סיכום 2022 / איגוד האוצרים.ות מחולל שינוי בשדה האמנות המקומי

לפני שבועיים הייתה אמורה להפתח בגלריה ביתא הירושלמית התערוכה ״קרובות״ של האמניות שרה בנינגה ורחל רוטנברג (אוצרת: אביטל וכסלר). התערוכה בוטלה בהתראה של יום אחד בלבד, כשבנינגה ורוטנברג נותרו ללא אלטרנטיבה. לבסוף הועברה התערוכה למוזיאון ״על התפר״, ביוזמת צוות המוזיאון שפנה לאוצרת ולאמניות.

עוד באותו היום נשלחה הודעה בקבוצת הווטסאפ של איגוד האוצרות.ים הארצי, עם הצהרה המתנגדת לביטול התערוכה, ומסמך המזמן להצטרף למחאה. על המסמך חתמו עשרות אוצרים.ות, מרצים.ות, יוצרים.ות ואמנים.יות. פעולה זו של איגוד האוצרים.ות הייתה האחרונה לשנת 2022, והשבוע הראשון של 2023 הביא איתו בשורות נוספות.

השבוע פורסמו שתי התקדמויות משמעותיות שהאיגוד לקח בהן חלק משמעותי. האחת היא בעניין מוזיאון הנגב – תנאי האוצר.ת הראשי שופרו למשרה מלאה, בשכר גבוה יותר ובתנאים סוציאליים מלאים. השנייה היא הסכם בנושא מוזיאון רמת גן, שבו הורדה העבודה ״ירושלים״ של דוד ריב לפני כשנה. ההסכם מחייב את המוזיאון לגבש ועדה לאיתור אוצר.ת חדש.ה למוזיאון, וסעיף בחוזה שמחייב ״חופש פעולה מקצועי ושמירה על חופש הביטוי, וככל שהדברים תלויים במוזיאון ללא התערבות פוליטית וכל זאת בכפוף להוראות החוק׳״.

האיגוד לקח חלק פעיל ב״שיח הריפוי״ כפי שמגדיר אותו אלעד ירון, שעומד בראש האיגוד. השבוע פורסמה תכנית מפורטת שסוכמה בין נציגי המוזיאון לבין איגוד האוצרים.ות, פורום מוסדות תרבות, איגוד המוזיאונים, איקו״ם ישראל ונציגי אמני התערוכה ״המוסד״.

העבודה ירושלים מוסרת מהתצוגה במוזיאון רמת גן. צילום: נעמה ריבה, הארץ

״אנחנו קודם כל איגוד עובדים״, מבהיר ירון. ״האוצרות והאוצרים הם עובדים ועובדות שיש להם תנאים בעייתיים. הם נמצאים בשדה שלא ברור בו מהן גבולות הגזרה של העבודה, קיימות בו הגבלות ובעיקר הוא כזה שהשכר בו נמוך ולא מתגמל. אני רואה את זה עוד ועוד ככל שאני צולל לנתונים ולומד את השטח.

״מעבר לכך, אנחנו גוף שמבצע מחקר ושרוצה להוות בית לאוצרות ולאוצרים, לתת להן לשתף פעולה ולפעול ביחד. אנחנו רוצים וגם מצליחים לייצר קואליציות רחבות יותר שישנו את שדה התרבות״.

קיים היום מעמד לאוצר בישראל מבחינה חוקית?

״זה מורכב. חוק המוזיאונים והתקנות שלו קובעות כי מוזיאון מתוגמל על ידי זה שהוא מחזיק אוצרים. יש סיפור שלם לגבי מיהם אוצרים מוכרים, וכנ״ל קריטריונים לתקצוב מוסדות אמנות מוכרים שגם דורשים אוצר.ת מוכרת. שני הדברים האלה הם פחות או יותר ההכרה הכי גדולה באוצרים. מצד שני, הם מציינים מעט לגבי מהו תפקידו של האוצר ומהם גבולות העבודה שלו״.

מיהו אוצר

איגוד האוצרים.ות הוקם ב־2020 והושק רשמית בשנה שעברה, על ידי האוצרת אלפא חיימוב שאליה הצטרפו האוצרת הדסה כהן והאוצר אלעד ירון. עם התאוששות עולם התרבות והאמנות אחרי מגפת הקורונה, החל האיגוד לפעול במהרה, כשהתפקד לעסוק בסוגיית מוזיאון רמת גן. אולם בטרם אותן התמודדויות ״כירורגיות״, כפי שמכנה ירון מקרים כדוגמת רמת גן וגלריה ביתא, עמל האיגוד על התווית חזון ומטרות.

״היינו הוועדה המייסדת, ומהר מאוד פנינו לקבוצה שהתגבשה במקביל ורצתה בעבר לפתוח איגוד, שכללה בין השאר את לאה אביר, גליה בר אור, רולא חורי ועוד. הן הצטרפו ושילבנו את הכוחות להקמת האיגוד. הבנו שיש די הרבה לעשות. עסקנו זמן רב בבניית מטרות האיגוד, בחזון שלו. מן הסתם לקח לא מעט זמן לבנות את התשתית הרעיונית, ובאפריל 2021 האיגוד נפתח באופן רשמי לקבלת חברות וחברים״.

בשנת 1983 חוקק חוק המוזיאונים שקבע הגדרות ובסיס חוקי למוזיאונים בישראל. כנגזרת מהחוק, שמגדיר איזה מוסד רשאי להיקרא ככזה, מוגדר האוצר כמי שאמון על ״שימור האוספים והכנת התצוגות במוזיאון״. בשנת 1984, נקבע שאוצר מוזיאלי הוא מי שיש לו השכלה אקדמית מתחומי האוספים במוזיאון, מי שבעל ניסיון של לפחות חמש שנים בתחום האוצרות ומי שסיים קורס אוניברסיטאי לאוצרות. קריטריון נוסף היה ש״מי שהוא אוצר יחיד במוזיאון והיה ערב תחילתן של תקנות אלה עובד בתפקיד אוצר במוזיאון במשך תקופה של פחות מחמש שנים והמנהל, על פי המלצת הנהלת המוזיאון, קבע כי הוא מתאים לכהן בתפקיד אוצר״.

שורש הבעיה הוא בכך שתרבות בכלל ואמנות פלסטית בפרט מקבלים תקצוב מאוד נמוך בישראל. מבין כל תחומי התרבות בישראל, אמנות פלסטית נמצאת בתת־תקצוב – מקום 19 מתוך 19 תחומים. זה יוצר שדה עם המון בעיות

בהמשך נדרשו מוסדות להכשיר עובדים בכדי לעמוד בתקן, וכך הוקמה בשנת 1985 תכנית להכשרת אוצרים למוזיאונים עובדי מוזיאון, שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב ופותחה על ידי מוטי עומר, יהודית קול־ענבר, מרטין וייל ואלישבע כהן. עוד לפני התכנית התקיימו בשנות ה־70 שני קורסים למוזיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

במאמר מחקרי מפורט שכתב ירון בנושא ופורסם במגזין ערב רב בשם ״תעודה על הקיר – התמקצעות תחום האוצרות בישראל״, וכפי שמובאים הדברים גם בספרה של אסנת צוקרמן רכטר ״אוצרות עכשווית בישראל, 1965-2010״, ההפרדה בין אוצר מוזיאלי לאוצר עצמאי לא אובחנה באופן חד משמעי. הפרדה זו תלך ותתגבש בוועדה שהתקיימה במהלך שנות ה־2000, שבה דנו בהכרה של קורסי המוזיאולוגיה והאוצרות בארץ.

מפגש איגוד האוצרים.ות בירושלים. צילום: מ״ל

בשנת 2002 נקבע בחוק האמנות והתרבות שמוסדות אמנות מוכרים בתחום האמנות הפלסטית מחויבים להעסקת אוצר.ת, ושאוצר הוא ״בעל השכלה אקדמית בתחום האמנות הפלסטית שהוא אחד מאלה: (א) מי שסיים קורס לאוצרות שהוכר לעניין זה על ידי המחלקה לאמנות פלסטית: (א) בעל ניסיון של שלוש שנים לפחות באוצרות בתחום האמנות הפלסטית במוזיאון מוכר לפי חוק או חלל תצוגה נתמכים; (ב) בעל ניסיון של שבע שנים לפחות באוצרות בתחום האמנות הפלסטית כמפורט בפסקה (ב), אף אם אינו בעל השכלה אקדמית בתחום האמור״.

כיום, תכניות ללימודי אוצרות בארץ מתקיימות במבנה של לימודי תעודה (כך למשל בבית לאמנות ישראלית, בשנקר ובסמינר הקיבוצים – תכנית שהוקפאה לשנת הלימודים הקרובה), ותואר שני בבצלאל (כחלק מתכנית תיאוריה וביקורת), באוניברסיטת תל אביב (שעתידה להיפתח שוב בשנה הבאה לאחר שהוקפאה ב־2019), באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן גוריון. חשוב לציין שרק התכניות הנלמדות באוניברסיטת תל אביב, בבית לאמנות ישראלית, בבצלאל, בשנקר ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב מוכרות על ידי מועצת המוזיאונים במשרד התרבות. מלבד אלה קיימים קורסים כחלק מתכניות לימוד לתואר ראשון, שני ולימודי תעודה במוסדות אחרים בארץ.

כרגע הטינופת נשפכת מלמעלה, והיא נשפכת בדליים גדולים. אנחנו לא יכולים רק להאשים. אנחנו צריכים לעזור להשיג קואליציה כמה שיותר רחבה שתוכל למצוא פתרונות, לשמור ולהציל את עולם האמנות

הגישה הדיסציפלינרית כלפי אוצרות היא משהו שהולך ומתהווה, והעשייה של האיגוד מתרחשת במקביל לעובדה שהמקצוע הופך ליותר מוסדר ברמה הזו. ״אוצרות בכל העולם היא מושג די חדש״, אומר ירון. ״לפני כן היו בעיקר מנהלי אוספים שגם סידרו אותם. אוצרות כמו שאנחנו מכירים היום, שהתחילה בכלל מהאוצרים העצמאיים, היא תחום שהתחיל משנות ה־50-60. גם בישראל לצורך העניין, התכנית להכשרה האקדמית לאוצרים שקמה כאן בשנת 1984 היא אחת מהראשונות בעולם״.

הבחנתי בכך שההתפקדות של האיגוד סביב מקרי החירום בתחום, היא מתוך המקום האוצרותי של מכלול, ראייה רוחבית. נדמה שאתם מתפקדים על שני כובעים, גם להיות קול עבור אוצרים וגם קול עבור עולם האמנות בכלל.

״אנחנו מבינים שאין סתירה בין הדברים, הם קיימים אחד בשביל השני. חשוב לנו ליצור קואליציות של גופי תרבות שונים ביחד למען המטרות האלו. שורש הבעיה הוא בכך שתרבות בכלל ואמנות פלסטית בפרט מקבלים תקצוב מאוד נמוך בישראל. מבין כל תחומי התרבות בישראל, אמנות פלסטית נמצאת בתת־תקצוב – מקום 19 מתוך 19 תחומים. זה יוצר שדה עם המון בעיות. כדי לפתור את הבעיות הכביכול נקודתיות שקשורות לאוצרות ואוצרים, יש צורך בהתעסקות שהיא יותר רחבה. אי אפשר לפתור את הבעיות של האוצרים והאוצרות מבלי להסתכל על השדה כולו״.

איפה הבעיה הזו באה לידי ביטוי?

״אחד הגורמים הכי משמעותיים של תקצוב תרבות בארץ הוא לא הממשלה אלא דווקא רשויות מקומיות, שלהן יש בחלק מהמקרים הרבה כסף. זה שדה שאנחנו לומדים אותו היום והוא פרוץ לחלוטין. לאחרונה עשינו סקר על אוצרות ואוצרים ברשויות מקומיות ו־40 אחוז ממי שדיברנו איתם מועסקים ללא חוזה בכלל. האוצרים משויכים כל פעם למחלקה אחרת.

״יש נתונים שאנחנו נתקלים בהם ונדהמים. רובם הגדול מועסקים כעצמאיים ללא שום תנאים סוציאליים וללא אופק קידומי. מהסקר עולה גם שמדובר בעיקר בנשים בגילאי 40-60 עם תואר שני לכל הפחות. אותן נשים בעלות עשר שנות לימוד וניסיון, נמצאות במקום שבו אין להן אופק לקידום ולפעמים אין להן חוזה. אז בתור אחד המעסיקים הראשיים והגורמים שהכי משמעותיים בשדה – הייתי רוצה שתתחיל הסדרה רחבה ארצית בתחום הזה״.

בית רחב לאוצרות ואוצרים

העבודה של האיגוד נפרשת על פני קבוצות ווטסאפ אזוריות וארציות לעדכונים, פורומים, קבוצות מיקוד, הכרת השטח מבחינה חוקית וסקרים. מסקר שפרסם האיגוד באפריל 2021, שעליו ענו 213 אוצרים ואוצרות, עולה שארבעה מתוך כל חמישה אוצרים.ות הן נשים, וכן שנשים נוטות לאצור פי שלוש בחינם מגברים. בנוסף, 65% אחוז מהעונים והעונות אצרו בחינם, והשכר החציוני בתחום עומד על פחות מ־30,000 ש״ח בשנה.

האיגוד מורכב כרגע מוועד מנהל, ועדת עיריות וועדת תוכן ופורום לצנזורה (שהוקם ממש השבוע לאחר מקרה גלריה ביתא). הוא מונה מעט יותר מ־200 חברים וחברות, ופועל כרגע תחת עמותת ״בר קיימא״ בירושלים. ״אחד הדברים הכי מעניינים וחשובים הוא האסיפות שאנחנו מקיימים, לדוגמה אסיפה שקיימנו במלאת שנה לאיגוד שהגיעו אליה עשרות רבות של אוצרות ואוצרים מכל הארץ, וגם אסיפות מקומיות בצפון, בירושלים.

מפגש איגוד האוצרים.ות בצפון. צילום: מ״ל

״כשהקמנו את האיגוד קיימנו פגישה עם אוצרים ממוזיאונים כדי לשמוע מהן הבעיות הספציפיות של התחום ואיך אפשר לפתור אותן. כשקיימנו את המפגש הארצי התחלקנו לקבוצות מחשבה, ואני ישבתי בשולחן שהנחה חנא קובטי (אמן ואוצר ערבי נוצרי שפועל בירושלים), שבו דנו על שיתוף פעולה בין ערבים ליהודים. יש כל כך הרבה נושאים שאפשר לעסוק בהם, לכן גם מתקיימים המפגשים האזוריים כי לכל אזור יש שאלות משלו.

״במפגש בירושלים היה שיח שלם שהוא קודם כל ירושלמי. קבוצות הווטסאפ של האיגוד הן כלי חשוב לא רק ברגע שיש משבר, אלא גם ביומיום למען קולגיאליות בין אוצרות ואוצרים, לשתף מה הם עושים, לדבר ולשאול שאלות. אלה דברים שלא היו קודם, היכולת הזו שיהיה בית לאוצרים ואוצרות יחד. וליצור בית רחב שכזה זה גם חלק מהפתרון, ליצור מודעות ושיח.

״אנחנו יודעים שאנחנו איגוד לוחמני. אנחנו מתייצבים הרבה פעמים לפני רוב ההתאגדויות בתחום ואומרים דעה נחרצת. מצד שני, חשוב לנו לא להוות רק אופוזיציה שמצביעה ומתנגדת, אלא גם כזו שעובדת על מציאת פתרונות ריאליים ושינוי בשטח, מתוך פעולה כירורגית של טיפול בבעיות. מהבחינה הזו אני חושב שהמקרים הכי חשובים ומעניינים הם המקרים שאף אחד לא שומע עליהם. לצורך העניין, באיזשהו מוסד פוטר אוצר ללא שימוע וכבר הודיעו לו מי יהיה המחליף שלו. זה תהליך לא חוקי. אנחנו שלחנו מיד מכתב עם התייחסות לחוקים – והאוצר נשאר במשרתו. השטח ממשיך להתקיים יום אחרי יום״.

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא עיגון ידע, לדבר עם כל הצדדים המעורבים. צריך לדבר גם עם מי שקשה לדבר איתו, להבין את המקרה לעומקו. זה לא מספיק להצביע ולהגיד על דברים שהם לא בסדר, צריך להצליח לשנות אותם

מה אתה יכול לספר על המקרה של מוזיאון רמת גן?

״במקרה רמת גן, ככל שהדבר התפתח הזמנו מוסדות להציג דגלים שחורים והתחלנו לייסד קואליציה של האיגודים השונים. על כל מכתב שיצא הייתה חתימה גורפת של כל איגודי התרבות בארץ, וזה דבר שלא היה קודם – שיתוף פעולה רחב כל כך. זו הייתה התחלה של שינוי מהותי בשטח. הגופים האלה עובדים עכשיו יחד עם עו״ד עדנה הראל מול מועצת המוזיאונים, הגוף הרגולטורי שיכול לשנות את התקנות של חוק המוזיאונים ולהמליץ על שינויים לשר. המטרה היא גם לנסות לקדם בעצמנו חקיקה מדויקת.

״הבעיה היא שגם אם יש מנכ״ל וצוות נהדר למוזיאון – כמוסד עירוני הוועד המנהל שלו הוא כזה שמורכב על פי קריטריונים שקשורים לקואליציה והאופוזיציה של העירייה. מהבחינה הזו, כל עוד הוועד המנהל הוא לא מקצועי – יש ועד מנהל פוליטי למוזיאון, שהוא תאגיד עירוני. כשהוועד הוא פוליטי, יכולות להתקבל החלטות שנוגדות את כל התחום. מהבחינה הזאת אנחנו ומועצת המוזיאונים מנסים לעבוד על שינוי משמעותי בחקיקה ובתקנות, שידרשו שיהיה לפחות שני שליש של אנשי מקצוע בתוך הוועד המנהל. אנשי המקצוע צריכים לקבל את ההחלטה, לא הגורמים הפוליטיים״.

במקרים כמו מקרי החירום, איך אתם כצוות פועלים? זה מאוד משמח לראות שיש שיתוף פעולה כל כך חזק.

״השיח (וזה משהו שאנחנו לומדים עם הזמן) הוא איך צריך לפעול במצב חירום. אנחנו בדיוק בונים וועדה שתהיה עסוקה בצנזורה, כי המקרים האלו הולכים וחוזרים. בזמן האחרון הם קרו ברמת גן, במכללת ספיר (כשהתערוכה ״ביטול השמיים״ בוטלה כתוצאה מבקשות להוריד את העבודה ״לא״ של האמן הלל רומן שהציגה טקסט אמונה אסלאמי), בגלריה ביתא בירושלים, ולפני כן בעין חרוד (ב־2021, כשפרק מעבודתו של גרגורי אבו ״ידעתיך״ הוסר ואבו אף זומן לחקירה) ובחיפה (ב־2019, כשהוצגה עבודתו של יאן לינונין ״מק׳ישו״ ועוררה התקוממות של הציבור הנוצרי בעיר). אם מסתכלים באופן רוחבי לא רק על אמנות פלסטית, אז לאחרונה היה מקרה לניסיון לצנזורה בהופעה של תאמר נאפר, ובמובנים מסוימים גם ההופעה של אסי כהן שהופסקה היא מקרה של צנזורה.

״אנחנו מרכיבים ועדה מיוחדת שתפעל למען המטרה הזו ותהיה מוכרת כגוף ציבורי. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא עיגון ידע, לדבר עם כל הצדדים המעורבים. צריך לדבר גם עם מי שקשה לדבר איתו, להבין את המקרה לעומקו. זה לא מספיק להצביע ולהגיד על דברים שהם לא בסדר, צריך להצליח לשנות אותם״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אז מה הלאה?

״אני אתבטא רגע בלשון חדה: כרגע הטינופת נשפכת מלמעלה, והיא נשפכת בדליים גדולים. כל מי שעומד בדרך עומד להסריח. פקידים עירונים שיכולים להיות נהדרים, יהיו צריכים להתמודד עם בקשות לצנזורה עצמית בכל הארץ. כל הזמן. אנחנו לא יכולים רק להאשים. אנחנו צריכים לעזור להשיג קואליציה כמה שיותר רחבה שתוכל למצוא פתרונות, לשמור ולהציל את עולם האמנות.

״כמובן שבשלב מתקדם יותר, נגיד במקרה שראש עירייה מסוים מתרברב בזה שהוא הצליח לצנזר יצירה ותולה שלטים בעיר שלו נגד האמניות והאמנים, התגובה תהיה חרם קיצוני – כמו שקרה במקרה רמת גן. מצד שני, אפילו במקרה הזה עבדנו על למצוא סולמות שיאפשרו לאנשים לרדת מהעץ ולמוסד עצמו להשתקם. אנחנו לא רוצים להפסיד עוד ממסד, עוד מוזיאון ועוד פקיד או ראש עירייה, אנחנו לא רוצים שיהיה קרב אימתנים בין צד זה לשני. זה לא הפתרון. הפתרון הוא להשתמש בכל הכלים החוקיים שקיימים כדי להצליח להשיג את המצב האידיאלי״.