כל מה שחשוב ויפה
הלוטוס הלבן, HBO. צילומים: מריו פרז, / yes ,HOT, סלקום tv
הלוטוס הלבן, HBO. צילומים: מריו פרז, / yes ,HOT, סלקום tv

הלוטוס הלבן: דווקא מתחת למים, אפשר לנשום. לרגע אחד בלבד

לקראת העונה השנייה של הלוטוס הלבן, יעל הראל חוזרת לנופשים שלא מצליחים לברוח מבלתי־נסבלות הקיום האנושי, גם בתנאים האקסקלוסיביים ביותר, בעונה הראשונה של הסדרה שניפצה לנו את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

רגע לפני שהעונה השנייה של הלוטוס הלבן עולה בסוף החודש, לפני החופשה הבאה באיטליה, רציתי לחזור אל החופשה הקודמת; החופשה שזיכתה את יוצרה המוכשר מייק ווייט (ואת HBO) בשלושה פרסי אמי (המיני סדרה הטובה ביותר, תסריט ובימוי של מיני סדרה) ואת שניים משחקני המשנה (ג׳ניפר קולידג׳ כטניה ומורי ברטלט כארמונד) בשני פרסים נוספים. בסדרה אנחנו פוגשים את האורחים בדרכם לחופשה מפנקת באתר הנופש ״הלוטוס הלבן״ היוקרתי שבהוואי, ונפרדים מהם כשהם עולים על המטוס בחזרה הביתה. בין לבין, הכל מסתבך. 

הלוטוס הלבן שוברת את הציפיות שלנו, ומפתיעה בהתפתחויות בעלילה: כך, ברגע השיא, ארמונד, מנהל אתר הנופש, עושה את צרכיו על בגדיו המקופלים במזוודה של שיין, האורח התובעני, ודקה לאחר מכן נדקר על ידו למוות בשגגה מסכין לחיתוך אננס. היא מפתיעה בדיאלוגים: ״אמא שלי מתה ביוני״ אומרת בצער טניה, אורחת מבוגרת ובודדה; היא זוכה מבלינדה, מנהלת הספא האימהית, להשתתפות כנה בצערה, ואז ממשיכה: ״להתמודד עם כל הבירוקרטיה, זה היה מתיש״. 

יותר מזה, הסדרה מנפצת את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ביניהם הנחת היסוד שלפיה חופשה היא כיף (״נו, נהניתם?״; ״נכון ש… מדהימה?״). כך, ירח הדבש הנוצץ של הזוג הצעיר, רייצ׳ל ושיין, הופך למרדף אובססיבי של החתן המפונק אחרי החדר ש״מגיע״ לו. הוא כולל ביקור פתע של אימו הפולשנית; שותפות של הזוג בעל כורחו בפיזור אפרה של אימה של טניה בים; ובעיקר הכרה הדרגתית של הכלה הטרייה בתהום הפרושה בינה לבין מי שזה עתה קשרה את חייה איתו.

החופשה המשפחתית של משפחת מוסבאכר רחוקה מלהיות היחד המדומיין או המועלה לרשתות. אוליביה הסטודנטית הסרקסטית בזה למשפחתה ולשאר העולם ללא הרף יחד עם פולה, חברתה שהצטרפה לחופשה. היא מרחיקה מהחדר את קווין, אחיה המתבגר, עד שהוא נאלץ לישון על חוף הים (מה שיהפוך להיות נקודת המפנה עבורו).

מארק, אב המשפחה, עסוק בעצמו והאחרים מבחינתו הם ניצבים ומראות בדרמה שלו. ניקול, אם המשפחה, קרייריסטית מצליחה, מנסה לשווא לאחד את המשפחה באותו אופן נואש שבו היא מנסה לסדר את חדר המלון. הנופשים באתר הנופש היוקרתי לא מצליחים לברוח מבלתי־נסבלות הקיום האנושי. ההשתוקקות, חוסר הבטחון, הקנאה, הבדידות, תוקפים גם בתנאים האקסקלוסיביים ביותר. 

מתחיל כאפולון מוקפד ומסיים כדיוניסוס פרוע

וייט משחק איתנו כל הזמן. בין היתר, הוא שותל בסדרה רמזים, כמו שמות הספרים שקוראים הדמויות בחופשה. הנערות פולה ואוליביה עונות בציניות אופיינית לשיין שהספרים הם רק אביזר אופנה עבורן. זו הזמנה למבט מעמיק יותר בספרים המבליחים במהלך החופשה.

לשבריר שנייה נגלה שרייצל קוראת את ״החברה הגאונה״ (שכתבה אלנה פרנטה). הספר הוא מפתח ליחסים בין פולה לאוליביה; בלב הספר, כמו כאן, חברות צמודה בין שתי נערות חכמות, כשלצד הקירבה הרבה רוחשת ביניהן תחרות עזה. גם כשהתחרות היא על ליבו של גבר, הוא רק ניצב בדרמה שסוערת ביניהן, ולא ברור האם האהבה ביניהן תשרוד את השנאה שמבעבעת מתחתיה. 

אוליביה קוראת את הספר ״פרסונה מינית״ של קאמיל פאגליה, שעוסק בטבע הפראי האנושי ששוכן מתחת למעטה התרבותי ולמאבק בין הכוחות האפולונים והדיוניסיים, כפי שהמשיג אותם ניטשה (שגם אותו אוליביה קוראת בחופשה). אפולון, אל האור, מייצג את הרציונליות, היופי המוקפד, השליטה, האיזון והסדר, מול אחיו דיוניסוס אל היין – מייצגו של הכאוס, התשוקה, הטבע החייתי. מאבק כוחות זה הוא שחקן מרכזי בסדרה, כפי שאפשר לראות בפתיח שבו ציורי הטבע האסתטי הופכים סוערים, מאיימים, יוצאים משליטה.

המאבק הזה בולט יותר מכל בדמות של ארמונד, שמתחיל כאפולון מוקפד ומסיים כדיוניסוס פרוע. בתחילת הסדרה הוא מסודר באופן אובססיבי, פרפקציוניסט, לא יכול לשאת ולו כתם. הוא שירותי ונעים באופן כמעט על־אנושי גם לאורחים המחרידים ביותר, ובהדרגה יוצא משליטה, באקסטזת מיניות וסמים, עד לאותה סצינה הבלתי נשכחת בה הוא עושה את צרכיו על בגדיו המקופלים של שיין ומוצא את מותו. 

אפולון, אל האור, מייצג את הרציונליות, היופי המוקפד, השליטה, האיזון והסדר, מול אחיו דיוניסוס אל היין – מייצגו של הכאוס, התשוקה, הטבע החייתי. מאבק כוחות זה הוא שחקן מרכזי בסדרה, כפי שאפשר לראות בפתיח שבו ציורי הטבע האסתטי הופכים סוערים, מאיימים, יוצאים משליטה

שם הסדרה נושא גם הוא משמעויות נסתרות. הלוטוס הוא סמל לשפע ועושר ומרמז ליוקרתיות אתר הנופש, אבל זו רק הקליפה הראשונה של הבצל. לקראת סיום הסדרה, ארמונד קורא בשאט נפש לאורחים הסועדים ארוחת ערב ״אוכלי הלוטוס״ ומצטט מהפואמה בשם זה של אלפרד לורד טניסון, משורר אנגלי מהמאה ה־19, שמבוססת בעצמה על סיפור מהאודיסאה. אודיסאוס שלח שלושה מאנשיו לסייר באי שנסחפו אליו, ואלו פגשו באוכלי הלוטוס וטעמו מפריו ומפרחיו. התברר שהצמח הממכר השפיע עליהם עד כדי אובדן הרצון לחזור למולדתם ולמשפחותיהם. 

טניסון מתאר בפואמה כיצד הם מוצאים מנוחה מכובד המציאות בערפילי החלום, בוחרים בטשטוש הנעים שמשרה עליהם הצמח על פני התמודדות עם מורכבות החיים. Death is the end of life; ah, why Should life all labor be? (״סוֹף חַיֵּינוּ מָוֶת – לָמָּה מְלֵאֵי עָמָל הֵם?״ בתרגומו של צור ארליך) מצטט ארמונד. הוא מתייחס לתחושת הריקנות הקיומית של אורחי המלון, ולא פחות לשלו, ולנסיון להימלט ממנה בכל דרך או סם אפשרי. כמו במבוך אימים, אנחנו בורחים מהאנושיות הקטנה והזמנית שלנו, אבל היא אורבת לנו שוב ושוב בכל פינה. 

אוכלי הלוטוס, כלומר האורחים, מגיעים לאי המנותק הבועתי, לחוויה שמבקשת להשהות עבורם את המציאות. ארמונד מסביר בתחילת הפרק הראשון לליאני, העובדת החדשה, שמטרת הצוות להשרות חוויה של עמימות שבה האורחים יקבלו את מבוקשם מבלי שיידעו אפילו מה הם רוצים. זו חוויתו של התינוק שכשצרכיו מתחילים להתעורר, הם כבר מתמלאים: כשהוא מתחיל לחוש רעב, כדרך פלא מופיע השד או הבקבוק המלא חלב בטמפרטורה המתאימה.

זו חווית הפנטזיה שאין בה מקום למציאות, כשהמציאות היא בראש ובראשונה קיומו של האחר. התינוק לא מכיר באם כקיימת, כסוביקט, כך גם עובדי המלון לא מתקיימים כסוביקטים. ארמונד מסביר לליאני, עובדת חדשה באתר – אנחנו אמורים להיעלם מאחורי המסכה כעוזרים נעימים וחסרי ייחוד. גם הוא עצמו רואה רק את הכתם על המדים שלה ולא את התינוק בבטנה שתלד עוד באותו יום; גם כשיורדים לה המים, היא נשארת בלתי נראית.

גם אנחנו ״אוכלי הלוטוס״

אורחי המלון עיוורים לאחר, הם עיוורים ליחסי הכוחות בינם לבין עובדי המלון, לכיבוש ולגזל שעל יסודותיו נבנה המקום. כך ניקול מתפלאת שפולה מתקשה לחזות במופע ריקוד שמעלים המקומיים בפני האורחים. זו דרכם לכבד את התרבות שלהם, היא אומרת בתמימות עצלה. לעיוורון הזה יש השלכות הרסניות על האחר ובהמשך על עצמם.

בשלושה סיפורים מקבילים עובדי המלון נדקרים ממשית או סמלית על ידי האורחים. בכולם הפגיעה אינה מכוונת: הסכין לא נועדה לפגוע. הנפגעים הם רק ניצבים בדרמה של האורחים, עד שהפגיעה מכריחה אותם להכיר במציאות. שיין, באותה לוחמנות צדקנית ואינפנטילית שבה נאבק לקבל את החדר המגיע לו, נתקל בארמונד שפורץ לחדרו כשהוא מסומם והורג אותו בשוגג. טניה התלותית והמרוכזת בעצמה, נסוגה מהצעתה לסייע לבלינדה להגשים את חלומה ולהקים מרכז טיפולי משלה. 

פולה משכנעת את קאי, עובד המלון הצעיר, רומן הקיץ שלה, לפרוץ ולגנוב את התכשיטים של אם המשפחה מהכספת. היא רוצה לעזור לו אבל לא פחות מזה, היא כועסת על אוליביה שפלירטטה איתו וגם צריכה לבדל את עצמה בכל מחיר מהמשפחה הפריוויליגית הלבנה שאיתה הגיעה לנופש. הגניבה מובילה להיתקלות אלימה ובהמשך, למעצרו. 

ארמונד מת, קאי נעצר והחלום של בלינדה מתנפץ מול עיניה. אבל לא רק הם סובלים מהשלכות העיוורון הזה. כשרייצל הנשואה הטרייה מגיעה לבקש מבלינדה עזרה, בנקודה קריטית שבה יש לה סיכוי להינצל מהקשר ההרסני עם שיין והיא רק צריכה מישהו אחד שיראה אותה, לבלינדה הטיפולית כבר אין מה לתת. היא נתנה הכל לטניה, וזו שלרגע נדמה שראתה אותה ואת הפוטנציאל הגלום בה, מסבה ממנה את מבטה.

כך, רייצ׳ל נידונה לחזור מרצונה החופשי לכלוב הזהב. היא לא מוצאת אף אחד שיאמין שהיא יכולה לעוף. נזיר הזן, תיך נאת האן, קורא לקארמה הקולקטיבית הזו ״שלובקיומיות״ – הכל תלוי בכל, כולנו מחוברים.

רגע נוסף כזה קורה כשמארק וקווין צוללים עם צבי הים; ברגע של יופי וחיבור אפילו המוזיקה משתנה. דווקא מתחת למים, אפשר לנשום. לרגע אחד בלבד, ואז אנחנו עם פולה המקיאה את נשמתה מעל הסיפון, פחות בגלל מחלת ים ויותר בגלל אימת החיים שהרסה

בתוך העיוורון והאפלה, מבליחים גם רגעי חסד, שבהם הדמויות מצליחות להתעלות מעל הבוגדנות, התחרות, החרדה. ואז לרגע אפשר לראות את האחר, להיות חלק ממשהו גדול יותר. למרות ששתיהן פגעו זו בזו, אוליביה מחבקת את פולה השבורה ומתאפשר רגע של קרבה אמיתית ביניהן, חף מציניות ומשקרים. רגע אחר כזה מתרחש כשבלינדה שרה לטניה המתאבלת על אימה ועל עצמה את המזמור ההינדי (מנטרה המוקדשת לאלה גאיטרי שיושבת, איך לא, על פרח הלוטוס).

רגע נוסף כזה קורה כשמארק וקווין צוללים עם צבי הים; ברגע של יופי וחיבור אפילו המוזיקה משתנה. דווקא מתחת למים, אפשר לנשום. לרגע אחד בלבד, ואז אנחנו עם פולה המקיאה את נשמתה מעל הסיפון, פחות בגלל מחלת ים ויותר בגלל אימת החיים שהרסה. 

birds

את התהליך האופטימי ביותר עובר קווין בן ה־16. הוא מתחיל בעמדה בלתי נראית: ניקול אימו מקטינה אותו, שלא לומר מסרסת, חותכת לו את האוכל. מארק אביו מדבר איתו, אבל בעצם מדבר לעצמו, כשקווין משמש לו כמראה נרקסיסטית. לקווין אין קול או מקום. הוא נדחק בארון שמקצה לו אחותו וכמעט נחנק שם, מצומצם ופאסיבי וחלש, שקוע במסך.

הוא מתעורר לחיים כשהוא מצטרף אל חבורת חותרים מקומיים צעירים שיוצאים מדי בוקר בקאנו משותף. החותרים מפגישים את קווין עם גבריות אחרת, שפועלת ביחד למטרה משותפת, שמחוברת לכוחות הטבע ולחיוניות הגוף. הוא מוצא קשר ושייכות במקום לא צפוי. כשהוא עולה על הקאנו בפעם הראשונה, הוא לבוש טי־שירט שכתוב עליה End Homelessness; לראשונה הוא מצא בית. משם הקול שלו והנוכחות שלו יתחזקו עד לרגע השיא שלו בשדה התעופה, כשלא יעלה על המטוס חזרה אלא ימלט לחיים החדשים שבחר לעצמו. החותרים הם היחידים שרואים בו את פוטנציאל הגבר שהוא יכול להיות, והם עוזרים לו להגשים אותו. 

ומה איתנו הצופים? גם אנחנו ״אוכלי הלוטוס״. אנחנו מגיעים לסדרה ״הלוטוס הלבן״ עם האורחים שמגיעים לאתר ה״לוטוס הלבן״ בתחילת הפרק הראשון, וכמוהם אנחנו חוזרים משם חזרה בסוף הפרק האחרון. שרועים על הספה מול הטלויזיה מתמכרים לצפיית בינג׳ שתשכיח מאיתנו את עול השגרה, את שחיקת החיים, ומחכים בקוצר רוח למנת הסם הנוספת, לעונה הבאה.


יעל הראל היא פסיכולוגית קלינית וד״ר לספרות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden