כל מה שחשוב ויפה
מרינה ואוליי: הסוף לא ידוע
״מרינה ואוליי: הסוף לא ידוע״. צילומים: פסטיבל אפוס

מרינה ואוליי: הסוף לא ידוע (אבל האמנים נוכחים)

סרט דוקומנטרי שיוקרן בפסטיבל אפוס מפגיש בין מרינה אברמוביץ׳ לבן זוגה ושותפה ליצירה אוליי, כ־30 שנה אחרי שהקשר ביניהם נותק. בפגישה המחודשת הם מתבוננים ממרחק הזמן ביצירה המשותפת שלהם, בחיים ובאמנות לפני ואחרי

מרינה אברמוביץ׳ היא אחת האמניות המפורסמות בעולם. עבודות הפרפורמנס שלה מביאות את הגוף והנפש אל הקצה ומעלות שאלות על האנושי ועל החברה. אברמוביץ׳ נולדה בבלגרד שביוגוסלביה הקומוניסטית (היום בירת סרביה), תחת שלטונו הדיקטטורי של המרשל טיטו. במלחמת העולם הוריה היו פרטיזנים, שנלחמו למען עצמאות יוגוסלביה, וזכו בתום המלחמה לתפקידים בכירים בממשל, אך לא הצטיינו בהורות. הם הקדישו את רוב זמנם לתפקידיהם הרשמיים, והשליטו משמעת בבית במכות, כפי שהיא מספרת בדוקו ״מרינה אברמוביץ׳: הברווזון המכוער״.

מנערה ביישנית, שמרגישה מכוערת ויוצאת דופן, הפכה אברמוביץ׳ לאמנית שהגוף הוא כלי הביטוי שלה, המקום שבו היא אינה מפחדת להיות מול קהל, המקום שבו היא נוכחת ומבטאת את עצמה, שדרכו היא יכולה לעשות אמנות – בלי צורך בבד ומכחול. בתחילת הקריירה שלה יצרה את סדרת המיצגים ריתמוס, ששיאם היה ״ריתמוס 0״, המופע שבו אפשרה אברמוביץ׳ לקהל להשתמש בחפצים שונים על גופה, עד כדי פציעתה וסיכון חייה.

בשנת 1975 פגשה אברמוביץ׳ באמסטרדם את אוליי (ULAY), הוא פרנק אווה לייסיפן, אמן פרפורמנס גרמני, שהפך לבן זוגה. את המפגש הראשון והמשיכה המגנטית שנוצרה ביניהם היא מתארת בתחילת הסרט ״מרינה ואוליי: הסוף לא ידוע״, בבימויו של קספר בך דיג, שיוקרן במסגרת פסטיבל אפוס ה־14, שייפתח בסוף השבוע.

אברמוביץ׳ ואוליי גילו במהרה שהם חולקים תאריך יום הולדת משותף, ומעבר להתאהבות מיידית נוצר ביניהם חיבור אמנותי רב עוצמה. בפגישתם הראשונה לבש אוליי דמות שחציה נשית וחציה גברית – מימין גבר עם זיפי זקן ומשמאל אישה, בעלת שיער ארוך ואיפור. בהמשך, הם עשו שימוש מוחצן בנשיות וגבריות בעבודות המשותפות שלהם. יחדיו יצרו במשך 12 שנה מיצגים מטלטלים. אחרי שנפרדו דרכיהם הקריירה שלה המריאה ושלו קצת פחות.

העבודה המשותפת שלהם אפשרה למרינה ואוליי לחקור את גבולות האמנות, את גבולות הגוף ואת מרחבי הנפש. המפגש עם הקהל היה סוג של מחקר חברתי שבדק כיצד אנשים מתמודדים עם נוכחותם

אוליי נולד בגרמניה בשנת 1943, תחת המשטר הנאצי. אביו נפטר כשהיה בן 14, ואימו מכרה את רכושם ובפועל נטשה אותו בגיל 15. עבודותיו הראשונות עסקו בחיפוש והגדרת הזהות דרך צילומי פולרואיד שמפרקים את הנראות והמגדר. בין השנים 1970-1975 צילם אלפי תמונות פולרואיד שבהן הופיע בדמויות שונות לפני המצלמה. אך לדבריו ״הצילום תמיד נשאר בחוץ״. הוא רצה לחקור את הגוף שלו מבפנים. בהתחלה הוא עשה זאת דרך קעקועים ומשם הגיע לפרפורמנס. הוא זכה להגיע לכותרות הודות לפעולה אקטיביסטית במסגרתה הוא גנב ציור גרמני איקוני וברח מהמוזיאון, בעודו מתעד את כל התהליך. לבסוף תלה את הציור בבית משפחת מהגרים טורקית והסגיר את עצמו.

הסרט, בהפקת מוזיאון לואיזיאנה בדנמרק, מפגיש את מרינה ואוליי כ־30 שנה אחרי שהקשר ביניהם נותק. זה קורה לקראת סוף חייו של אוליי, כשהסרטן כבר מפושט בגופו וזמנו קצוב (גם הצופים ערים למתח שבמצב, המנוגד לכותרת הסרט, שלפיה הסוף לא ידוע). מול המצלמה הם סוקרים את חייהם ביחד ולחוד, לפני שנפגשו ובתקופה המשותפת שלהם, את האנרגיה שבעבודה והמוטיבציה שהניעה אותה. הם יושבים פנים אל פנים באולפן מינימליסטי שחור. כמו בעבודותיהם – הם נוכחים. פניהם מכוונות הישר אלינו ומקרוב־קרוב הם מספרים על פעולותיהם, בלי תיווך של פרשנים חיצוניים ומלומדים. הם דנים בעבודות שלהם ובמניפסט שיצרו לאמנות הפרפורמנס (מיצג), שכולל את כללי הפעולה – ללא חזרות, ללא סוף ידוע מראש.

אמון חסר גבולות

בעבודה ״Rest Energy״ מ־1980 מרינה ואוליי עומדים ומחזיקים ביחד קשת. היא מותחת את הקשת והוא מחזיק בחץ דרוך ומכוון אל גופה. חוסר תשומת לב לרגע – ישחרר את החץ ויהרוג אותה. ביצוע עבודה מסוג כזה דורש אמון מוחלט וחסר גבולות. כשנשאל אוליי מדוע החץ אינו מכוון אליו אלא אל מרינה, אמר שהרגיש שהחץ מכוון אל הלב שלו, שאין הבדל בין הלב שלו ללב שלה. הוא עצר את המופע כשלא יכול היה יותר להחזיק. זוהי עבודתם המשותפת הקצרה ביותר, רק כארבע דקות עמדו במתח הזה.

בשיחה ביניהם הם דנים בפרפורמנס חוזר – כיצד ניתן לבצע פרפורמנס מחדש? האם יש בזה צורך? או שעדיף להעלות פרפורמנס חדש במקום? ובהעלאת הפרפורמנס שלהם מחדש, מי יכול לבצע אותו, כשחלק גדול מהפרפורמנס קשור לחיבור ביניהם? מה צריך להיות הקשר בין המבצעים? איזו הכשרה עליהם לעבור?

החיים יחד והעבודה המשותפת שלהם אפשרו למרינה ואוליי לחקור את גבולות האמנות, את גבולות הגוף ואת מרחבי הנפש. המפגש עם הקהל היה סוג של מחקר חברתי שבדק כיצד אנשים מתמודדים עם נוכחותם. לדוגמה, בעבודה ״אימפונדרביליה״ משנת 1977, שבה עמדו ערומים משני צידי דלת הכניסה למוזיאון בבולוניה. כל מי שנכנס למוזיאון היה צריך להידחק בין גופיהם. העבודה בדקה לאן פונים המבקרים כשהם נכנסים? האם הם נכנסים עם הפנים לאוליי או למרינה? הניסיון שלהם הראה שגברים ונשים מתנהגים אחרת ברגע הזה.

birds

אברמוביץ׳ מתעניינת בפרפורמנס מתמשך: ״אחרי ארבע שעות כבר אי אפשר להעמיד פנים״, היא אומרת, ״את חייבת להיות נוכחת ולהיות עצמך״. הרבה מההופעות שלהם נמשכו שעות רבות, וגם במשך ימים שלמים ברצף. לקראת סופו של הסרט הם מגיעים לדון בהתפוררות היחסים ביניהם, שבאו לכדי סיום עם הפרפורמנס ״האוהבים״. הם תכננו להתחתן על החומה הסינית, אחרי שיילכו זה לקראת זו לאורכה, אבל לקח להם שמונה שנים לקבל אישור לבצע את התוכנית. כשקיבלו את האישור, הזוגיות שלהם כבר כמעט ולא הייתה קיימת. המתחים בזוגיות, יחד עם אינטנסיביות היצירה המשותפת, לא אפשרו להם להמשיך לעבוד ביחד.

את העבודה בחומה הסינית הם בחרו לבצע כפעולת הפרידה שלהם. במשך שלושה חודשים הלכו זה לקראת זו, עד שנפגשו בנקודה עוצרת נשימה על החומה. מאז נותק הקשר, וחודש רק עם מחלתו של אוליי 30 שנה לאחר מכן. בפיקחון ובשלות של חיים שלמים הם מתבוננים באופן בו התרחקו זה מזו, בקושי להפריד בין חיי היצירה לחיי הזוגיות שלהם, ותוהים האם היו יכולים להיפרד ולהמשיך ליצור ביחד.

הסרט, כמו עבודות הפרפורמנס שלהם בעבר, הוא סרט מינימליסטי. אברמוביץ׳ ואוליי הם היחידים שמופיעים בו, בתוספת קטעי וידאו ותמונות מהמופעים שלהם בשנות השבעים והשמונים. כמו בפרפורמנס, הם מצליחים להעביר נוכחות עזה ובלתי מתפשרת – כל אחד באופן אישי, וגם את זו של המגנטיות של הקשר ביניהם, שאיפשרה להם ליצור את העבודות האיקוניות שיצרו.


מרינה ואוליי: הסוף לא ידוע
בימוי: קספר בך דיג
10.3 בפסטיבל אפוס, מוזיאון תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden