כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מתוך הפרויקט של דניאל ויינברג בביאנלה לעיצוב בלונדון. צילומים: מ״ל

לונדון 2018: העצבים החשופים של המעצבים בישראל

שיחה ארוכה, פתלתלה, מסועפת ומרובדת; עיצוב, רגשות, נפש האדם, אומץ, אותנטיות; מילים, מעשים, מבטים, נגיעות, התבוננות, הקשבה. המשתתפים בביתן הישראלי של הביאנלה לעיצוב בלונדון, שהתקיימה בחודש שעבר, מסכמים בגוף ראשון את החוויה

בחודש ספטמבר האחרון התקיימה בלונדון בפעם השנייה הביאנלה לעיצוב, תחת הכותרת Emotional States. זו הפעם השניה ברציפות שההצעה שהגישה מכללת שנקר התקבלה לביאנלה, והפעם חבר אליה מוזיאון ישראל. ביחד הם הציגו את ״עצבים חשופים״ (Exposed Nerves), סטודיו רב־תחומי פעיל לעיצוב שבו התהליך היה לב העניין ולא התוצר הסופי. ארבעה יוצרים עבדו בסטודיו בכל רגע נתון בהתייחסות לתמות שבועיות נתונות של זהות, תרבות וחברה. תהליך היצירה – כמו גם הדיונים, הסקיצות, והמסקנות – היו חשופים לקהל המבקרים.

״חיי היום־יום בישראל קשים ולחוצים״, כתבה אוצרת הביתן, הילה שאלתיאלי, בקטלוג הביאנלה. ״הם מאופיינים בחוסר ביטחון, הן נפשית והן פיזית. המחלוקות הפוליטיות, האידיאולוגיות והתיאולוגיות בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית מתמשכות, מעמיקות וקורסות לתוך השגרה ומטלטלות את הליבה שלה״. ואלו גם העצבים החשופים של המעצבים ישראלים: ״היכולת לעבוד מהר, לאלתר ולעבור מדבר אחד למשנהו עד כדי דילוג על הפרטים, ׳עיגול פינות׳ והשארת עבודה לעיתים אף לא גמורה״.

עצבים חשופים, רגע לפני

ההחלטה ״להביא את הלב הפועם של מעשה העיצוב לביאנלה, במקום את התוצר הסופי״, העמידה גם את היוצרים וגם את הקהל במצב רגשי משתנה. ביקשנו מהמשתתפים לספר על אותו מצב, על רגע אחד מהשהות בביתן, שדרכו יהיה אפשר להבין מה היו הציפיות  שלהם, מה הם חוו תוך כדי, מה הם מבינים על החוויה חודש לאחר מכן, ומה הם לוקחים משם הלאה.

הילה שאלתיאלי: במחשבה לאחור

רגע אחד: שיחה עם איש שעמד והביט במתרחש בחלל.

אחרי כמה דקות ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא מעוניין שאסביר לו מה אנחנו עושים (זה היה לפני שהחלטתי שאני מסבירה רק למי שהתלבש יפה). דיברתי איתו את הטקסט שאמרתי מאות פעמים לפניו ומאות אחריו (בכל פעם טיפה שונה): על זה שאנחנו מקיימים סטודיו חי שעובד בזמן אמיתי, כאן ועכשיו. על הגיוון של תחומי העיצוב בכל צוות: הצגתי לו את המעצבים בשמותיהם ועוד כמה מילים על כל אחד מהם, והסברתי שבכל שבוע התחלף צוות המעצבים. דיברתי איתו על ההזדמנות שניתנה למעצבים להיכנס לעומקו של תהליך עבודה ללא התייחסות או דאגה לתוצאה. על האלמנט הפרפורמטיבי שהתרחש שם (הסטודיו היה חשוף כולו להתבוננות אלפי המבקרים, הוא לא היה בטוח אם המעצבים אינם שחקנים), שהדאיג אותי בהתחלה אבל אחר כך הסתבר כמנוע משמעותי בעבודת הסטודיו. על הדינמיקה שכל כך נגעה לליבי בין המעצבים, על הנדיבות שלהם לתת, אבל עוד יותר על הנדיבות שלהם לקבל.

ואז דיברנו על המפגשים שקדמו להגעה ללונדון, על האוברולים שחוץ מזה שהם יפים אש, איפשרו לכל מי שעבד בסטודיו להשאיר חלק ממנו בחוץ ולהתרכז בחלק אחר של עצמו. דיברנו על המצב בארץ ואיך עבודת הסטודיו משקפת אותו בעדינות וברגישות. דיברנו על יאוש, על שייכות, על קו 4, על יפו, על ערימות של דברים שנמצאים באזור הביניים שבין ״כבר לא נחוצים״ ל״נזרקים לפח״. דיברנו על הבסיס התיאורטי שהודפס ונתלה על קיר הסטודיו בכל בוקר. על שולחן מרכזי נקי ממחשבים. על עצבים חשופים.

הילה שאלתיאלי (מימין) עם מבקרים בביתן הישראלי

הוא אמר לי ״תודה. אני מעצב, הרבה שנים חלפו מאז שעיצוב ריגש אותי. ועכשיו אני מאוד מתרגש. הזזתם אצלי משהו שהיה תקוע״.

כך, במחשבה לאחור, הסטודיו הפתוח שקיימנו בביאנלה לעיצוב לונדון 2018, היה שיחה ארוכה, פתלתלה, מסועפת ומרובדת על עיצוב, על רגשות, על נפש האדם, על שגרת יומו, על פחדיו; על התרגשות, על אומץ, על אותנטיות. היא התקיימה במילים, במעשי עיצוב, במבטים, בנגיעות, בהתבוננות ובהקשבה. בלי ציניות.

והשיח עם אותו האיש חזרה על עצמה די הרבה במהלך שלושת השבועות שהסטודיו פעל. אני רוצה להאמין שבאמת הצלחנו לגעת בעצבים החשופים, במצב רגשי אנושי. באיזה מקום פגיע אבל גם מאוד שמח ואופטימי שמשותף לכל האנשים: המתח בין הצורך להוכיח, להצליח ולקבל הכרה לבין הלגיטימציה שהסטודיו איפשר; פשוט להיות ברגע, להתעמק, להעז לא להצליח. והעובדה שכל זה התרחש לפני אלפי זוגות עיניים, הייתה כמו אמפליפייר לכל החוויה האנושית.

נלי אגסי: כמו מלון חמישה כוכבים

ארבעה אנשים יושבים בצוותא בסטודיו אחד; אחד מול השני, ליד ארבעה שולחנות מחוברים. כל אחד מדיסציפלינה שונה, לועסים יחד ארוחה למחשבה. מעבירים דמי נסיעה מיד ליד ומצפון לדרום, תל אביב־לונדון־שיקגו. קו 4 לקח אותי לסיור בבתים מבפנים. לבתים שלי. לזהות המפוצלת שלי שמכונסת בגוף אחד. פיליפ, אסף, נדב, גלית, נטע וכמובן הילה, כל אחד הוא מתנה לחיי. קשרי חברות ישנים שדלתות נפתחו לרבדים עמוקים של עבודה וקשרים חדשים, ודלתות פתוחות שמרחיבות את הלב והנשמה.

ההזדמנות להיות מרוכזת בתהליך מחשבה ויצירה בלבד. בלי לדאוג לאף אחד חוץ מעצמי ומשותפי לפרויקט. לא לרחוץ, לא לבשל, לא להאכיל, לא לנקות, לא להרדים, לא לדאוג, לא לקחת, לא לאסוף. רק לחשוב, להתרכז, לאכול, לשתות, לישון ,לצחוק, ללכת לסטודיו, לשהות, להחליף רעיונות ולתת לרעיון להוליד רעיון. לבד, ובעיקר הרבה ביחד. להניח את האגו בצד. הנאה צרופה ומרגשת להיות חלק ממשהו משותף, שכל אחד מביא את המקצוע את הראש והלב שלו. הפשוט להיות והפשוט לעבוד היו חוויה גדולה בשבילי. זו הרגישות והגאונות שבעבודה האוצרותית; האוצרות כמו מיילדות. לתת פלטפורמה לתהליך עבודה וכלים למחשבה. כמו מלון בוטיק חמישה כוכבים עם כל הפסילטיס ליצירה ולפריון רגשי ומחשבתי.

אסף חנוכה: הכפתור שמכבה את הטייס האוטומטי

במקור תכננתי לאייר פנורמה של הרחובות בן יהודה ואלנבי. הגעתי לסטודיו בלונדון עם איזה 300 תמונות וכמה סקיצות. ביום הראשון, אחרי סקיצה אחת בטושים, הרגשתי שמיציתי את הפוטנציאל של הרעיון. נדב ברקן הדפיס את הדיוקן של שני האישים, שעל שמם קרויים הרחובות, והניח על השולחן. פתאום נראה הרבה יותר מעניין לצייר אותם מאשר לצייר מכוניות ואוטובוסים. התפתחה שיחה בסטודיו על איך להציג פנורמה של רחוב דרך דמויות, וכך נולד איור הנשיקה.

אסף חנוכה

שגרת העבודה של מעצב מבוססת על רצף תחנות: סקיצה, תיקונים, ביצוע. העבודה בסטודיו המשותף בלונדון שברה את הרצף הזה, שאמנם הכרחי לעבודה מקצועית, אבל תמיד מוביל אותנו לעבר פתרונות דומים. הדיאלוג עם היוצרים האחרים בסטודיו ועם האוצרות איפשר להפתעות ופתרונות לא צפויים לצוץ. גם ההפרדה המרחבית בין היוצר ללקוח, או לקהל, נשברה. את השפם של אלנבי ציירתי כשאנשים עם כוסות שמפנייה עומדים מעל הראש שלי בערב הפתיחה.

בימים האחרונים בסטודיו כבר עבדתי כמעט בלי לתכנן. השלב של הסקיצות הוחלף בדיאלוג עם השותפים וקפצתי ישר לביצוע. לא כל מה שיצרתי היה טוב. היה סיכוי להיכשל אבל גם סיכוי לגלות משהו חדש. בדיעבד זה מה שנשאר איתי מהחוויה. מצאתי את הכפתור שמכבה את הטייס האוטומטי.

נדב ברקן: פס ייצור משותף

קשה מאוד לצמצם את הדבר המשמעותי ביותר שהיה בביאנלה לרגע אחד. אני חושב שהדבר שהכי מאפיין את חווית הביאנלה בעבורי זה התהליך והעבודה משותפת. עברתי תהליך שלא ידעתי בכלל מה תהיה הנקודה הסופית שלו, ושאת נקודת ההתחלה יצרנו בגלריה עצמה. בנוסף, לא ידעתי איך יהיה לעבוד לצידם של חברי הקבוצה שלי, שאיתם ביליתי לא רק בזמן התערוכה אלה גם לפני ואחרי בכל יום.

הדבר שהכי הפתיע אותי היה העבודה לצד האוצרות, שממש טשטשה את הגבולות בין יוצר לאוצר, והיוותה חלק מהייחוד ומהאינטנסיביות של התהליך והעבודה על התערוכה הזו. אחד הרגעים הכי מיוחדים היה הזמן שבו גלית (גאון) ואני פתחנו פס ייצור משותף של ייצור חוברות A5. אני עיצבתי, הדפסתי וקיפלתי, וגלית כרכה את כולן בתפירה רגישה ומדוייקת. שם הרגשתי שכל החלקים מתחברים ואת החלל הבאמת ייחודי שנוצר מפעולות משותפות.

נדב ברקן

יונתן ונטורה

יונתן ונטורה: בתיאוריה, זה באמת עבד

כשהתחלתי לעבוד על מאגר טקסטים תיאורטיים לכל אחד מימי הביאנלה מאוד חששתי. עד כמה שידענו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה תיאוריה ופרקטיקה ינסו להשתלב יחד באופן עמוק וממושך ובתצוגה בין־לאומית. פחות חששתי מהמבקרים, מכיוון שכל מבקר במוזיאון או בתערוכה רגיל לצפות לקרוא טקסט שלאחר מכן ייחקק (ובדרך כלל לא) בזיכרונו. מה שהגביר את הלחץ אצלי היה האופן שבו המעצבים והמעצבות יתקשרו עם הטקסטים או יתעלמו מהם באלגנטיות. כמובן, מדובר באנשי מקצוע, כך שהיחס היה צפוי להיות חיובי, אבל החשש המרכזי היה שהטקסטים יקמלו להם על הקיר ללא כל התייחסות.

הפנטזיה שלי הייתה שהטקסטים (שלושה לכל אחד מימי הביאנלה) יאתגרו את המעצבים ויגרמו להם לחשוב אחרת וליצור אחרת ממה שאליו הם רגילים בעבודתם היומיומית. התוצאה הדהימה אותי: לא רק שהמעצבים קראו את הטקסטים בראשית כל יום, אלא התחילו להגיב אליהם. חלק מהתגובות כללו תמונות שנתלו לצד הטקסט. חלק כללו מחיקה, הוספה של שורה או חיצים ופרשנויות שונות לאותם טקסטים. מעבר להצלחה הפרקטית של הביאנלה, זו הייתה הצלחה משמעותית עוד יותר שיכולה להראות שתיאוריה ופרקטיקה לא רק אמורות להשתלב באופן אינהרנטי, אלא גם מפרות ומזינות זו את זו.

דקל בוברוב: הפסדנו עוד לפני יריית הפתיחה

ההבנה המזעזעת שלא אספיק למלא ארבעה ספרים בשבעה ימים נפלה עלי כבר באמצע היום הראשון. המשימה שלקחתי איתי ללונדון הייתה עיצוב ארבעה ספרים. ספר לכל אחד משלושת חברי הקבוצה המתעד את עבודתו במהלך השבוע ועוד אחד בשבילי, שבו תכננתי לתעד את עצמי מתעד אותם. כל ספר הכיל 168 עמודים – 7 ימים – לכל יום עבודה 24 עמודים, עמודי הספר היו לבנים (ריקים) והתכנון היה שביום האחרון ארבעת הספרים (672 עמודים!) יהיו מלאים.

איסור נוסף שהטלתי על עצמי הוא לא להשתמש במחשב ככלי עיצובי אלא רק כככלי מעבר לדימויים וטקסטים. הזמן שנדרש לבצע כל פעולה ללא מחשב הוא בלתי נתפס: נותרתי לבד עם ראש, זוג עיניים ושתי ידיים. ועם כל העבודה השיתופית – הפסדנו עוד לפני יריית הפתיחה. בששה וחצי הימים שנותרו נאלצתי להתמודד עם ההבנה שלא אציג ביום השביעי ארבעה ספרים מלאים. היתה זו הבנה מטלטלת, מנוגדת להיגיון שמנחה אותי בכל שנותיי כמעצב: יש דדליין, ובדדליין עומדים. אין כל אפשרות אחרת.

כך מצאתי את עצמי לראשונה עובד בזמן מקביל, שאינו מחובר לשעון שעל הקיר. גבולות העבודה נתחמו על ידי לבישת האוברול השחור בבוקר וגירוש הקבוצה שלנו עם סגירת שערי הסומרסט האוס בערב. אחד השיאים מבחינתי היה ללא ספק היום שבו עבדתי על כפולה אחת בלבד מהבוקר עד הערב. יום שבמהלכו כל תשומת הלב הוקדשה לשני העמודים – ולא לכל היתר, שאותם לעולם לא אספיק עוד למלא.

מתוך עבודתו של דקל בוברוב

מתוך עבודתה של גלי כנעני

גלי כנעני: סטודיו משותף ואינטראקציה אינטנסיבית

הימים שלפני התערוכה היו ערבוב של ציפייה דרוכה ולחץ אטומי. שמחה על האפשרות המדהימה לעבוד שבוע שלם בסטודיו בלי הסחות דעת של עבודה או משפחה. ומצד שני המון נעלמים: מה אנחנו הולכים לעשות, איך יהיה לעבוד כשמסתכלים עלי, ובעיקר – האם אצליח ליצור משהו משמעותי – משמעותי בעבורי ובעבור אחרים.

אני עובדת שנים בסטודיו, עם עצמי. גם כשיש דו שיח עם אוצר או חברים, בסוף העבודה נעשית לבד. העבודה ביחד, בסטודיו משותף ואינטראקציה אינטנסיבית, הייתה חוויה מאוד משמעותית וחזקה בתוך השבוע הזה. כיוצרת שמציגה מדי פעם, תמיד משמח לדעת שהצלחת לגעת באנשים, לרגש, לגרום להם לחשוב. היה מעניין לראות את הכוח של הקראפט ושל האריגה. את העניין שזה יוצר אצל אנשים, מעורר בהם זכרונות רדומים או סתם הפתעה ופליאה שזה בכלל משהו שעושים.

וכשתלינו את העבודות לתערוכה בשעה האחרונה של השבוע, חשבתי על זה שמי שמכיר אותי, בחיים לא יקשר את העבודות האלה אלי, הן שונות מאוד מכל מה שאני בדרך כלל עושה. על זה – תודה גדולה על חופש יצירה אמיתי וכנה. התהליך (ולאו דווקא התוצאה) היה לגמרי העיקר.

דויד אמר: מצב צבירה ״ספוֹגי״

חודש אחרי, כשאני מנתח לעצמי מדוע כל כך נהניתי, אני מזהה כעת איך כמה מהתוצרים ומההתחלות מאותו שבוע מגיחים בפרויקט שאני עובד עליו בימים אלו. יצאנו לדרך בידיעה מוחלטת שאין לנו כל מושג מה תהייה התוצאה. בדיעבד זו היתה חוויה משחררת, אך במהלך אותו שבוע נדרשה מאיתנו היכולת לשהות במצב של אי ודאות וחיפוש, במקביל לסיטואציה המעיקה לפרקים שאלפי אנשים ביקרו אותנו, שוחחו איתנו, שאלו שאלות, ותיעדו אותנו מכל כיוון אפשרי. התוצרים הסופיים של אותו שבוע לחלוטין לא היו המטרה. מה שבעבורי היה חשוב ומרתק ככל שהשעות נקפו והימים עברו הוא שהדיאלוג בינינו לא נשאר רק ורבלי: הפרקטיקות, חומרי הגלם ושיטות העבודה התערבבו בינינו.

אחרי יומיים של התבוננות והתפעלות מתהליך האריגה המרתק של גלי כנעני, הרגשתי שמשהו ממנו מוצא ביטוי בטקסטורות שיצרתי מדבק גאפר. העבודה של פיני ליבוביץ עם קוביות העץ מצאה ביטוי בדרך שבחרתי לבניית נפחים. דימויים וחומרי גלם שדקל בוברוב הביא לפגישות הראשונות הפכו לגופים תלת ממדיים. זכינו לתזכורת שהבחירה המקצועית שלנו ואורח חיינו מחייבים שהייה מתמדת במצב צבירה ״ספוֹגי״. מצב של הסתגלות ולמידה מתמדת, שנובע מסקרנות, התבוננות עמוקה, התמודדות עם שאלות ויכולת לתקשר, לטעות, להסיק מסקנות ולמצוא פתרונות לבעיות.

רמי טריף

רמי טריף: מתחיל מהשאלת כלי עבודה ונגמר בתוצר

במהלך הפגישות המכינות של הבינאלה שנעשו בארץ, היה ניסיון לנסות למצוא מכנה משותף רעיוני שיהווה בסיס לעבוד משותפת של הצוות. הבסיס הזה הוגדר בסוף כנקודת המוצא של הפעילות בסטודיו וקיבל את הכותרה ״ערימה״. אני דמיינתי סטודיו שהולך לפעול כקבוצה מולטי־דיסציפלנרית בניסיון לחתור לתוצר או תובנה משותפים בסוף התהליך. כשהגענו ללונדון, יצאנו כל אחד מהערימה שכל אחד הביא איתו, אולם מהר מאוד זיהיתי אצלי ואצל שאר המעצבים את הרעב לתהליך יצירה פרטי ואינטימי, שבו מעצבים ותיקים היו חופשיים לחזור לתהליך חיפוש ויצירה משוחרר, דבר שקשה להקדיש לו זמן בחיינו המקצועיים ביום־יום.

היה מרתק לראות את עצמי פועל בתוך סיטואצייה מוזרה שבה אתה כמעצב שקוע בתוך תהליך חשיבה ועשייה פנימי ואינטימי, ובו בזמן מצליח להתעלם מהמצב שבו התהליך ואתה עצמך חשופים באופן מלא לקהל של עשרות אנשים שמבקרים בסטודיו, מתעניינים, שואלים ומדי פעם אתה עוצר לשיחה ולדיון על מה אתה עושה איתם. עם זאת, וכצפוי, כשפועלים יחד בחלל אחד בתהליך מבוסס לואו־טק יווצרו אינטראקציות ועבודה משותפת, וזה אכן קרה באופן מעניין. לפעמים זה מתחיל מהשאלת כלי עבודה ונגמר בתוצר שמשלב תכנון וביצוע משותף.

דניאל ויינברג: סיפורים אישיים של חיים שלמים

חומרי הגלם שאיתם עבדתי היו ערימת חשבונות ענקית (ארנונה, מים, חשמל, טלפון) שאספתי מאנשים רבים. בתיק הכלים שלי היו בין השאר מכונת כתיבה, מנקב כרטיסיות, נייר קופי, לטרסט (עברית, ערבית, אנגלית), ציוד ליצירת חותמות + דיו, סטנסילים. במשך שבוע עבדתי על הפירוק והמחקר הוויזואלי והידני של החשבונות. הוצאתי גרידים, גרפים, טקסטורות, טקסטים, אייקונים, ברקודים, החסרות, חיבורים, מספרים, מעטפות, הגדלות, הסתרות. לאחר מכן עבדתי על חיבורים חדשים של האלמנטים שפירקתי ויצירת משמעות חדשה או מחודדת יותר של האמירה וההבנה שהתגבשה לי שם.

הבנתי תוך כדי עבודה שבערימה התבניתית, הגנרית והרפטטבית הזו מצויים סיפורים אישיים של חיים שלמים. כל חשבון הוא השתקפות של משפחה / צורת חיים / הרגלים אחרים, מספר נפשות, מצב כלכלי, מיקום גיאוגרפי, איחורים, גרפים של צריכה. הדינמיקה הקבוצתית והחיבור המדהים שהיה לנו אחד עם השני תמכו ועזרו לי מאוד בתהליך. שאילת שאלות, שפות זרות, טכניקות חדשות ולמידה אחד מהשני הביאו אותי להתנסות ולגעת במקומות חדשים. גם הצופים שעברו והתעניינו הזדהו מאוד עם האמירות שהתגבשו שם וזה נתן לכל זה תוקף בין־לאומי משותף ואנושי. הייתה חווית יצירה מדהימה עמוקה ומרגשת שהדהדה לי בראש חודש לאחר מכן ולא עזבה אותי. הצורות הגרפיות, החיבורים החדשים ההבנות והמסקנות היו כל כך חזקים ששיניתי את הקונספט של קולקציית החורף של Sorry שעומדת לצאת.

מאיה ארזי ומבקר בביאנלה

מאיה ארזי: מחשבות על עיצוב ומהי אינטראקציה

החלק שתפס אותי לפני, היה האפשרות לעבוד שבוע בסטודיו מהבוקר עד הערב ולעשות את מה שאף פעם לא היה לי מספיק זמן בשבילו. היה לי ברור לי שאני מעוניינת להמשיך ולעבוד עם עודפים של עולם האופנה ובגדים משומשים, ולבחון אותם גם בקונטקסט תרבותי ומקומי. בחרתי לאסוף חולצות משומשות עם כיתוב בעברית, וכך יצאתי ללונדון עם מזוודה מלאה בחולצות שונות ומשונות של סוף קורס צבאי, קמפיין בחירות, וצופים למינהן.

בלונדון יצאתי לחנויות צדקה לרכוש חולצות מקומיות, שהיו בשפע. בסטודיו חיכתה לי מכונת תפירה, וביומיים הראשונים ניסיתי לחבר צירופים שונים של חולצות לפי הצבעוניות והקומפוזיציות של ההדפסות – והפעם עם התבוננות בטקסטים ובמשמעויות שהן נושאות איתן, ויצרתי חיבורים פוליטיים וטעונים באופן שלא עשיתי בעבר. ביום השלישי ביקשתי מאלון מירון ליצור יחד בובת דיגום מלוחות המתכת שהוא חקר, והוא נענה לבקשה בשמחה. כך התחלתי לעבוד בדיגום חופשי ולקבל תוצאות חדשות של חולצות עם נפחים חדשים.

במהלך כל ימי הביאנלה נוצרו שיחות עם המבקרים תוך כדי העבודה והמחשבות על העיצוב. ביום האחרון של הביאנלה, שהיה עמוס במיוחד, שוחחתי עם בחור שהתברר כפסנתרן מקצועי, ועם פסלת צעירה שגם מלמדת פיסול. בעבורי זה היה הרגע הבלתי נשכח והחשוב ביותר: שיחות ומחשבות על עיצוב ויצירתיות, על אופני מחשבה ופעולה. האפשרות לחלוק מחשבות, רעיונות, תחושות תוך כדי עבודה, עם מישהו זר שמתעניין, היה הדבר החשוב ביותר שקרה לי שם. הלוואי שהייתה לי תמונה של השיחות שלנו, או הקלטה, כדי להיזכר בפרטי השיחה, אבל המבט שלהם זכור לי היטב.

נורית גשן: התנסות מרתקת בקצב עבודה מהיר

במוזיאון ישראל אני אוצרת לארכיאולוגיה של התקופות הכלקוליתית והברונזה (4500-1200 לפנה״ס) בארץ ישראל. עבודתי לא פעם עוסקת בהשתקפות של זהות, חברה, ותרבות דרך התרבות החומרית הקדומה. הנסיעה לביאנלה לעיצוב בלונדון זימנה לי את האפשרות לעסוק בנושאים אלו מול מעצבים פעילים ולהעמיק את היכולות שלי לאצור את עבודתם בזמן קצר ולמול קהל. התנסות מרתקת בקצב עבודה מהיר, אינטואיטיבי, וחוויתי השונה בתכלית ממהלך העבודה המדודה והמבוקרת במוזיאון.

אל אחד הביקורים שנערכו בביתן במהלך פעילותו, הוזמן גם סגן מנהל המוזיאון הבריטי, ד״ר ג׳ונתן ויליאמס, על ידי צוות מוזיאון ישראל. בביקורו שיתף ג׳ונתן את הצוות ואת קהל המבקרים בידיעותיו הנרחבות הן כהיסטוריון והן כאיש מוזיאונים. הוא סיים את דבריו באבחנה כי מנסיונו תערוכה או תצוגה טובה היא תוצר של שיתוף פעולה איכותי, מהנה, והדדי בין האוצרים למעצבים. דבריו הדהדו את החוויה בביאנלה וישארו איתי לפרוייקטים הבאים.

הביקור של ג׳ונתן ויליאמס בביתן הישראלי. צילום: אביתר טוקר

גלית גאון

גלית גאון: זמן לדבר עיצוב

כבר המון זמן, שלא היה לי יותר מזמן של קפה, אולי קפה וחצי סנדוויץ׳, עם מעצבת או מעצב שאני מוקירה; זמן לדבר עיצוב, זמן לחשוב עיצוב, זמן לשאול שאלות, זמן להקשיב; הרבה זמן. בלונדון היה לנו המון זמן, בתוך כל אלפי האנשים שביקרו בסטודיו ובגלריה, היה לנו זמן לדבר עיצוב. המון זמן. לונדון הזכירה לי למה אוצרות לעיצוב היא מה שבחרתי לעשות.

״תערוכה״ הפכה כבר מזמן למרחב כל כך נזיל ולא מחייב, שלפעמים נדמה שהיא מאבדת את הגבולות שלה. וירטואלית, ממשית, תערוכה של חפץ אחד או עשרות רבות, תערוכה ריקה מחפצים או תערוכה ריקה ממילים. אני, תנו לי תערוכה אחת ליום ואני מאושרת.

אם יש משהו שקיוויתי לראות מתגשם, הוא את בוגרות התוכנית לאוצרות בשנקר, מצליחות לממש את החלומות שלהן: פרועים, רחוקים, קרובים, צנועים או יומרניים. לונדון היתה הוכחה שאי אפשר אף פעם לחלום גדול מדי, רחוק מדי או אחר. ״אז מה, מה קרה שם?״, נשאלתי כל כך הרבה פעמים מאז שחזרנו; ״נראה שהיה סופר יצירתי וכיף״. כן, והרבה יותר מזה.

כשהילה קיבלה תשובה חיובית (ומתלהבת) לרעיון שלה לביאנלה, זה היה ברור שזה לא עומד היות אתגר רגיל. שלושה שבועות של תערוכה בהתהוות (כפול שלוש) – אירוע חי מול קהל רחב שמתחיל באסופה של רעיונות ונגמר בסדרה של חפצים בחלל, טקסט וקונטקסט. אירועים  כמו ביאנלה, שבוע עיצוב או כל פורמט גמיש אחר, הוא בדיוק ההזדמנות לחשוב על ״תערוכה״ מחדש: האם אפשר למתוח את הגבול עוד קצת? והתשובה היא כן. לא צריך להמציא את הגלגל, צריך רק לעשות אותו היטב.

ויל סנדבר כתב ב־1965: ״תערוכה היא דיאלוג בין אוצר ומבקר. היא חוויה רגשית ואינטלקטואלית, חושית ומרחבית. היא מניע ללמידה, להתבוננות ולשאילת שאלות. היא כלי עבודה חברתי, קהילתי ואישי״. אז ככה היא בדיוק: כלי עבודה חברתי, קהילתי ואישי. אבל בתנאי שהיא טובה.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden