כל מה שחשוב ויפה

״תזוזה״: תנועה וריקוד באמנות ישראלית עכשווית

בתערוכה חדשה ב״מוזאון הנגב לאמנות״, האוצרת נירית דהן מבקשת שנחשוב מה תנועה יכולה ליצור. ״אנחנו עושים את זה בצורה די אינסטינקטיבית, אבל לכל תנועה שלנו יש משמעות״

פורטפוליו בשיתוף מוזאון הנגב לאמנות


יובל: הי נירית, מה שלומך? ומה שלום חום יולי אוגוסט?

נירית: באמת מאוד חם פה, ולא רק מבחינת מזג האויר. יש לנו הרבה אירועים ופעילויות במוזיאון והכל שוקק חיים. תענוג

יובל: יפה. ויש תערוכה חדשה: תזוזה. ספרי לנו עליה בכמה מילים לפני שנצלול פנימה

נירית: אז התערוכה ״תזוזה״ עוסקת בתנועה וריקוד באמנות ישראלית עכשווית. האמנים שמציגים בתערוכה יצרו עבודות שקשורות בתנועה וריקוד שמהדהדים משהו מעבר לתנועה. התערוכה חוקרת את המשמעות של התנועה לעבר, להווה, לעתיד

יובל: מאיפה הגיע הרעיון לתנועה וריקוד? מה החיבור שלך לנושא?

נירית: התערוכה התחילה מביקור בבית טיכו בתערוכה של הילה בן ארי. זו תערוכה כל כך טובה שהדהדה אצלי במשך המון זמן. והרבה זמן לא קרה לי שהגעתי לתערוכה והיא נשארה אצלי במחשבות הרבה הרבה אחרי.

בעקבות הביקור התחלתי לחשוב על תנועתיות ואיך התנועות היומיומיות שלי משפיעות על מה שקורה, אפילו לא ברמה המיידית אלא גם הרבה אחר כך. ואז עלה הרעיון ליצור תערוכה על תנועה וריקוד, רציתי להביא את מדיום הבמה הזה לתוך המוזיאון

יובל: מסכים, התערוכה של הילה היא אכן תערוכה נפלאה שנשארת איתך אחר כך. ואז מה? איך המשכת מפה?

הילה בן ארי, מתוך הפרויקט תנועה בין קווים שבורים - מחווה להדה אורן

הילה בן ארי, מתוך הפרויקט תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן

רועי אפרת, בין שני עולמות

רועי אפרת, בין שני עולמות

נירית: התחלתי לגבש בראש מה אני רוצה שיהיה בתערוכה, איזה סוג של ריקוד ותנועה אני רוצה להציג. המדיום הזה כל כך רחב ואי אפשר להביא את הכל, ולכן החלטתי להתמקד בהד של התנועה ובמה שהתנועה מייצגת עבור האמנים שיצרו את היצירות. וכמובן שהתחלתי מלפנות להילה בן ארי, ואחריה פניתי לאילת כרמי.

במאמר מוסגר אני אגיד שהאמנים בתערוכה הם אמנים שאני פשוט מאוד מאוד אוהבת, ולכן התערוכה הזו היא מאוד אישית. אלו אמנים שאני עוקבת אחריהם הרבה זמן, ואני מאוד אוהבת את העבודות שלהם. ולכן הפנייה שלי לאמנים היתה לאו דווקא בגלל שידעתי שיש להם עבודות שקשורות אלא בגלל שהם ה״טעם״ האישי שלי באמנות.

אז פניתי לאילת כרמי, שעליה עשיתי עבודת מחקר בתואר הראשון שלי. בגלל שבעבודת המחקר לא יכולתי לדבר עם אילת כי הרעיון היה לפרש את העבודות כפי שאני רואה ולא לפי איך שהתכוונה האמנית, אז הרגשתי קצת פספוס שלא יצא לי לדבר איתה. אבל תמיד ידעתי שאם רק יתאפשר אני אפנה אליה.

birds

שלחתי לה מייל והיא התקשרה אליי ומשם המשכנו לדבר על שיתוף הפעולה הנפלא שיש לה עם מירב הימן. בהתחלה בחרתי עבודה שלהן שהוצגה במוזיאון חיפה לאמנות שנקראת ״עשרימון״. אבל אחרי שהן היו במוזיאון וראו את החלל הבנו ביחד שכנראה התקציב של להתאים את העבודה לחלל של המוזיאון יהיה הרבה יותר מליצור עבודה חדשה. הן כבר היו בעיצומו של מחקר לצורך עבודת וידאו חדשה ופשוט כל כך התלהבתי מהרעיון שזרמתי איתן למרות שראיתי את העבודה בשלמותה רק בהקמות של התערוכה

יובל: מה בסוף הם מציגות? מה העבודה שלהן?

נירית: הן מציגות עבודת וידאו עם מיצב פיסולי שנקרא ״מגנטוספירה״. וידאו באורך של כחמש דקות שבו רואים אישה (סמירה סרייה הנפלאה) מסתובבת עם מכשיר – ספק פיסולי ספק מכשיר מדעי – והיא יוצרת איתו סימנים באדמה. ותוך כדי כך אלפי נקודות אור מנצנצים סביבה ועליה כאילו היא מטמינה חלקיקי אור באדמה.

עבודת הווידאו מוצגת לצד המכשיר הפיסולי שאותו אנו רואים בווידאו, אך במוזיאון המכשיר מפורק. הוא מונח בנונשלנטיות, מושען על הקיר כמו בסטודיו של האמן, ומאפשר לאנשים לדמיין איך המכשיר נראה ולנסות להרכיב אותו בדמיון שלהם

יובל: נייס. מי עוד בתערוכה? תני דוגמה לעוד עבודה או שתיים?

תזוזה תנועה וריקוד באמנות ישראלית עכשווית. צילומים: שרון ציקבאשוילי

תזוזה תנועה וריקוד באמנות ישראלית עכשווית. צילומים: שרון ציקבאשוילי

יעל בלבן, הרקדניות ברפידוגרף

יעל בלבן, הרקדניות ברפידוגרף

בר פרום, התגלמות

בר פרום, התגלמות

נירית: יעל בלבן מציגה עשר עבדות רישום ברפידוגרף. מה שמעניין בעבודות שלה מעבר לטכניקה הנפלאה שהיא פיתחה ונקראת ״רישום ספירלי״, היא איך היא מכניסה את העבר וההווה המשפחתי שלה בעבודות האלו. הן מלאות בדואליות מרתקת: מצד אחד מהגרת מצד שני מקומית, מצד אחד שמחה מצד שני דכאונית, מצד אחד שחור מצד שני צבעוני. והדואליות הזו כל כך נגעה בעצב חשוף אצלי שהייתי חייבת להכניס אותה לתערוכה.

ואמן נוסף הוא רונן שהרבני, שמעבר לזה שהוא אמן מופלא, הנושא פשוט התאים בול והוא השלים לגמרי את המעגל של התנועה בתערוכה. המצחיק הוא, שרונן בכלל פנה אליי. הוא שמע מהאוצרת רווית הררי שאני עובדת על תערוכה שעוסקת בריקוד ותנועה ושלח לי מייל. כמובן שמייד נעניתי בחיוב לבקר בסטודיו שלו, כי אני עוקבת כבר שנים אחרי העבודה שלו.

הביקור בסטודיו שלו היה כל כך מיוחד – זה היה לבקר במקום לא רק של עשייה, אלה של אסתטיקה מופתית – הרגשתי שאני בחלל מוזיאלי מדהים להפליא. כשנכנסתי לסטודיו שלו ראיתי שתי עבודות ומיד אמרתי לו – עוד לפני שידעתי במה הן עוסקות – את אלו אני רוצה לתערוכה. אבל אחרי שממש התעמקתי בהן היה לי ברור שהן כל כך מתאימות שאי אפשר שהן לא יהיו בתערוכה

אמנם התנועות שהרקדניות עושות בעבודות הווידאו של הילה בן ארי הן תנועות כוריאוגרפיות, לא יומיומיות, אך הן עדיין מייצרות הד שנכנס עמוק בבטן וגורם לך לחשוב עד לאיפה הגוף הפרטי שלך יכול להגיע. לאיזה קצת אני יכולה להביא את הגוף שלי

יובל: מה קורה בהן?

נירית: בעבודה ״צנצנת״ ניצבת בבסיס צנצנת, לכאורה, פריט יומיומי ופשוט אך פה היא מנסה ליצור בתוכה קיום אקולוגי חדש המורכב ממבני מחייה בסיסיים עם חוקים חדשים ובלתי תלויים בתנאים החיצוניים. המבנים מתערבלים ומתערבלים בחלל החדש, מזכירים פתיתי שלג בכדור בדולח מחנות מזכרות וקוראים לצופה להתקרב – אולי אפילו לקחת אוביקט למזכרת.

לתוך החלל הסטרילי והסגור, חודר פאנל ארוך מסתובב של בטון (אלמנט המזוהה עם גדר ההפרדה). בניגוד גמור לתכונות הבטון כאוביקט הפרדה סטטי, הקיר מסתובב ומתחיל תהליך ערבוב המאפשר מעברים של מבנים מצד לצד. לתוך הסצנה המורכבת הזו מצטרפות שתי דמויות, שחור ולבנה, המסתובבות סביב/עם קיר הבטון ומעלות את השאלה האם הן מקור הכוח המסובב את הקיר או שהקיר הוא כוח האינרציה הגורם להן להסתובב. עם הסיבוב, עולה התהייה האם יצליחו הדמויות להסתובב ולהשקיט את הכאוס שבתוך הצנצנת.

אותה ציפייה לסינכרון עולה גם מהעבודה ״קידה״. בעבודה זו שתי שורות של בנות/רקדניות שעושות תנועה של קידה. שורה אחת מסונכרנת לגמרי ואילו השורה השנייה נמצאת בכאוס מוחלט והקידה כבר אינה קידה. אך בזמן שהשורה השנייה מנסה להסתנכרן עם השורה הראשונה ולהגיע לעמק השווה, השורה השנייה מתחילה לצאת מהאיזון ומתיאום התנועה ונכנסת לכאוס מוחלט. וכך לא מצליחות השורות להסתנכרן

רונן שהרבני

רונן שהרבני

הילה בן ארי. צילום: אסף סבן

הילה בן ארי. צילום: אסף סבן

יובל: אז אם לחזור להתחלה ולהצהרת הכוונות שלך, שהתערוכה חוקרת את המשמעות של התנועה לעבר, להווה לעתיד – מה את רוצה שיקרה למבקרים בזמן הביקור בתערוכה? עם מה את רוצה שהן ייצאו משם?

נירית: עם המחשבה של מה תנועה יכולה ליצור. כשאנחנו מייצרים תנועה, אנחנו עושים את זה בצורה די אינסטינקטיבית; לא חושבים איך היא משפיעה עלינו לטווח ארוך. אני חושבת שהתערוכה גורמת לאנשים להבין שלכל תנועה שלנו, גם אם נעשתה כלאחר יד, יש משמעות. היא מהדהדת למשהו – גם אם ה״משהו״ הזה הוא טיפשי או ״רגיל״, אבל עדיין משמעותי

יובל: את יכולה לתת דוגמה?

נירית: אני אתן את הדוגמא של הילה בן ארי, שממנה התחילה התערוכה. כשהגעתי לתערוכה בבית טיכו התנועה בעבודות שלה היתה כל כך חדה מצד אחד אבל גם מנחמת. אני לא יודעת להסביר למה בדיוק אני מתכוונת במילה ״מנחמת״ כי זו תחושה שהעצימה אותי מאוד כשהייתי בתערוכה שלה.

בעבודות שאני מציגה ב״תזוזה״ התנועות עושות בדיוק את זה. מצד אחד הן חדות – מביאות את הגוף לקצה גבול היכולת שלו – ומצד שני יש בהן משהו מאוד מנחם ומאוד מפתיע. אמנם התנועות שהרקדניות עושות בעבודות הווידאו של הילה הן תנועות כוריאוגרפיות, לא יומיומיות, אך הן עדיין מייצרות הד שנכנס עמוק בבטן וגורם לך לחשוב עד לאיפה הגוף הפרטי שלך יכול להגיע. לאיזה קצת אני יכולה להביא את הגוף שלי.

וזאת בעיני מחשבה מאוד מנחמת. מנחמת מהבחינה שהגוף שלי יכול לייצר תנועות כאלו (גם אם הן דמיוניות)

יובל: יפה. אותי שכנעת, לא שהיה קשה. אני חושב שבגלגול אחר אולי הייתי רקדן (או ברבור. אבל זה כבר נושא לפעם אחרת). מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

נירית: אני חושבת שהתערוכה מדברת בעד עצמה. השתדלתי ליצור סיפור שהחוט המקשר שלו הוא ריקוד ותנועה; והעבודות באמת מתחברות אחת לשנייה. העיגול או המעגל הם צורה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בעבודות בתערוכה בווריאציה כזו אחרת ומקשרת בין העבודות. והמעגל, מעבר לזה שהוא מסמל את מעגל החיים הוא הצורה הכי פופולרית לריקוד 🙂


תזוזה: תנועה וריקוד באמנות ישראלית עכשווית
אוצרת: נירית דהן
מוזאון הנגב לאמנות
נעילה: 3.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden