מגלים אוצרות // הילה שאלתיאלי

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה נתון פורמט חופשי בבניין עלית, מפעל השוקולד הישן ברמת גן, בשנת 2011, שהיתה תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. עד אז תערוכות הבוגרים היו יריד שבו כל סטודנט קיבל שטח של 3-4 מטרים שעליהם הציג מספר פרוייקטים לפי בחירתו, בתקווה לקבל הצעות עבודה ממבקרים. זה הרגיש כבר לא רלוונטי, מכיוון ששוק חיפוש העבודה עבר מזמן לאינטרנט ולרשתות החברתיות. יחד עם קובי פרנקו, שאצר איתי את התערוכה, החלטנו לעשות חשיבה מחדש ולאצור תערוכת עיצוב שתהיה לה אמירה גם במרחב התערוכות שמחוץ לאקדמיה.

התערוכה הציגה עבודות של 90 סטודנטים, אבל היתה אצורה בקפידה לפי תמות של תוכן ופלטפורמות עיצוביות. זו היתה הפעם הראשונה שבה פנתה התערוכה למבקר וביקשה לספר לו סיפור ולהעניק לו חוויה, ולא עסקה רק בהצגת אינדקס של עבודות. חלק מהעבודות עברו שינוי באופן התצוגה, נערכו מחדש ותומצתו כדי להתאים לפורמט של תערוכה, להבדיל מפורמט הגשה בתהליך לימודי.

ההתנסות הראשונה הזו היתה מיינד־בלואינג מבחינתי. הרגשתי מיד שהגעתי למקום הנכון שמאפשר לי לשלב את מנעד היכולות שלי – מיצירת קונספט, דרך חיבור העבודות לכדי סיפור, עיצוב החלל, עבודה עם אנשים, ועד הקמת התערוכה וקבלת החלטות בזמן אמיתי – למקשה אחת. מצאתי הרבה שקט ודיוק בעשייה הזו.

משם היה לי ברור שאני ממשיכה בעולם האוצרות אבל בדרך שלי, בחיפוש אחרי מה שיש לי להביא אליו. לקח זמן לגבש את הדרך שלי אבל ברור לי שמה שלקחתי מהתערוכה הראשונה הוא ההכרח לשאול את שאלת הבסיס: מה זה? למה ככה? ולמה בכלל?

התחנה האחרונה

התערוכה ״דברים שראיתי מחלוני דברים שראיתי מחלוני״ – תמונות מציאות לא בהכרח מציאותיות – תפתח בסוף השבוע הקרוב (17.11) במרכז אדמונד דה רוטשילד. משתתפים.ות בה האמנים.ות אביב חן, איתי רווה, אלה שדה חן, אסא ריקין, בן מולינה, ג׳ני שוקין, גיא ספרן לולאי, יסמין רושקה, נטליה נוסוב, ניר שייר, נעה פלד, עמיר גלברד ורועי ברונר.

המציגים בתערוכה מתבוננים אל תוך המציאות המקומית מבעד לחלון ומתארים את מה שהם רואים דרך עולמם הפנימי והמקצועי. המציאות מתבררת כמצע חיים לא נוח, עמוס חרדות, לחץ וסימני שאלה; כזו שמשאירה שתי אפשרויות – או לתאר אותה או לברוח ממנה.

העבודות לתערוכה נעשו במהלך כמה חודשים של דיאלוג אוצרותי דרך מפגשים, שיחות, סקיצות ועוד סקיצות, החלפת דעות וידע מקצועי בין המשתתפים. אני מתה על זה שיוצאים לדרך בלי לדעת מה יהיה בסוף. העבודות, במהלך התגבשותן, עברו במקומות מאוד אישיים, עמוקים ומרגשים. אני מגדירה את עצמי כאוצרת תהליכית: העניין שלי הוא בתהליך היצירה, בחיבוטי הנפש, בנקודות המבט השונות שמציגים המשתתפים ובאוסף ההחלטות שמתגבש לתוצאה.

אני מתה על זה שיוצאים לדרך בלי לדעת מה יהיה בסוף, ומגדירה את עצמי כאוצרת תהליכית: העניין שלי הוא בתהליך היצירה, בחיבוטי הנפש, בנקודות המבט השונות שמציגים המשתתפים ובאוסף ההחלטות שמתגבש לתוצאה

התערוכה מאפשרת את התהליך של בירור נקודות המבט השונות וגם את ההתבוננות האישית שלי בקונספט של לופ, לא רק כפורמט חביב של חזרתיות אלא כמעשה של שיגרה ושייכות למוכר. מצד אחד יש בו משהו מנחם ומהצד השני הוא עשוי להשאיר תחושה כבדה שאולי אין חדש תחת השמש, אולי הכל תקוע.

העבודות בתערוכה מציעות מבטים שונים אל תוך המציאות מהיומיום האישי דרך החוץ, הרחובות שלנו, ועד להתבוננות כמעט־פילוסופית על מעגלי החיים ועולמות החלקיקים. אני מקווה שהמבקרים בתערוכה יניחו לעצמם להיקלע ללופים השונים, לשהות בהם ולהרהר.

מכל מלמדיי השכלתי

אני מנסה להיכנס לתערוכות לא כאוצרת אלא כמבקרת. במבט לאחור, אני מרשה לעצמי לחשוב על התערוכה גם כאוצרת. יש שתי תערוכות מצויינות שהותירו עלי חותם אוצרותי: הראשונה היא התערוכה הרטרוספקטיבית של דיויד הוקני בטייט בריטן. אמאל׳ה, איזו תערוכה עצומה, מרגשת, יסודית וחכמה. היא מוליכה את המבקר בתוך מהלך חייו ויצירתו של דיויד הוקני, שהוא גם ככה אחד הציירים האהובים עלי.

הוא ועבודתו התפתחו והשתנו כל כך במהלך כ־60 שנה של יצירה, והתערוכה מכילה את המעברים והשינויים בעזרת החלטות אוצרותיות ועיצוביות חכמות של חלוקת חלל, צבע ותלייה. לרגעים זה עצום ולרגעים אחרים כל כך אינטימי. התערוכה המצוינת הזאת נדדה ואולי עדיין נודדת בעולם. נסו לתפוס אותה.

תערוכה נוספת שהשפיעה עליי שהיא אולי ההיפך הגמור היא אם בלילה חורפי עוברת אורח שאצרה רותי דירקטור במוזיאון תל אביב בסוף 2019. התערוכה האינטימית הציעה שיטוט בין מספר לא גדול של עבודות ונרטיב פרום ולא מוסדר. אהבתי את החופש שלי כמבקרת ללכת קדימה ולחזור אחורה, וחוזר חלילה. ליצור לעצמי את ההקשרים, להתקרב ולהתרחק מהעבודות.

נראה לי שאולי לא באמת הבנתי, וזה היה משגע. במחשבה לאחור הבנתי שנעשה בתערוכה מהלך אוצרותי אמיץ ולא פופוליסטי שאני כל כך כל כך מעריכה. תודה רותי.

בקרוב אצלך

יש כמה פרויקטים שמתחילים להתגבש אבל עוד קצת מוקדם לדבר עליהם. אני מבטיחה לשתף כשזה יהיה רלוונטי. מה שבטוח זה שיהיו עוד, כי בעבודה על או לקראת תערוכה ואחר כך בחלל התערוכה, מתקיים המקום השקט ביותר עבורי, בו אני סופר מרוכזת, מדויקת והכי ברגע שאפשר. מן עומק של עשיה והתגבשות וגם של ידיעה ורוגע. אני כל כך אוהבת את זה.

תערוכת החלומות

ב־2018 אצרתי את הביתן הישראלי בביאנלה לעיצוב בלונדון. בפרויקט עצבים חשופים השתתפו 12 מעצבים ואמנים שפעלו בסטודיו בהרכבים שונים במשך שלושה שבועות באופן חשוף לחלוטין לעיני קהל. עבודת מעצבים ואמנים נעשית בדרך כלל בסטודיו, הרחק מעיני הקהל, והיא נחשפת רק כשהיא מוכנה. במקרה הזה חשפנו את תהליכי העבודה, את הרגע הפגיע של אדם יוצר שעדיין לא יודע איך תראה העבודה שלו בסופה. הזמנו את הקהל לשבת ליד היוצרים, להתבונן ולשוחח.

מיד עם סיום הביאנלה הזמינו אותי המארגנים לקחת חלק בביאנלה הבאה ולפתח את הפרויקט לשלב הבא שלו. ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים, בטח כשמדובר בפרויקט שעוסק באנשים, במפגש ובאינטראקציה אנושית. החלום שלי הוא לפתח את עצבים חשופים לתערוכה חוזרת, אבל כזו שמשתנה בהתאם למקום ולהקשר. תערוכה שהיא מעין מיקרוקוסמוס שיודע להגיע למקום, ללמוד אותו ואת ההקשרים שלו, ולהקים בו סטודיו שפועל לפרק זמן מסויים ומפגיש בין יוצרים מתחומים שונים ומקורות שונים, מקיים שיח עיצובי ואנושי ועוסק במקורות היצירה ובתהליך.

אני מרגישה בבית בלהוביל תהליכי יצירה. אני לא מפחדת מהחלק המעומעם והלא בטוח. להפך, אני סומכת על המסע ומאמינה בדרך. אני לא נבהלת כשהמצב תקוע ואני מרותקת מהפלא הזה שמכלום ובלבול נובט תהליך, שבסיומו יש יצירה עם הקשר ועומק. היצירה הזו היא כמעט תמיד משהו שמפתיע גם את היוצר, כי הוא איפשר לעצמו לשהות רגע בבלבול שרובנו נמלטים ממנו. הבעיה עם יישום הפרויקט היא גם תקציבית, כמובן, אבל יש סיבה נוספת: החשש מהמקום הלא בטוח קיים גם אצל האוצרים של אירועי עיצוב ואמנות גדולים. הם תמיד יעדיפו להציג משהו שראו אותו גמור וחוסך מהם לקחת את הסיכון.