הבזיליקה הקיבוצית: זהר טל ענבר במחווה ״לציירים האלו. ולהוריי. ולמקום שממנו באתי״

יובל: הי זהר, בוקר טוב, ומזל טוב על התערוכה החדשה בגלריה בקיבוץ שער העמקים, ״הבזיליקה הקיבוצית״. חתיכת שם בחרת לך…

זהר: תודה רבה, נכון, אבל השם הזה מאד מדוייק לסדרה ולי

יובל: אז מכיוון שאכן הכל במקרה הזה קשור אחד (או אחת) לשני, אולי תגידי בכמה מילים מה את מציגה בתערוכה ואז נצלול אחורה?

זהר: אוקי. מבחינה צורנית סגנונית הסדרה שואבת השראה מעולם הציור הקלאסי המערבי וגם מציירי הקיבוץ של שנות ה־40-60 של המאה הקודמת. מבחינת הנושא זהו סיפורו של אבי שהגיע כגרמני נוצרי בגיל 22 לארץ לאחר שהחליט להתגייר. אני משלבת את הצורה והתוכן במובן של המקום שממנו הוא הגיע והמקום שאליו בא

יובל: ומה את מציגה? כמה ואיזה עבודות?

זהר: בסדרה יש 17 עבודות, בגודל 1 מטר רוחב ו־2 מטר גובה כל אחת. העבודות נעשו באקריליק על בד והן מדמות עבודות שאפשר לראות על קירות הכנסיות בהרבה מקומות. גם שם וגם בסדרה שלי יש סיפור. והסיפור מוצג לאורך הסדרה

יובל: בואי נצלול אחורה: מאיפה התחלת לעבוד על התערוכה

זהר: לפני כשנתיים הגעתי לשער העמקים לבקר בגלריה, ומכיוון שגדלתי בקיבוץ, המקום שם הרגיש לי בית. מאוד אהבתי את המבנה של הגלריה ואת קישוטי הסגרפיטו שבחוץ – תבליטי בטון עם עיטורים פשוטים כמו שיש בהרבה מקומות בארץ. שם התחיל הרעיון: הבנתי שאני רוצה לעבוד שם, בתוך המקום הזה. אבל מכיוון שיש שם תערוכות מתחלפות עבדתי בסטודיו. הסתובבתי שנים עם רצון לערוך מחווה לצייר מתקופת ילדותי בקיבוץ – אברהם אמרנט – טושק. הבנתי שזה מתחבר למקום בשער העמקים ולצייר נוסף – אברהם עומרי משער העמקים – שהגלריה הוקמה היכן שהיה הסטודיו שלו

יובל: ספרי עליהם קצת?

זהר: מסתבר שיש ביניהם הרבה מהמשותף. שניהם עלו לארץ סביב שנות ה־30 (של המאה ה־20), שניהם נאבקו לשמר את האמנות שלהם בסביבה שהקשתה על אמנים. טושק היה תקופה מסויימת האופה של הקיבוץ. הלחם היה חשוב – הרוח פחות… למרות שהיה לזה מקום – לאמנות – אבל רק כזאת שתורמת לחיי החברה.

לכן טושק הכין תפאורה ועיצוב לחגים והצגות ושילב אלמנטים סוציאליסטים בעבודותיו. אברהם עומרי לימד ציור וקצת יותר התעקש על הפן האישי היצירתי, אך גם הוא תרם רבות לחברה שבה חי וליופי שבה

יובל: אז הבנת שאת רוצה לעשות מחווה ושאת רוצה להציג אותה שם בגלריה. מה עכשיו?

זהר: אורן עומרי, הנכד של אברהם עומרי שהקים את הגלריה, פגש אותי וחיבר ביני ובין עינת סיני, האוצרת של המקום. החיבור היה נעים ומפרה מההתחלה. אני ממש מאמינה בחיבורים שמפרים ועושים טוב. ידעתי שיהיו עבודות גדולות שיכסו את קירות הגלריה. אבל הנושא לא היה סגור.

בהתחלה חשבתי על כיוון פוליטי, משהו מתריס בסגנון של פעם. נהניתי לחקור את הסגנון של פעם ששילב קוביזם וקוים ברורים ישרים ואלכסוניים עם דמויות מובהקות כאלה, קצת כמו בכרזות הסובייטיות של פעם. בסוף בעזרת אורן ועינת הבנתי שהסיפור האישי של הוריי ושלי בקיבוץ הכי יתאים כנושא הסדרה

בהתחלה חשבתי על כיוון פוליטי, משהו מתריס בסגנון של פעם. נהניתי לחקור את הסגנון של פעם ששילב קוביזם וקוים ברורים ישרים ואלכסוניים עם דמויות מובהקות כאלה, קצת כמו בכרזות הסובייטיות של פעם. בסוף הבנתי שהסיפור האישי של הוריי ושלי בקיבוץ הכי יתאים

יובל: כן, יש בזה משהו, אני מבין לגמרי. ואז, איך התקדמת מפה?

זהר: התחלתי לאסוף חומר- תמונות של עבודות שהשפיעו עלי והתאימו לסיפור. גם ציורים וגם תמונות מהאלבום המשפחתי, מן משמש כזה. התחלתי לבנות את הסיפור ופשוט אספתי אלמנטים ויזואליים שיציגו את הסצנות בצורה הכי מדוייקת.

מבחינה ויזואלית חקרתי במיוחד שתי עבודות, אחת של אברהם עומרי ואחת של אברהם אמרנט. בכל פעם חזרתי להתבונן בהן וללמוד מהן איך ומה הם עשו

יובל: למה זה היה חשוב לך? רצית שהמחווה תהיה גם תכנית וגם סגנונית?

זהר: כן. רציתי במיוחד מחווה סגנונית – שמאוד מתאימה למקום שבו היא מוצגת, וגם רציתי קצת לצאת מעצמי ולבחון משהו חדש. יש בעבודות שלהם איזו פשטות שאהבתי ביחד עם עושר ויזואלי מרתק. ובקשר לתוכן – כשהגעתי לסיפור האישי הבנתי שהוא מתאים למרות שבהתחלה ניסיתי להימנע מזה

יובל: למה הכוונה?

זהר: חשבתי באופן כללי על אמירה. אני לא יודעת לגבי אחרים אבל לי קשה עם סיפורים אישיים. למרות שזה יצא גם בסדרה קודמת שלי שעסקה בפוסט טראומה של גברים צעירים

יובל: נראה לי שזה בדיוק הזמן לספר כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר.ה

זהר: אהממ… למדתי ציור עם אלי שמיר ועשיתי תואר באמנות באוניברסיטת חיפה עם דגש על תולדות האמנות. אחר כך למדתי שנתיים ציור בבית הספר של ישראל הרשברג בירושלים. כל זה התחיל בשנות ה־40 של חיי כי מגיל 20, ולמשך 20 שנה, ילדתי וגידלתי ארבעה ילדים.

נולדתי בקיבוץ מזרע ואני חיה בישוב קטן בגליל, ויש לי סטודיו בבית

יובל: אז איפה את רואה בתערוכה הנוכחית המשך לעבודות קודמות שלך, ואיפה את מזהה בה משהו חדש או אחר או כזה שאולי הפתיע אותך או לא חשבת עליו?

זהר: אני לא רואה המשך לעבודות קודמות שלי. הסדרה הזו שונה מאוד מכל מה שעשיתי עד עכשיו. תמיד עבדתי בשמן על בד, ופה עבדתי עם אקריליק. בהתחלה נאבקתי מאוד עם הטכניקה: הכל בסדרה הזו שונה ואולי גם אני השתניתי…

כל אמן שואל את עצמו מי הוא דרך העבודות שלו, ואם אני שואלת את עצמי היום מי אני בהקשר של הסדרה הזו התשובה היא שאין לי מושג. זה מוזר אבל אני שמחה על מה שיצא, ועל המחווה לציירים האלו. ולהוריי. ולמקום שממנו באתי

יובל: אני לא בטוח שזה מוזר שאין לך תשובה כרגע, נראה לי דווקא מקום מעניין להיות בו

זהר: נכון

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

זהר: שאמנות זה חשוב, ופלורליזם זה חשוב, וסבלנות והומניזם וחילוניות זה חשוב. ואמנות חשובה היום ביתר שאת במקום שבו אנחנו חיים. אבא שלי היגר לפה ובחר לחיות פה בשם הסוציאליזם וההומניות וחשוב שלא נאבד את זה.

הסדרה תוצג במשכן לאמנות בעין חרוד ביוני 2023, ומוזמנים לתערוכה בשמחה

–

זהר טל ענבר | הבזיליקה הקיבוצית
אוצרת: עינת סיני פסטרנק
גלריה העמקים, קיבוץ שער העמקים
נעילה: 24.12