כל מה שחשוב ויפה
ענבר הלר אלגזי. צילום: אוליבייה גל
ענבר הלר אלגזי. צילום: אוליבייה גל

20 ומשהו // ענבר הלר אלגזי

מזה ארבע שנים שהמאיירת ענבר הלר אלגזי חיה בצרפת, שם היא עוסקת בכתיבה ואיור של ספרי ילדים. ״בטולוז אין לי בעיה לשבת ברחוב ולרשום, אבל אני לא מעזה להתיישב בתל אביב ולהתחיל לצייר. זה מרגיש כמו פעולה של תיירת״

ענבר הלר אלגזי, בת 28, היא מאיירת המתגוררת בטולוז. לפני כארבע שנים היגרה לצרפת, שם למדה איור ב־École de Condé. מאז שסיימה את לימודיה הספיקה לאייר עבור ספר ילדים ישראלי, להציג בשתי תערוכות קבוצתיות ולעבוד על שני ספרים (שאיירה וכתבה), שיראו אור בשנה הקרובה בצרפת. ספר הילדים הראשון שלה, Le Livre de Gill et Flop, יראה אור בנובמבר הקרוב בהוצאת Les Fourmis Rouges. ביצירתה היא נעה על הקו שבין התמימות שבאיור לילדים לבין שימוש במדיום כדרך להתבוננות בעולם.

צורך פיזי לצייר

״למדתי בתלמה ילין במגמת קולנוע, אבל מרבית החברים שלי היו במגמת אמנות. הייתי שואלת אותם מה נתנו להם כשיעורי הבית ואז עושה אותם בעצמי. אני חושבת שכבר אז היה בי צד שהתלבט בין כמה תחומים שונים. אחרי הלימודים בתלמה למדתי ספרות והיסטוריה באוניברסיטה במשך שנה במסלול של כתיבה יוצרת. די מהר הבנתי שלא אהיה מסוגלת לשבת מול מחשב במשך עשר שנים או יותר. תוך כדי התקופה הזו הייתי מציירת בלילות בלי הפסקה – היה שם איזה צורך עמוק לעשות משהו אחר.

״תמיד ציירתי, אבל לקח לי המון זמן להעז להגיד לעצמי שזה באמת מה שאני רוצה לעשות כמקצוע. ניסיתי לגעת בזה מכל מיני כיוונים שונים מבלי להודות לגמרי בפני עצמי. חשבתי להיות ביבליותרפיסטית כי יש לי קרבה לספרות. היה לי רגע שחשבתי לעבוד בתיאטרון בובות אז למדתי במסלול של תיאטרון הקרון. במקביל ציירתי יותר והתחלתי לפרסם ברשת תחת השם ׳ינפוש׳. עבדתי גם בחנות הספרים המגדלור באותה תקופה, והייתי אחראית על הפינה של ספרות ילדים. לאט לאט התבהר לי שאני רוצה לעסוק באיור״.

״לפני ארבע שנים עברתי לטולוז עם בן זוגי לשעבר והתחלתי ללמוד איור. זה היה כמו לצלול לעולם שהוא בדיוק מה שהיה נכון לי, מה שחיפשתי. במשך שלוש השנים של הלימודים זה כל מה שעשיתי, כל היום. במשך 14 שעות ביום ציירתי. אז גם הודיתי בפני עצמי שזה מה שאני באמת רוצה, ונהיה לי צורך כמעט פיזי לצייר.

״משהו ברגע של ההגירה שלי היה משמעותי לכך: זו הייתה השנה הראשונה ולא דיברתי טוב צרפתית, הכל היה חדש, הנוף הוא אחר, האור, הפנים. למרות שאני דוברת כמה שפות, היו כמה דברים שהרגשתי שאני לא מצליחה להגיד בשום שפה – חוץ מכשאני מציירת. הבנתי שזו השפה שבאמצעותה אני מצליחה להגיד דברים בצורה הכי מדויקת.

למרות שאני דוברת כמה שפות, היו כמה דברים שהרגשתי שאני לא מצליחה להגיד בשום שפה – חוץ מכשאני מציירת. הבנתי שזו השפה שבאמצעותה אני מצליחה להגיד דברים בצורה הכי מדויקת 

״די במקרה מצאתי מסלול שהתאים למה שרציתי. אהבתי מקצועות מסוימים שאפשר להרגיש את המסורת של ההוראה שלהם. בשיעורי קליגרפיה, לדוגמה, יש משהו ברגע הזה שבו רושמים את המילים או מעתיקים כתב גותי בגודל מסוים שאפשר להרגיש בו את השנים על גבי שנים של הלימוד. היה לי מזל שנפלתי על בית ספר שאמנם לא מתמחה באיור, אבל היו בו מפגשים שלימדו אותי המון.

״קליגרפיה היא אחד מהדברים שהכי אהבתי. היה גם רגע שהעמקתי לתוך מחקר של כתבים שונים. בהתחלה לא היה לי לגמרי ברור איך זה מתחבר לאיור, אבל זה אחד הדברים שהכי השפיעו על הקו שלי. יש בפרקטיקה הזו משהו שהוא כמעט כמו בלט, הכל צריך להיות מדויק, עד קצה הקו. למדתי לקחת את הקליגרפיה לתוך האיורים שיש להם קו תועה – אני לא לגמרי יודעת לאן אני הולכת איתו״.

דיאלוג עם הילדה שהייתי

״זו פריבילגיה להיות בפוזיציה של סטודנטית למקצוע שאוהבים. עבדתי המון בלילות, והם הבינו שאני קצת משוגעת לדבר אז נתנו לי חלל עבודה ואמרו לי שאני יכולה להישאר כמה שאני רוצה, לעשות את הניסויים שלי. זו הייתה מתנה גדולה, כי עם הזמן מורים היו מגיעים לחלל. משהו בלשאול שאלות ולנסות לספוג כמה שיותר הוביל ללימודים הרבה יותר עשירים ממה שציפיתי.

״תוך כדי הלימודים איירתי את הספר ׳בלה וזוזו׳ שכתבה איילת דיין שוורץ ויצא בהוצאת צלטנר. עכשיו אני עובדת עם הוצאות לאור צרפתיות על סיפורים שאני כותבת בעצמי. זה תהליך משונה – לכתוב בשפה שהיא לא שפת האם שלך. אבל יש בזה גם משהו משחרר, דווקא בגלל שאין את המטען התרבותי של כל מילה״.

מתוך בלה וזוזו

מתוך בלה וזוזו

מתוך התערוכה בטולוז

מתוך התערוכה בטולוז

״לחיים בשפה אחרת יש מן טעם אחר למילים, יש להן משקל אחר, זה משהו שמעניין אותי לעבוד איתו. יש לי כאן כמה חברים שעוסקים בקומיקס או ברומנים גרפים, ואחד הדברים שאני אומרת להם כשאני מנסה להסביר איך זה להתנהל בצרפתית, הוא שעבורם הטקסט הוא מסגרת שצפה לדמויות מעל הראש. בשבילי, הטקסט הוא כמו שהוא עבור הדמויות בפרסקאות בימי הביניים שנושאות את המילים בידיים. הן קצת כבדות. על כל מילה שאני אומרת אני צריכה רגע לחשוב אותה לפני כן.

״על ׳בלה וזוזו׳ עבדתי במהלך הסגר השני והוא התאים לאווירה של הרגע הזה, לתקופה של בדידות. למרות שלמדתי תוך כדי היה לי צורך למלא את החלל בעבודה או באיור. זה קרה מהר, אני חושבת שאיירתי אותו תוך חודשיים וחצי. הסיפור הוא על שועלה קטנה שאמא שלה עוזבת לשלושה ימים והיא מתמודדת עם הגעגוע. יש כמה פעולות סימבוליות שהיא עושה בכדי להתמודד איתו עד שהאם חוזרת הביתה.

״אחד הדברים הראשונים שהבנו זה שהן לא יכולות להיות מיוצגות באמצעות בני אדם, כי אמא שעוזבת ילדה לשלושה ימים זה יותר מדי מבהיל. מרגע שעלה רעיון השועלות הסיפור נפתח לאופציות אחרות. חיות מאפשרות לשחק עם הזדהות באופן קצת אחר. אני לדוגמה אוהבת חיות עם אף מוארך, זו סוג של הבעה שטבעית לי. יש בזה משחקיות וחופש שאני אוהבת בספרות ילדים״.

עבורם הטקסט הוא מסגרת שצפה לדמויות מעל הראש. בשבילי, הטקסט הוא כמו שהוא עבור הדמויות בפרסקאות בימי הביניים שנושאות את המילים בידיים. הן קצת כבדות. על כל מילה שאני אומרת אני צריכה רגע לחשוב אותה לפני כן 

איך בחרת באילו סצנות להתמקד מתוך המכלול של הסיפור?

״זה תהליך ספונטני. אני קוראת כמה פעמים את הטקסט, ואז תמונות עולות אוטומטית לראש. לרוב מדובר בכאלה שיש בהן רגע דרמטי. יש כל הזמן משחק בין העבודה הרצינית של לאייר את מה שהולך להיות לבין פחד או רעד של הרגשה לפיה אני לא לגמרי יודעת לאן אני הולכת.

״לקח לי זמן להתבשל עם ההבנה שאני רוצה גם לכתוב סיפורים, במיוחד כי לא הייתי בטוחה באיזו שפה. ניסיתי לכתוב בעברית והיתה לי תחושה שמשהו מבחינת המילים קשה יותר. אין מה לעשות, יש איזה מטען תרבותי חזק, משהו בבחירה הרגיש לי דרמטי. צרפתית לא ידעתי מספיק במשך הרבה זמן בכדי לכתוב.

״לכל זה התחברה העבודה עם ילדים: תמיד עבדתי עם ילדים בכל מיני מסגרות, העברתי שיעורי אמנות בבתי ספר ובגני ילדים. תמיד ניסיתי לשמור על קשר איתם, כי זה משהו שבאופן טבעי חשוב לי בשביל העבודה, וגם פשוט משהו שאני אוהבת. אחרי הלימודים עבדתי במשך חצי שנה בבית ספר בטולוז וזה הזכיר לי את השיחות של הגיל הזה, העיסוקים, השאלות.

birds

״בחורף פנו אליי שתי הוצאות לאור בעקבות איור שהם ראו ואמרו לי שהם רוצים שאפתח ממנו סיפור. את הסיפור הראשון כתבתי בערב חורפי אחד. בגלל שהתחלתי מאיור והיו שתי דמויות שידעתי שיהיו הגיבורים שמעתי את הקולות שלהם בראש די מהר. שנים של הקשבה לשיחות של צרפתים וניסיון לפענח אותן שם אותי בעמדה של ספוג שקולט כל מילימטר של תנועה בקול ובמבט. לכן היה לי פשוט להתאים את הדמויות לדיאלוגים ששמעתי בצורת הדיבור.

״הסיפור השני נעשה בתהליך קצת אחר, כי הוא סיפור של ראשית קריאה. הוא צריך להיות ברור, פשוט ומהודק, אז לא יכולתי להשתמש במשפטים פואטיים. הוא הושפע ישירות משיחות שהיו לי עם ילדים. אני חושבת שהשיחות האלה הן אולי הדבר שהכי משפיע על העבודה שלי, בין אם אלה שיחות עם ילדים אמיתיים או דיאלוגים עם הילדה שאני הייתי״.

להוציא את הכל על הנייר

״השנה סיימתי את הלימודים והספר יצא בארץ, ובבת אחת בתחילת האביב דברים התחילו להתגלגל. אם אחזור לבסיס של איך זה מתקשר לי להשראה – אז אני אוהבת להתבונן באנשים. הרגע שבו דברים קרו היה אחרי שנתיים של סגר ושל בדידות. רוב מה שעשיתי במשך השנתיים האלה היה לצייר ולשוטט. הייתי הולכת ברחוב המון. למצוא את הדברים הקטנים שמשמחים אותי או שמושכים לי את העין זו פעולה שקשורה להתבוננות. בין אם זה להתבונן באנשים, באור מסוים, או להקשיב לשיחות.

״מתוך השקט הזה שאבתי המון רגעים, מבטים, סיטואציות. כל הדברים שמשכו לי את העין נשפכו לתוך האיור. להוציא את הכל על הנייר היתה גם כמעט דרך לחיות, לשרוד תקופות קשות. זו נהייתה תנועה יומיומית ואוטומטית כמעט. אני לא יכולה לעבור יותר מיומיים בלי לצייר״.

כשאנחנו זרים יש משהו אחר בשיטוט שלנו. יש לנו אפילו צורת הליכה מסוימת, או אופן אחר שבו אנחנו מאפשרים למבט שלנו להתבונן באמת; כמו תיירים. אנחנו לא בתוך הרצף של הפעולות הרגילות ולרוב גם לא מבינים את השפה

מלבד העבודה על כתיבה ואיור של ספרי ילדים מציגה הלר אלגזי בתערוכות. הראשונה הוצגה בטולוז בספטמבר האחרון, יחד עם שני אמנים מקולקטיב האיור הטולוזאי Les multiples, שבו היא חברה. ״זו תערוכה של עבודות מהתקופה האחרונה, בעיקר נופים. כחלק מהלימודים בצרפת התמחיתי אצל מאיירת בלגית מדהימה. היא הסתכלה על העבודות שלי ואמרה ׳הדמויות שלך הן כמוך, הן מרחפות בתוך ריק. את מהגרת, אין לך קרקע ולדמויות שלך אין קרקע׳. הייתי מציירת סיטואציה קטנה בתוך הלבן של הדף.

״אם יש משהו שאני עושה ממש רע – אני אלך בדיוק אליו. ידעתי שאני לא יודעת לצייר נוף, אז במשך חודשים זו נהייתה אובססיה כמעט. נהיה לי צורך בלתי נשלט לתפוס תאורה מסוימת, או אור בצורות של ענפים. לקח לי קצת זמן לשלב את זה באיורים לילדים.

״כשאני מרגישה צורך לצייר משהו אני לא שואלת את עצמי למה, אם זה מספיק קשור או מספיק קוהרנטי. אני אומרת לעצמי שמתישהו אני אבין למה אני עושה את זה. אולי זה גם חלק מהצורך לבנות שייכות. תמיד היה את הציור לילדים, שיש בו קלילות מסוימת או הומור, שמראה צדדים מסוימים במה שיש לי להגיד, אל מול צד שמביע משהו יותר מלנכולי, מבוגר. היה איזה רגע שחשבתי שאני צריכה להשקיט את הקול הזה בכדי לעבוד עם ילדים והבנתי שזה לא לגמרי אפשרי.

״התערוכות מאפשרות לי לשמור על הפרקטיקה הזו ולתת לה מקום בנפרד. כדי לא להרגיש שאני טובעת, שיש לי מרחב מגודר שבו אני יכולה להביע את עצמי. אני כרגע מנסה לתפור את שני הדברים האלה יחד – גם להגיד שאני בן אדם מבוגר ושיש לי דברים לחלוק שהם אולי טעונים או כואבים יותר. לא להרגיש שאני צריכה להחזיק את עצמי״.

מתוך התערוכה בגלריה Un Jour Une Illustration

מתוך התערוכה בגלריה Un Jour Une Illustration

החודש נפתחה תערוכת יחיד של הלר אלגזי בפריז שנולדה מתוך רזידנסי שלה בעיר, ומוצגת בגלריה Un Jour Une Illustration. ״הרעיון היה שאני מציירת את פריז, שזה הכי פשוט אבל גם הכי קשה. זו עיר שציירו אותה הרבה. בהתחלה היה בי פחד, שהכל כבר נאמר וכל פינה כבר תועדה. החלטתי שאני לא שואלת את עצמי כלום, אלא פשוט משוטטת, מציירת מתוך מה שקורה לי וממה שאני נמשכת אליו. זו סדרה של מספר כיוונים שונים וסיטואציות, מתוך שיטוט – ציד אחרי רגעים קטנים בתוך העיר הזו״.

את מרגישה הבדל בוויזואליות שאת תופסת בשוטטות שלך, בין ישראל לצרפת?

״כן: כשאנחנו זרים יש משהו אחר בשיטוט שלנו. יש לנו אפילו צורת הליכה מסוימת, או אופן אחר שבו אנחנו מאפשרים למבט שלנו להתבונן באמת; כמו תיירים. אנחנו לא בתוך הרצף של הפעולות הרגילות ולרוב גם לא מבינים את השפה.

״כשהייתי משתמשת בתירוץ הזה מול חברים כאן ואומרת להם שאני עושה את זה כי אני זרה, הם היו אומרים שזה האופי שלי. זה נכון שגם בארץ היה לי את הצד הזה, אבל לא אפשרתי לו את אותו החופש כמו שאני מאפשרת לו כאן. או אולי כאן זה ענה על הצורך להבין איפה אני נמצאת. לפרק את זה.

״כשאני באה לבקר בארץ אני מרגישה אחרת, במיוחד בביקור האחרון שבו ציירתי לא מעט. אני פחות מעזה. בטולוז אין לי בעיה לשבת ברחוב ולרשום, אבל לעשות את זה במרחב הביתי זה שונה. אני לא מעזה להתיישב בתל אביב ולהתחיל לצייר. זה מרגיש כמו פעולה של תיירת. כן ראיתי שאני מתבוננת אחרת כי אני עושה השוואות, יש בי שייכות כפולה.

״זה גם מקום מבלבל להיות בו. בהגירה את כמו על גשר – לא עזבת ואת לא מגיעה לשום מקום. לקבל את זה ולהבין שאף פעם לא אהיה עד הסוף שם, ואני גם לא באמת יכולה לחזור אחורה – זו תובנה שיש בה כאב מסוים, אבל אני די אוהבת לשהות בבין לבין הזה״.

תל אביב

תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מריאנה

    הכל כל כך יפה ומרגש. אוף! איזה קו 3>

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden