כל מה שחשוב ויפה
טוני מאטלי. צילומים: סטודיו טוני מאטלי וגלריה מרואני מרסייר
טוני מאטלי. צילומים: סטודיו Tony Matelli / גלריה MARUANI MERCIER

טוני מאטלי בבריסל: קליפת בננה נצחית על פסל שיש רדי מייד

האמן האמריקאי מציג פיסול היפר ריאליסטי של שאריות מזון וציורי קו על מראות מאובקות, כמו לועג למסורת האמנות ומשתתף בה באותה נשימה

גלריה מרואני מרסייר בבריסל נראית במבט ראשון כאיזור אסון, ביום שאחרי מסיבת הוללות פרועה, שהשאירה את עבודות האמנות מלוכלכות בקליפות בננה, פיצות מיובשות פלח אבטיח נשכח ושאר ירקות, שנזרקו בחוסר כבוד מינימלי על פסלי שיש קלאסיים, כאילו אין מחר. האמן האמריקאי טוני מאטלי מצליח לבלבל את הצופים בתערוכת היחיד הראשונה שלו בבריסל, כשהוא הופך את היוצרות ומשבש את מערכת היחסים בין עיקר לטפל.

התערוכה Timelines מתפרשת על פני מספר חללים בגלריה, ומציגה פסלי אבן ושיש – אך כאלה שמגיעים בייצור המוני, ומיועדים בדרך כלל לבתי קברות או לעיטור גנים ציבוריים. על גביהם מאטלי מציב פסלי ברונזה דמויי פירות ומאכלים נוספים: קליפות בננה, אבטיחים, אפרסקים, חצילים ופיצה – עשויים ביד אמן ובפיסול היפר־ריאליסטי, כך שהם נראים כדבר האמיתי, ומפתים לשלוח יד ולהסיר את הלכלוך מהפסל.

מאטלי נולד ב־1971 בשיקאגו וחי כיום בניו יורק. הוא החל לזכות בהכרה בינלאומית בסוף שנות ה־90 ועבודותיו מוצגות במוסדות חשובים בעולם וביניהם במוזיאון ישראל בירושלים. הוא בוחר לפסל בעיקר חומרים אורגניים – צמחייה, פרחים ומזון, לצד גוף האדם. מאטלי מאתגר את שדה האמנות ואת תפיסת הפיסול באופן ספציפי, בבחירת הנושאים הייחודית שלו, שמפנה את המבט מהמונומנטלי אל השולי, הזניח והמוזנח.

סגנונו וגישתו לפיסול היפר־ריאליסטי נשענים על המסורת האמנותית של טרומפ־ליי (trompe l'oeil), שמשמעה הונאת העין. באמצעות הבלבול שהוא יוצר, הפיסול של מאטלי סוחף את הצופה למחוזות דמיוניים, מקוריים ומשעשעים והמילים ״נראה כמו״ הן מרכזיות בחוויית האמנות שלו. באמצעות ירידה לפרטים מאטלי לוקח את האשליה לקצה, מתעתע בצופים ומציע מבט פיוטי והומוריסטי על חיי היומיום ועל הטבע האנושי.

מפגש קומי וסוריאליסטי בגלריה

ההצבה של פסלי אבן פיגורטיביים בגלריה, כשהם שבורים, סדוקים ומוארים בדרמטיות, משווה להם מראה של עתיקות קלאסיות, למרות שבמקרה זה דווקא מה שנראה ״קלאסי״ הוא רדי־מייד בייצור מסחרי. פסלי הברונזה של מאטלי עצמו, המונחים עליהם, צבועים בעבודת יד ונראים ממש כמו הדבר האמיתי. המפגש בין הפיסול ההיפר־ריאליסטי של מאטלי לפסלי הרדי־מייד שרכש הוא קומי וסוריאליסטי בו בזמן, ומעלה שאלות על יכולתה של האמנות לייצג מציאות, מחברת ומשווה בין מסורות שונות ואפשרויות שונות של אשליה.

הסגנון המרושל של ציורי המראות מהווה אנטיתזה לירידה לפרטים שמאפיינת את הפיסול של מאטלי. כך נוצרת השתקפות של הזמני (הרשום באבק) בנצחי (המפוסל ומצוייר ביד אמן); של נראטיבים מתחלפים בתרבות החומרית והשאיפה האנושית להנצחה עצמית

כך לדוגמה, אחד הפסלים הוא פלג גוף תחתון של אישה שרגליה עטופות בבגד יווני, נראה כאילו נלקח ממחלקת הארכיאולוגיה במוזיאון הלובר, אך כאן יש עליו אבטיחים חתוכים או אכולים למחצה. אחר מציג מלאכית רוכנת בעלת כנף שבורה, מכוסה בבננות ובקליפות שתלויות עליה כאילו נזרקו לשם במקרה; פרוטומה של גנרל עליו מסודרת ערימת חצילים ומקלות סלרי; וצמד אריות, האחד מכוסה במלונים והשני בג׳אנק פוד – פיצה, נקניקיות ולחמניות.

הבננה היא נושא טעון באמנות (עם משמעויות מרומזות למוצא האדם מהקוף, לאברי מין ולרפובליקת בננות, אם לציין רק חלק) ולא מן הנמנע שבשימוש בקליפות בננה כנושא לפסליו מאטלי מצטרף לדיון שמתחיל בעטיפת האלבום של אנדי וורהול לוולווט אנדרגראונד ב־1967 ומגיע עד ל״קומדיאן״ – הבננה המפורסמת והפרובוקטיבית שתלה על הקיר מאוריציו קטלאן בארט באזל מיאמי ב־2019 ונמכרה ב־120 אלף דולר.

מאטלי מהלך בווירטואוזיות בין המקרי והפרוע למתוכנן והמדוקדק. הפירות נראים כשאריות שהושלכו בחוסר כבוד לסביבה, או מסודרים במגדלים רעועים, שכמו מתנגדים לכוח המשיכה. המהלך מתבסס על הניסיון של מאטלי, כדבריו, להפוך את החיים למוזרים שוב, ולהעלות את המוזרויות בחיי היומיום על נס. הדואליות הזאת מאפשרת לפסלים שלו להציג ונדליזם או הפרעה, ובו בזמן להיות נשגבים.

הפסלים המונומנטליים משתקפים בסדרת מראות עכורות התלויות על קירות הגלריה. המראות נראות כמו חלונות מאובקים שמשמשים משטח לציור באצבע: משחקי איקס עיגול, אנשי קו, דימויי איברי מין וקללות, משלימים את אסתטיקת הוונדליזם שעולה מהפסלים – דרך בת זמננו להשאיר חותם, כזאת שלא דורשת סיתות באבן.

הסגנון המרושל של ציורי המראות מהווה אנטיתזה לירידה לפרטים שמאפיינת את הפיסול של מאטלי. כך נוצרת השתקפות של הזמני (הרשום באבק) בנצחי (המפוסל ומצוייר ביד אמן); של נראטיבים מתחלפים בתרבות החומרית והשאיפה האנושית להנצחה עצמית.

החיבור בין מה שנראה טרי וזמני לבין מה שנראה עתיק ונצחי, והיפוך התפקידים ביניהם, מאפשר להם להשתקף זה בזה, ולערער על קווי הזמן -כשמה של התערוכה. אלה, מתבלבלים ומתערבבים זה בזה, כשהנצחי הופך לבר חלוף ובר החלוף לנצחי, הגבוה לנמוך והנמוך לגבוה – גם אם רק למראית עין.


Tony Matelli | Timelines
גלריה Maruani Mercier, בריסל
נעילה: 11.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אורית גולדמן

    לא סוריאליסטי ולא הומוריססטי. אמנות בינונית ומטה אם בכלל הייתי קוראת לזה אמנות. איכשהו ככל שאתה יותר דפקט אתה מקבל יותר חשיפה.

  2. שרית

    לא מדובר באומנות אלה בסוג של טרלול שיוצר רעש צורם ומיותר. הבאים בתור יקיאו על פסל ויקבלו כתבה אוהדת על יחודם וגאונותם…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden