כל מה שחשוב ויפה

סיכום 2022 / הלוטוס הלבן עונה 2: מהוואי לסיציליה, מטפטים לפרסקאות

העונה השנייה של הלוטוס הלבן ממשיכה להציג כיצד במסווה של תרבות ויופי מתחוללים דברים איומים. במקום להכחיש ולהדחיק, יוצרי הפתיח מציגים את העלילה על כל מורכבותה: סיפורים גדולים מהחיים, מלאי יופי ודרמה, בדיוק כמו שהם מכוערים ובזויים

הלוטוס הלבן עשתה זאת שוב. עונה שניה שהיא מציבה לנו מראה מול העיניים ומעמתת אותנו עם המציאות: אנחנו רוצים לקוות שהשכלה ותרבות יהפכו אותנו לאנשים טובים יותר, אבל בסופו של דבר זה לא באמת משנה; עמוק בפנים מערכת ההפעלה שלנו מבוססת על רגשות קמאיים ואין לנו תקנה. על המסך מבחר טיפוסים שהתברכו בעושר, בחוכמה, ביופי, במעמד ובכוח, ובכל זאת אין דמות שמישהו היה רוצה להתחלף איתה; אין במי לקנא.

אז זהו שיש. מהעונה הראשונה התמלאתי קנאה בסטודיו Plains of Yonder על הזכות ליצור את הפתיח לסדרה, ובמקביל התקנאתי ביוצרי הסדרה שזכו לעבוד עם מעצבים חכמים וכישרוניים כל כך – כי הפתיח הזה מעיד על גאונות, לא פחות. מדובר בשילוב של אסתטיקה ויצירתיות שנטועים עמוק בהיכרות עם תכני הסדרה ותולדות האמנות החזותית – וזה משהו שלא נתקלים בו לעיתים קרובות.

הלוטוס הלבן, העונה הראשונה. סטודיו Plains of Yonder

הלוטוס הלבן, העונה הראשונה. סטודיו Plains of Yonder

העונה הראשונה התרחשה בהוואי, והפתיח שלה היה סדרת טפטים מעוצבים בדגמים השואבים השראה מעולם הטבע הטרופי, כמו פרח ההיביסקוס ופירות האננס. הצמחייה ובעלי החיים שמופיעים על הטפטים מציגים את הוואי האקזוטית ומלאת היצרים, בהתאמה לסדרה שמעלה לדיון את השיח הפוסט־קולוניאליסטי ואת שאלת היחס לאחר בעבר ובהווה. עדות לכך היא הופעתו של היגואר בין הצמחייה הטרופית. אין ליגואר קשר עם הוואי, הוא מעולם לא דרך על אדמתה, אבל הי, הוא אקזוטי ופראי – אז למה לא לכלול אותו יחד עם אותו עולם רחוק ושונה.

כחלק משגרת עיצוב הבית בעולם המערבי, הטפט היה נפוץ למדי כבר במאה ה־18. בתחילה הוא היה בשימוש דווקא אצל השכבות החלשות – אלו שלא יכלו להרשות לעצמן לכסות את קירות הבית בשטיחי קיר, וילונות יוקרתיים או שיבוצי שיש ועץ. המעמד הגבוה הסתכל על השימוש בטפט בהתנשאות כמשהו זול ומזויף שמנסה לחקות, ליצור אשליה של חומר אחר.

העולם הססגוני בטפטים של הלוטוס הלבן הולך ומעכיר וככל שעובר הזמן היופי הולך ומתעוות. הטפטים היפים הולכים ומתמלאים במעין עובש שחור שמעיד שכבר זמן ממושך יש בעיה. אם בהתחלה יש רק חשש, לקראת סיום הפתיח כבר אין מקום לספק – זה יגמר בבכי

כך נוצר הקישור בין צביעות לטפט וכבר בספרות של המאה ה־19 דמויות לא מהימנות היו מתוארות בסביבת טפטים. ואכן, בלוטוס הלבן מתגלה אט אט שכל הדמויות מסתירות סודות ומחשבות, מנסות לשוות לעצמן זהות אחרת ונאבקות לשמור על הכיסוי שלהן שהולך ומתקלף.

העולם הססגוני בטפטים של הלוטוס הלבן הולך ומעכיר וככל שעובר הזמן היופי הולך ומתעוות. כמו טפטים בדירות ישנות בתל אביב, שהחשש הכי גדול הוא מה יתגלה מתחתיהם – הטפטים היפים הולכים ומתמלאים במעין עובש שחור שמעיד שכבר זמן ממושך יש בעיה. אם בהתחלה יש רק חשש, לקראת סיום הפתיח כבר אין מקום לספק – זה יגמר בבכי.

לצד שמות השחקנים מופיעים דימויים שמעידים על אופיין של הדמויות שהם משחקים. כדי לא לעשות ספויילרים ייחסכו ההסברים – אבל מי שצפה בסדרה לא יופתע שלצד שמה של אוליביה מופיע נחש, ולצד שמו של שיין מופיעה זיקית. עוד פנינה מצד היוצרים היא הציוות בין שמה של טניה לקוף עם פרח באוזן וצבע אדום על הלחיים.

דימויים של קופים שמתנהגים כבני אדם היו שכיחים בצרפת של המאה ה־18 והשתייכו לז׳אנר שכונה בצרפתית Singerie. הקוף נתפס כיצור חוטא שלא יכול לדחות סיפוקים ומונע מתשוקותיו המיניות והארציות. לא מפתיע שאוסף התכונות השליליות יחד עם הדמיון הרב שלו לדמות האנושית, הוביל לתיאורים סאטירים שנועדו לבקר את התנהגות החברה ולא פעם לעקוץ את העשירים.

מי שצפה בסדרה לא יופתע שלצד שמה של אוליביה מופיע נחש, ולצד שמו של שיין מופיעה זיקית. עוד פנינה מצד היוצרים היא הציוות בין שמה של טניה לקוף עם פרח באוזן וצבע אדום על הלחיים

ומי אם לא טניה ראויה למבט הפארודי הזה. בעונה השנייה שוב מופיע קוף לצד שם השחקנית שמגלמת את טניה. הפעם מופיעה בחלון אישה במבט נוגה ואילו הקוף אזוק בשרשרת למעקה ומגבילה את תנועתו.

כידוע, היוצרים לא שולחים איתם דף הסברים ויש דיון סוער ברשת האם הקוף מייצג את פורשיה העוזרת של טניה או את גרג בעלה. זה בהחלט מתקבל על הדעת כשרואים לקראת סיום הפתיח דמות של קוף מסתובבת חופשיה, לבושה כובע ומעיל אדומים, ורוכבת על עז מנותקת מהשלשלאות. אבל אפשר לראות בו גם את טניה עצמה – שבסופו של יום כבולה לתאוות שלה ועד הרגע האחרון לא מצליחה להשתחרר אפילו מנעלי העקב שלה.

הלוטוס הלבן, העונה השנייה. סטודיו Plains of Yonder

הלוטוס הלבן, העונה השנייה. סטודיו Plains of Yonder

אנחנו לא היחידים שצופים

בעונה השנייה של הלוטוס הלבן מרק באשור (Mark Bashore) וקטרינה קרופורד (Katrina Crawford) מסטודיו Plains of Yonder ממשיכים בקו של העונה הקודמת, רק עם יותר כוח ואומץ. הכל פחות מרומז והפתיח משמש כאבסטרקט לסדרה כולה, שהפעם מתרחשת בסיציליה, ומעולם הטפטים עברנו לעולם הפרסקאות.

הדימויים בפתיח מבוססים על ציורי הקיר מהמאה ה־16 בווילה בפלרמו שדפני והארפר מעבירות בה לילה. כבר בפתיחה מוצגת בפנינו בסצנה אחת מהות העלילה: לכאורה מפגש אהבה תמים בין גבר לאישה אך מיד מתגלה שאנחנו לא היחידים שצופים בסצנה. משמאל מגיחה דמות נשית בעלת ארשת פנים נרגנת בלשון המעטה, וממעל דמותה הנוגה של טניה מתבוננת בצער במתחולל. בכלל שווה להסתכל לאן כל דמות מביטה: המבטים שלהם מניעים את הפתיח וחושפים עוד מהמתרחש.

גם בעונה זו הדימויים לצד שמות השחקנים אינם אקראיים, וקריאה מדוקדקת בהם יכולה לכוון את הצופה לזהות לאן העלילה מתפתחת. לוצ׳יה מופיעה כחתול שאוחז בפיו את טרפו, ודומיניק די גראסו מופיע כגבר שמשתחווה אפיים לאישה שזורקת שרשרת יקרה למים (וזה עונה לכל האופטימיים שתוהים איך אשתו קיבלה את פניו בשובו מהחופשה).

מה ששבה את ליבי במיוחד העונה הוא נקיטת העמדה של המעצבים בפתיח כלפי העולם הקלאסי. הפתיח עוצב ונוצר בהשראת ציורי קיר רומיים ויצירות מופת רנסנסיות, וכולו שיר הלל לעולם מיתולוגי קלאסי של דמויות גדולות מן החיים.

בתוך היופי, כמו בפתיח של העונה הראשונה עם הטפט, אט אט מתגלים מחזות פחות נעימים: העשן באופק מתגלגל לווילה שעולה באש, החרבות שמופיעות בהתחלה לצד זוג טבעות כחלק מסמלים משפחתיים הופכות לכידונים נוטפי דם, ותיאורי דמויות אוהבים משתנים לנגד עיננו לתיאורי אקטים מיניים בסתר ובגלוי שמעוררים תחושות אי נוחות לצפייה.

המציאות שבה גם היום ציורים שמבוססים על פנטזיות של המין הגברי תלויים בגאון על קירות המוזיאונים היא לא פחות ממדהימה: נשים נחטפות על ידי מפלצות או אלים, קנטואורים פראיים, חגיגות בכחנליות, והעולם ממשיך להתפעל

התרבות המערבית, שאמורה לכאורה להפוך אותנו לאנשים נאורים ורגישים יותר, שעונה על המיתולוגיה הקלאסית שהיא כל־כולה סל של יצרים ותאוות גבריים. אני עדיין זוכרת את השיעור הראשון במקורות למיתולוגיה היוונית כשהמרצה הסביר שדרך הסיפורים אפשר ללמוד על תפיסת עולמם של העם היווני.

אז זהו שלא ממש: יותר על תפיסת עולמם של הגברים היוונים. המציאות שבה גם היום ציורים שמבוססים על פנטזיות של המין הגברי תלויים בגאון על קירות המוזיאונים היא לא פחות ממדהימה: נשים נחטפות על ידי מפלצות או אלים, קנטואורים פראיים, חגיגות בכחנליות, והעולם ממשיך להתפעל.

birds

בין הציורים מופיעים אזכורים לסצנות מיתיות ידועות כמו המפגש של לדה המסכנה עם הברבור: עוד אישה שזאוס לא הצליח להשתלט על תאוותיו ונאלץ להופיע בערב כלולותיה כברבור ולעבר אותה. לאורך הפתיח מגיחות עיזים מרחוק ומקרוב שמרפררות לאל פאן שתואר כחצי אדם חצי תיש ודמותו נתפסת כשובבה או כמסוכנת – תלוי את מי שואלים. לא בכדי המילה ״פאניקה״ נובעת משמו.

ואכן יש סיבה להיות היסטריות: אותם מיתוסים לא נשארו מנומנמים בעבר הרחוק והמשיכו לחיות וחיים עד היום בסביבתנו. העונה השנייה של הלוטוס הלבן מממשיכה את הקו של העונה הראשונה ומעמתת אותנו עם המציאות שבה כיצד במסווה של תרבות ויופי מתחוללים דברים איומים. במקום להתכחש לאותם סיפורים ולהדחיק – יוצרי הפתיח מציגים אותם על כל מורכבותם: סיפורים גדולים מהחיים, מלאי יופי ודרמה בדיוק כמו שהם מכוערים ובזויים.

הפתיחים מלווים במוסיקה הנפלאה של כריסטובל טאפיה דה־ור Cristobal Tapia de Veer וקשה להאמין אבל הוא והיוצרים לא נפגשו או שוחחו לקראת העבודה וכל אחד יצר את חלקו בנפרד. טאפיה דה־ור קיבל את הפתיחים מוכנים וצירף אליהם את המוסיקה שלו עם הדרישה של הבמאי מייק ווייט לתת לצופים תחושה היצ׳קוקית שמשהו אפל צפוי להגיע.

המוסיקה שהלחין לפתיח העונה הראשונה שילבה בין קולות שמסמלים את עולם הטבע לקולות שמזוהים עם תרבויות שבטיות באופן דיסהרמוני שגורמת לצרימה עדינה באוזן. בפתיח לעונה השניה הוא מוסיף למוסיקה פסנתר וקולות אופראיים. בשני הפתיחים בהדרגה המוסיקה מתחזקת, הקצב נעשה מהיר יותר ויש תחושה שהפתיח ״צועק״ עלינו. כך פתיחי הסדרה בדימוי ובצליל מנסים להעיר אותנו ולהזכיר לנו שהסדר הקיים אינו טבעי כלל, והגיע הזמן לעשות משהו בנדון.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. קוראת נאמנה

    ניתוח מרתק ופוקח עיניים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden