא יוצרת קולנוע, כותבת ושחקנית, מתגוררת בירושלים; בוגרת גל״צ ומגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. אל כתיבה ובימוי היא הגיעה אחרי שחלמה להיות שחקנית, ויצירתה נעה בין בידיון לתמות שמעסיקות אותה בחייה. ביולי האחרון הוציאה לאור את סרטה הקצר ״הוא יכול לישון על הספה״ שנעשה באופן עצמאי, כשהקאסט כלל אותה ואת בן זוגה.

תרגיל באומץ 

״למדתי במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות בירושלים, ולאורך רוב שנות ההתבגרות שלי רציתי להיות שחקנית. אחרי התיכון התקבלתי לגל״צ וגם לתאטרון צה״ל. אבא שלי (שי קפון) הוא במאי, כותב ובעברו היה שחקן – כך שכל הבוחנים לתיאטרון צה״ל הכירו אותי דרכו. הרגשתי שהעובדה שהתקבלתי כמעט לא הוגנת. לא יכולתי להגיד שאני עושה את זה בזכות עצמי – וזו אחת הסיבות שגרמו לי לוותר על זה.

״עוד סיבה שבגללה לא הלכתי לכיוון המשחק בכל הכוח היא שלא ראיתי עד אז על המסך מודלים שנראו כמוני. כולן היו בהירות, עם אף קטן, יפות הרבה יותר ממה שחשבתי שהייתי. אם הן היו מזרחיות, כמוני, הן מילאו תפקידים שהרגשתי שרחוקים ממני. היום זה משתנה וטוב שכך, ולכן בדברים שאני עושה ואעשה בעתיד – הרבה יותר מעניין אותי לשים על המסך ניראות שלא נחשבת קלאסית. סצינת העירום שבתחילת הסרט היא איזשהו תיקון, או לפחות תרגיל באומץ״.

בזמן לימודי התיאטרון התנסית בכתיבה?

״אני חושבת הרבה על מתי אני מוציאה דברים החוצה, מתי אני מנכיחה דברים בעולם ואומרת: אני כותבת (או יוצרת) קולנוע. כתבתי, אבל האם להגיד שהייתי כותבת? לקח לי הרבה זמן להצליח להגיד שזה מה שאני עושה. בימים טובים, כשאני מצליחה לכתוב, אני כותבת. בימים לא טובים, כשאני לא מצליחה לכתוב, אז מה אני בעולם?״.

הוא יכול לישון על הספה. צילומים: טל ניניו

הוא יכול לישון על הספה. צילומים: טל ניניו

״אני חושבת שהסרט הקצרצר שלי ׳משחק חשוב מאוד׳ נולד מהמקום הזה. כל מה שרואים בסרט הוא משחק סוליטר וברקע וויס־אובר של הקול שלי. אני אובססיבית לסוליטר, וככה זה נשמע כשאני משחקת – כל פעם בהתאם לעולם. אם אני מצליחה את המשחק הזה אז אני אהיה כותבת מצליחה, או לפחות העולם לא ייחרב.

״כתבתי לפני כן, אבל אלו היו ניסיונות לעצב את הקול שלי, להביא אותו לידי ביטוי. רציתי ללמוד כתיבה כי הרגשתי שהיא דבר אמורפי, ענק וחשוב שאני לא יודעת איך בכלל להתחיל לגעת בו. רציתי להגיע למסגרת שתוריד לי את הכתיבה מהאולימפוס, שם היא היתה עבורי. רציתי להבין האם אני באמת כותבת כי אני רוצה לכתוב או כי זו סוג של הסללה. הלימודים בסם שפיגל היו סוג של בחינה עבורי, ומהר הבנתי שזה באמת הדבר שאני רוצה״.

רציתי לביים סרט קצר ואז הקורונה התחילה. מצאתי את עצמי בלי תכנית פעולה. הבית הרגיש כמו מגדל שן רעוע שאין לו נגיעה לעולם. הבחירה לעשות את הסרט באופן עצמאי נבעה מתוך הבערה של להרגיש חיונית בתוך הכלום הזה

בתום סיום לימודיה במסלול תסריטאות בסם שפיגל, ביימה קפון את סרטה הקצר הראשון ״הוא יכול לישון על הספה״. בסרט משחקת קפון דמות נשית שעוסקת בכתיבה. בן זוגה של קפון (שאינו שחקן במציאות) שיחק את בן זוגה בסרט, שאחיו נכנס אל תוך מערכת היחסים שלהם ומערער את היסודות היציבים בה.

״רציתי לביים סרט קצר אחרי הלימודים, אבל אז הקורונה התחילה. מצאתי את עצמי בלי תכנית פעולה. הרגשתי שאני מתחרפנת בבית לבד, ושאני צריכה להתניע את חיי. כתיבה היא גם ככה דבר מבודד, אז בתוך המגיפה הייתה אקסטרה השתבללות. בן זוגי אורי ואני גרים בבית על גג, והבית הרגיש כמו מגדל שן רעוע שאין לו נגיעה לעולם. הבחירה לעשות את הסרט באופן עצמאי ולא להיתמך על ידי קרנות נבעה מתוך הבערה של להרגיש חיונית בתוך הכלום הזה״.

עברת מלימודי תסריטאות ישירות אל החוויה של יצירת הסרט באופן עצמאי – מהלך לא מובן מאליו.

״הוא נבע מתוך חוסר ידע באופן מאוד משחרר. לא היה לי מושג מה אני עושה. ידעתי שאני רוצה לעשות סרט, רציתי לביים. כמעט הרגשתי שאני עושה את זה באיחור, כי ככה אני מרגישה לגבי כל דבר בחיי (שמעתי את הזמרת רוסליה אומרת משפט יפה – שהיא ׳לא מרגישה שהיא מאחרת אם היא הולכת בקצב של עצמה׳).

״העבודה על הסרט היתה ממש בית ספר עבורי. רוב הצוות היה בגבולות הקילומטר כי היו הגבלות תנועה. אבא שלי נוהג להגיד לי ולאחים שלי ׳אל תחשבו על המכשולים – תחשבו מה בא לכם לעשות ותלכו על זה׳. בדיעבד, זו הייתה הרוח שהובילה אותי לעשות את הסרט״.

סרט עצמאי זו חוויה כאוטית 

״עשיתי את כל הטעויות האפשריות במהלך העבודה על הסרט. זו פעם ראשונה שאני שמה דבר בעולם, שזו מלכתחילה חוויה עוצמתית. זה כן היה משחרר להיתמך על ידי אנשים, כמו טל ניניו הצלם ויולי שילוח המפיקה שהלכו איתי יד ביד. שאלתי אותו את כל השאלות האפשריות, לא פחדתי להיות קלולסית מול אנשים. אחרי שהוא יצא, הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל הסרטים האחרון בירושלים, ויוקרן במהלך החודש הקרוב בפסטיבל סרטי נשים ובערב מיוחד בסינמטק הרצליה. אז אני מאוד שמחה שהוא קיבל חיבוק מהקהל״.  

צילומים: אביגיל קוש

צילומים: אביגיל קוש

הגעת מבית של יוצרים. הרגשת אחריות במידה מסוימת, אפילו כלפי חוץ? 

״ככל שאני גדלה אני מקבלת יותר את העובדה שאני ׳בת של׳. אבא שלי מתעסק יותר בטלוויזיה, אז אני חושבת שבבחירה לעשות סרט קולנוע היה משהו משחרר – כי זה לא בדיוק הדבר שלו. הוא נכח לפעמים על הסט של הסרט ושמחתי שהוא היה שם. כמעט מסורת של להעביר מאב לילדה.

״צריך להבין שלעשות סרט עצמאי זו חוויה כאוטית, מבולגנת, משונה. בסוף יום הצילומים האחרון ראיתי קצת חומרים ואמרתי לעצמי ׳אוי ואבוי׳. ואז הוא אמר לי ׳את חושבת שזה נורא? חכי שתראי את הראף קאט הראשון׳. להיות מודעת לזה שהיה מישהו שעבר את זה לפניך היה חלק מרגיע בתהליך״.

פרגמנטים של חיים  

כל היצירות של קפון שראו אור עד כה, הן כמו פרגמנטים מחייה של אותה הדמות. כמו הסרט הקצר, כך גם הסרטים הקצרצרים ״זה משחק חשוב מאוד״ ו״נקרא לזה הריב הגדול״, שהוא סקיצה ל״הוא יכול לישון על הספה״ – שהפכה ליצירה קצרה בפני עצמה.

״בדיעבד אמרתי לעצמי, מה היה לך דחוף לצלם בבית שלך סיפור על יחסים, להביא את בן הזוג שלך לשחק את בן הזוג ועוד לעשות את זה בעירום? זה כמעט סאדיסטי ומזוכיסטי יחד. אין לי תשובה לזה גם היום. זה סרט מאוד אישי ואני חושבת שככה אני יודעת לכתוב. אני כותבת מאוד קרוב אלי אבל לא במובן העלילתי – זה דווקא המקום שבו אני מתרחקת מהחיים האמיתיים.

״שום דבר שקורה בסרט לא קרה בחיים, זה לא סרט ביוגרפי. אבל התמות שאני עוסקת בהן הן תמיד מחיי וקרובות לליבי. המקום של בית מול חוץ, יציבות ומונוגמיה אל מול אפשרויות אחרות – אלו דברים שמעסיקים אותי. זה מגיע דווקא מתוך המקום הטוב והבטוח שאני מרגישה עם אורי. הכרנו לפני ארבע שנים ומאוד מהר זה היה מאוד טוב. אני מרגישה שמצאתי פרטנר טוב לחיים. אבל זה כן קצת הבהיל אותי. זהו? אנחנו נהיה ביחד ל נ צ ח ?״.

בן־זוגי אורי מאוד אמיץ, ואני מלאת תודה והערכה על זה שהוא הסכים לקחת חלק. הייתה שם סצנת ריב והא היה צריך לריב איתי במילים שאני נתתי לו. בדיעבד זו הייתה חוויה מרגשת כי זה משהו שעשינו יחד

״אחד הדברים שבדקתי בסרט הוא העובדה שההתאהבות היתה עבורי שינוי מסלול ממה שתכננתי. הכרנו כשהתחלתי ללמוד בסם שפיגל, בתקופה שבה התחלתי למצוא את מקומי ככותבת. זה היה לא כל כך פשוט להניח את הפצצה הזו בתוך הזוגיות שלנו. יש משהו מנותק כמעט ומאוד אנוכי ביצירה לפעמים, כי את מרגישה שהדבר הזה מגן עליך.

״אורי מאוד אמיץ ואני מלאת תודה והערכה על זה שהוא הסכים לקחת חלק. הייתה שם סצנת ריב והא היה צריך לריב איתי במילים שאני נתתי לו. זה משהו מאוד משונה וכולא. אני חושבת שבדיעבד זו הייתה חוויה מרגשת כי זה משהו שעשינו יחד.

״עד יצירת הסרט כתבתי רק פרויקטים עתידיים. זו הפעם הראשונה שעשיתי מעבר ממשהו כתוב למשהו מצולם. הייתי קצת תמימה בזה שלא חשבתי על זה. כשכתבתי, יכולתי לכתוב מה שבא לי. ואז, תוך כדי עבודה אמרתי לעצמי ׳אה רגע, תכף ההורים שלנו יראו את זה׳. חוסר הידע הוא זה שהגן עלי ואיפשר לי לעשות את זה״.

להיאחז ביתדות שהעולם נותן לך  

״כחלק מהחיבוק שהסרט הקצר קיבל, אני נמצאת במגעים עם חברת הפקה להפוך אותו לסדרה. אני לשה את זה ומוצאת הרחבה של התמות שהתעסקתי איתן בפורמט יותר ארוך. היו כל מיני אלמנטים שגרמו ליצירה הזו להיות משוחררת – זה שהיא נעשתה באופן עצמאי, עם אנשים שאינם שחקנים, העובדה שזה הסרט הראשון שלי ושלא למדתי בימוי. מאוד מרגש אותי לראות איך דבר שעשיתי בלי הרבה מחשבה מוכיח את עצמו כמעיין נובע.

״לפעמים אני מקנאה באנשים שכותבים שירה, מציירים או עושים משהו תחום שאפשר להעלות לאינסטגרם. כתיבה היא תהליך מייגע, ארוך ורווי חוסר ביטחון. לכן בדרך כלל, לדבר על דברים לפני שהם קורים – מרגיש כמעט חילול הקודש. אני שמחה ונאחזת בכל ביסוס או יתדות שהעולם נותן לי. בגלל שכתיבה היא דבר מאוד מבודד, יש משהו מאוד נעים בכל פעם שהעולם נותן לך מסגרת ותמיכה״.

birds

גרסת הבת של הבמאי

 ״בסוף הלימודים צריך לכתוב תסריט או של פיצ׳ר או של סדרה. ׳גרסת הבת של הבמאי׳ הוא התסריט שסיימתי איתו את הלימודים: הוא זכה בפרס התסריט המצטיין, קיבל מענק פיתוח מקרן רבינוביץ ומשתתף בחממה של קרן הקולנוע והקרן החדשה. זה תסריט על אבא ובת שאני הולכת איתו כבר זמן מה והוא קרוב לליבי – דווקא בגלל החוויה במסגרתה אבא שלי היה לפעמים על הסט ונעזרתי בו.

״הסיטואציות שבהן עניין אותי להתעסק הן כאלה כמו זו שבה אבא שלך מביים אותך ואת בן הזוג שלך רבים ואומר דברים כמו ׳הוא משעמם אותה׳. אני כרגע בין הגרסה הראשונית שכתבתי, שבה הילדה מצטרפת אל האבא בסט החדש של הסרט שלו, לבין הגרסה החדשה שנעשתה בעקבות החוויה של הסרט שלי – שבה אבא שלי נכנס למרחב הזה. דרך היחסים של האבא והבת אני מנסה לעסוק במהו סיפור שראוי להיות מסופר ומהם חיים שראויים להיקרא חיים. אני חושבת שהערבוב הזה גורם לי לחשוב מחדש על החיים שלי ועל הסיפור שאני מספרת״.

בימים אלה עובדת קפון גם על תערוכה שתוצג בגלריה בתל אביב בעוד מספר חודשים. ״התערוכה היא פרויקט אודיו־ויזואלי שיפגיש בין צלמים לאמנים מתחומים אחרים, בניסיון לייצר דימוי חלופי לרגע שהמצלמה החמיצה ולפריים שמעולם לא צולם. פניתי לצלמים שיספרו על רגע שהם פספסו, שמסיבה כלשהי המצלמה לא הצליחה לתפוס ושברח מהם. אני אקליט את הצלמים ועל בסיס העדויות שלהם אמנים מתחומים אחרים ייצרו דימוי חלופי לרגע הזה. כך ייווצר יצור כלאיים בין הדימוי שפוספס לבין הדימוי החדש שנוצר״.


הוא יכול לישון על הספה
31.3, 20:30, סינמטק הרצליה – ביחד עם ״האדם הגרוע בעולם״ (יואכים טרייר, 2021)
5.4, 16:00, סינמטק ירושלים – במסגרת פסטיבל סרטי נשים הבינלאומי בירושלים (מקבץ 1)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden