כל מה שחשוב ויפה
אסתר קנובל, גם סבתא שלי סורגת. צילום: אורי גרשוני
אסתר קנובל, גם סבתא שלי סורגת. צילום: אורי גרשוני

אסתר קנובל: ״צורפות מייצגת רצינות אנושית וגם קלות דעת״

מהרויאל קולג׳ בשנות ה־70, דרך הדיון על מהי צורפות בשנות ה־90, ועד לפרס אנדי והתערוכה במוזיאון ת״א - אסתר קנובל, זוכת פרס רוטשילד למעצבת בכירה בתחום הצורפות, הטקסטיל והתכשיטים, רואה בצורפות את ״היכולת לזוז ולהסיט את המבט״

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


הזכייה בפרס רוטשילד לעיצוב תפסה את הצורפת הוותיקה אסתר קנובל בהפתעה. היא אמנם הגישה את מועמדותה, אך לדבריה, בינה לבינה חשבה שאין סיכוי: ״הפתיע אותי שבחרו בי, כי אני במובהק לא קשורה לאופנה בכלל. המקום שבו בהגדרת הפרס כרכו יחד את האופנה, הטקסטיל והתכשיטים לא היה לי ברור״.

וכעת, לאחר שזכית, הכל ברור?

״הבחירה, בעיניי, היא מובהקת בקראפט – לסמן את המקום הגבוה של מעצבים בתחומים אלה, איזושהי מצוינות במלאכה״.

המלאכה הזו, מלאכות בכלל, זוכות בשנים האחרונות למקום של כבוד בשדות העיצוב והאמנות, שבעבר התנכרו להן והקפידו להתבדל. אפשר לראות את המגמה בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה; בפרקטיקות של אמניות מוערכות; בחזרה לדגש על עבודת יד בעיצוב ובאופנה; כמו גם החשיבות שמקדישים כיום חוקרים ויוצרים לשימור מסורות אתניות נכחדות.

אסתר קנובל. צילום: kohler art & industry residency

אסתר קנובל. צילום: kohler art & industry residency

צילום: רוני כנעני

צילום: רוני כנעני

בשדה התרבות המשווע להכרה בישראל, פרס רוטשילד, שמוענק בכל שנה לתחומי עיצוב שונים, הוא אחד המוסדות הבודדים המעניקים ליוצרים בדיסציפלינות אלה במה ראויה ונחוצה. ״כשאני הייתי סטודנטית, במחצית הראשונה של שנות ה־70 הסתכלנו יותר לאירופה ולארצות הברית, זו הייתה התקופה שבה אנשים התחילו להגדיר לעצמם מחדש את התחום – מה זה המקצוע הזה ומהי צורפות. והשיחה הלכה והתעבתה.

״כבר בשנות ה־90 היה דיון על כך, לא מעט אנשים לא הבינו מה זו בכלל המחלקה לצורפות. היא הייתה קשורה אסוציאטיבית לשץ ולימי בצלאל ההיסטורית, תפיסה מסורתית יותר של המקצוע והגבולות שלו, יודאיקה. היום המחלקה בבצלאל היא צורפות ואופנה – ולדעתי זה היה תהליך שהתחיל מחוסר הגדרה ברורה. עבורי צורפות – לא רק בהבט הצריכה אלא גם בתהליך, היא היכולת לזוז ולהסיט את המבט. צורפות מייצגת רצינות אנושית וגם קלות דעת״.

למה, בגלל הרצון להתקשט?

״יש בה יכולת להפיג את הרצינות ולשבור את החוקים. זה גם דיבור על המקצוע הזה מבחוץ וגם מבפנים, מתוך החוויה שלי כיוצרת. אני חושבת שבכלל, כאדם יוצר, זה עיקרון שעוזר לי״.

הבית הוא גם הסטודיו

אנחנו נפגשות בביתה של קנובל בדרום תל אביב, באזור הנושק לריכוזי סטודיות וגלריות מצד אחד, לשוק לוינסקי ולתחנה המרכזית על האוכלוסיה המגוונת שלה. הבית הוא גם הסטודיו, שהיא לדבריה כבר פעילה בו פחות ופחות. ״צריך לדעת להפסיק״, היא מסבירה.

קנובל עברה לתל אביב מירושלים לאחר מותו של בעלה אלכס וורד, שהיה אוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל. ״עברתי לתל אביב אחרי שאלכס נפטר. קנינו את הדירה כבר בשנה שלפני כן. הוא עמד לצאת לפנסיה, ותכננו לעבור יחד. ירושלים כבר התחילה לסגור עלינו. גרנו בנחלאות והשכונה הפכה ליותר ויותר חרדית״.

צילום: רוני כנעני

צילומים: תמיר ניב

אולם התוכניות נגדעו כשוורד חלה אנושות ונפטר תוך זמן קצר, והיא מצאה עצמה אורזת ועוברת לבד. ״הבית היה ספוג בזכרונות״, היא אומרת. ולמרות שהזכרונות עברו איתה, היא מצאה בתל אביב התחלה חדשה, והמשכיות לעבודתה, שמאז ומתמיד חרגה מתכשיטנות קלאסית, ונעה על קו התפר בין הפיסול והמזכרת, האמנות וחפצי יומיום, גבוה ונמוך.

צעצועים ישנים, מדליונים מפח, ברגים ואבנים – אוצרות דלים, כמו חפצים וקמעות קטנים שניתן למצוא בכיסי ילדים סקרנים – הפכו תחת ידה לחלק מאינוונטר תכשיטים חריג, נוסטלגי, מתרפק אך גם דוקרני. שפה חזותית שפיתחה לאורך השנים ושנעה בין פסלים לתכשיטים ולכלים כמו־שימושיים.

בעבודות שלך יש ניגודיות מעניינת בין הצד של חפצי הזיכרון והצד של המשחקיות, ושניהם מתרחקים מתכשיטים קלאסיים.

״העבודה כיוצרת קצת גורמת להסתכל על העבר – על ההורים וסיפור המשפחה. אני באה ממשפחה של שורדי השואה, אבל אני לא חושבת שאני יוצרת ׳צורפות של שואה׳. יש לי סדרה של ׳כלי זיכרון׳ בפורצלן. היא נעשתה בעקבות חפצי זיכרון – memory vessels – ז׳אנר אמריקאי של אמנות עממית, קיטש של בתי קברות. גם הסדרה של סיכות ורד – שיש לה אינספור גרסאות, ותקופה מסוימת פרנסה אותי – היא סדרת מיכלים בצורות וגדלים שונים, בחומרים שונים.

״עשיתי אותה לראשונה כשהייתי מורה בבצלאל, בתרגיל ׳תכשיט לחבר׳. בסיומו יצרתי את המיכל הזה, שבתוכו אפשר לשים כל דבר, מסטיק או פרח או פרי יבש, ולכל אחד בקבוצה שמתי בתכשיט משהו אחר…

״אולי עשיתי את זה לא כל כך במודע אבל אני חושבת שאולי זה בגלל שנשארתי בתחום כל כך הרבה זמן. יש אנשים שעוברים הלאה, מנכסים לעצמם איזו דיסציפלינה על־יד. אני מדור המנסחים, משנות ה־80-90, ואף אם זזתי, היה לי חשוב לתת צורה שמתייחסת לקנה המידה של הגוף. אני תמיד יוצאת ומחפשת את הצורות בתוך המקצוע הזה, והצורות מגיעות מהטבע ומחפצים. מחטי האורן – מבחינתי זה התכשיט הראשון שעשיתי, וזה היה דווקא ברויאל קולג׳ ב־1976״.

סיכות מהגרים. צילומים: אורי גרשוני

סיכות מהגרים. צילומים: אורי גרשוני

מבצלאל קנובל המשיכה ללימודי התואר השני ברויאל קולג׳ בלונדון ונאבקה למצוא את דרכה במחלקה ל״חרשות כסף ותכשיטים״ (סילברסמיטינג אנד ג׳ולרי). ״המעבר לרויאל קולג׳ היה, בתחילתו לפחות, בעיקר מאבק ותרגול של מצויינות טכנית שנדרשה כדי לעמוד בסטנדרטים של מקום מאוד קשוח ושמרני. בסיום שנה של מאבק קשה חשבתי שהנה עכשיו כשאני מתחילה ליהנות, אני רוצה להישאר. ואז, בשנה הזו יצאו מחטי האורן – משהו כל כך מקומי־ישראלי, ודווקא שם בא לידי ביטוי״.

לולאת מחטי האורן, כאילו ציטוט משרשראות שאנחנו שוזרים בילדות, הפכה להיות צורה איקונית של סיכה או חוליה בשרשרת. אפשר לראות אותה בווריאציות אצל מעצבי תכשיטים בישראל.

״נכון שזו מין צורת יסוד ואולי בגלל זה היא השפיעה על יוצרים. ואני חושבת שהרבה מהעבודה שלי היא כזו – סיכת ורד, זכתה לגרסאות, ואני גאה ושמחה בכך.

״מחטי האורן הן סיכות ביטחון, כשתוחבים חוד של מחט בגביע שממנו היא יוצאת. בהמשך הן השתלבו עם שבלולי טיטניום, ואחר כך שילבתי בעבודות פחיות ממוחזרות. עשיתי שימוש בטכניקות מתחילת המהפכה התעשייתית, כמו שמכינים צעצועי פח.

״זה היה מוטיב מאוד חזק בעבודה שלי, חיפשתי שיטות לייצור תכשיטים, זה התחיל מרדי־מייד. יכולתי לדמיין את זה עובר לשכפול וייצור המוני, אבל מעולם לא עשיתי את זה. לקחתי את זה למקום יותר מושכל״. התקופה הלונדונית הזניקה את קנובל לקריירה בינלאומית. בשנות ה־80 עבודותיה הוצגו בתערוכות מוזיאונים וגלריות, בהולנד, באנגליה ובארצות הברית, ונרכשו לאוספי מוזיאונים חשובים. ואז חזרה לארץ.

מה משך אותך לחזור?

״הייתה לי אמא מבוגרת, היה הגיוני לחזור. חזרתי לארץ ועבדתי מפה, וזה היה רחוק פיזית מהשדה שבו עבדתי, אבל העולם די עזר לי לשרוד. הייתה לי גלריה קבועה והצגתי בלונדון ובארצות הברית״.

והייתה גם זוגיות בינלאומית. הגעתם מלונדון יחד?

״את אלכס פגשתי בארץ! נכון שהיינו בלונדון תקופה מסוימת במקביל, אך לא הכרנו. הוא למד עיצוב טקסטיל ברויאל קולג׳ ואחר כך פנה להוראה ובנה את התוכנית לצורפות בפוליטכניק של לונדון. ובכל זאת נפגשנו דווקא בירושלים. הוא הגיע הנה בחילופי מרצים ואחר כך מונה לראש המחלקה לצורפות בבצלאל, שם גם אני לימדתי״.

יש בעבודה שלי משהו של שוליים פרומים – אני לא כל כך אוהבת לגמור אותה באופן מושלם, אין לי איזה סטנדרטים של פרפקציוניזם

קנובל נולדה במחנה עקורים באירופה להורים שורדי השואה, וגדלה בשנות ה־50-60 ברמת השרון. ״רפי לביא היה מורה שלי לאמנות בתיכון, בנווה מגן, וזה היה בית ספר מדהים (אז לא הייתי מודעת לכך). רפי הגיע לשם כאמן ומורה צעיר ו׳התאמן עלינו׳. אחרי התיכון המשכתי ללמוד אצלו וכשהלכתי לבצלאל הוא אמר ׳חבל עלייך׳, אבל זהו רפי״, היא נזכרת בחיוך.

את הציור והפיסול שילבה בעבודת הצורפות. גם בעבודות העכשוויות שלה, שמהן תציג בקרוב בבינאלה לאומנויות במוזיאון ארץ ישראל, יש חזרה לעבודה באמייל, שהייתה נפוצה במיוחד בשנות ה־70.

״הייתה במחלקה לצורפות מורה נפלאה לעבודה באמייל, ורה רונן, והרבה מימיי בבצלאל ביליתי שם, בציור ומשחק בצבע. היא לקחה קופסת שקופיות שלי לרויאל קולג׳ וכך התקבלתי ללימודים שם. אחר כך עזבתי את האמייל אבל השתמשתי הרבה בצבעים מתוך הפח הממוחזר. הייתה לי חזרה קצרה לאמייל בתקופתי בארצות הברית.

״הסדרה של ׳מלאכת מחשבת׳ היא סדרת מדליונים שהתחילה מתחריט. הפלטות הקטנות מכסף והרקמה בחוט ברזל, הופכת לאינליי. אני תמיד מחפשת איך לעקוף את המקום הטכנולוגי הזה, ויחד עם השחרור החומרי כל עולם הדימויים שלי מאוד השתחרר. השפה משתחררת כשעובדים ככה״.

היית תמיד יותר אמנית מתכשיטנית?

״לא בהכרח יסכימו איתך, אבל כן. העבודות כוונו לאוספים ולגלריות. יש בעבודה שלי משהו של שוליים פרומים – אני לא כל כך אוהבת לגמור אותה באופן מושלם, אין לי איזה סטנדרטים של פרפקציוניזם״.

מחטי אורן. צילומים: יגאל פרדו

מחטי אורן. צילומים: יגאל פרדו

צילום: טים היל

צילום: טים היל

צילום: רוני כנעני

צילום: רוני כנעני

איך את רואה את השינוי בתחום שלך? הקצב, הריבוי, האופנתיות?

״אני לא מאד שמחה. אני חושבת שאנחנו היינו דור יותר מעורב, מחוייב. בארץ אני חושבת שקרה משהו דרמטי בתחום הצורפות – הייתה ביאנקה (אשל גרשוני), שהייתה עבורי השראה גדולה, ואחר כך ורד (קמינסקי) ודגנית (שטרן שוקן) ואני – התחום הלך וגדל והיום יש בעיקר נשים. אנשים רואים בכך קריירה שמחזיקים לאורך זמן. זה תחום שמושך אליו גם אנשים שעסקו בתחומים אחרים ורוצים ליצור משהו בידיים. לימדתי קבוצה פרטית במשך כעשר שנים, והן עובדות נהדר״.

בשנת 2008 יצא ספר האמנית שלה ״מלאכת מחשבת״ (The Mind In The Hand) ובאותה שנה זכתה בפרס אנדי והציגה תערוכת יחידה מרגשת במוזיאון תל אביב. כבר אז כינתה אותה האוצרת מאירה יגיד חיימוביץ רצה למרחקים ארוכים. כעת, 15 שנה מאוחר יותר, שופטי פרס רוטשילד בראשות המעצב הבינלאומי חיימה חיון, ציינו במיוחד את הסקרנות הבלתי נדלית של קנובל, ואת רציפות העשייה היצירתית ותרומתה לשדה הצורפות המקומי והבינלאומי.

״גוף עבודותיה של קנובל מציג עושר יצירתי, ומעיד על גמישות מחשבתית מרתקת. עבודתה צומחת בזיקה לזרמים מושגיים המשפיעים על היצירה בתחום התכשיטים ומתמקדת בשאלות עקרוניות ורלוונטיות הנחקרות באינטנסיביות לאורך 100 השנים האחרונות: האם הצורפות ועיצוב התכשיטים יכולים לעמוד ברשות עצמם כאמנות לכל דבר, ומה בין אמנות כזו ובין אמנות שימושית?״.

מה המשמעות של פרס כזה מבחינתך?

״בעיקר הפתעה טובה. אני ממשיכה להגיש עבודות, אשתתף בביאנלה השנייה לאומנויות ולעיצוב שנפתחת עוד מעט במוזיאון ארץ ישראל. העניין של פרסים הוא מאוד נדיר – וכן, לי היה מזל. בראשית הדרך זכיתי בפרס פרנסואז פנדנבוש, בהולנד, שקיבלו כ־20 צורפים בעולם. בארץ פרס אנדי. לעולם לא ברור מה נכון, אבל אני מגישה – כדי להרגיש קצת בעניינים. זה בגדול מקצוע מאוד איזוטרי, אין לו ביקוש גדול״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שרה

    אסתר קנובל היא סיפור מרגש אנושית ומרתק מקצועית. צריך לקוות שמקצועה לא יהיה אזוטרי כדבריה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden