כל מה שחשוב ויפה
מרינה אברמוביץ׳, הגיבור
מרינה אברמוביץ׳, הגיבור. צילום: מ״ל

חיים בסרט: הפרדוקסים של מרינה אברמוביץ׳

הכיעור שהפך ליופי; החתונה שהפכה לפרידה על החומה הסינית; הכניעה שהפכה לכוח והתוכניות לחגיגות ההלוויה של עצמה - בסרט הפתיחה של פסטיבל אפוס: ״מרינה אברמוביץ׳: מברווזונת לברבור״

מרינה אברמוביץ׳ יושבת על סוס, גאה וזקופת קומה ואוחזת דגל לבן. את היצירה ״הגיבור״ ראיתי לראשונה בגלריה הלאומית זחטה לאמנות עכשווית בוורשה. היא הוקרנה במעלה גרם המדרגות הראשי, מתנוססת מעל ראשי הצופים המעפילים לעברה. אברמוביץ׳ נראית כמצביאה בקרב, ז׳אן ד׳ארק היושבת ללא תנועה, ללא זיהוי המקום והזמן, הצדדים או הסיבה לעימות.

״הגיבור״, עבודת וידאו ארט שהקדישה לאביה לאחר מותו, נראית כהומאז׳ גבורה מובהק, אך כמו רוב יצירותיה של אברמוביץ׳ היא מבוססת על פרדוקס. ״הגיבור לעולם לא אוחז דגל לבן של כניעה״ היא אומרת, ״זה מנוגד לאתוס הגבורה״. זוהי גם תמציתה של ההתנגדות המרינה אברמוביצ׳ית למורשת הוריה. הם חינכו אותה על ערכים ואידאלים של עולם ישן, והיא גמלה להם בזיהוי האינדיבידואליות שלה, העצמי שמעל לכל אידאל לאומי, והעוצמה שבפסיביות ואי־התנגדות.

אביה הגיבור של אברמוביץ׳ הלך לעולמו תשוש ומדוכא, אחרי שהקדיש חיים שלמים לאידאל הקומוניסטי ושם את מבטחו בטיטו, מנהיג יוגוסלביה לשעבר שהתגלה כעריץ מושחת. הדגל הלבן הוא דגלה שלה, של מי שהמירה את אהבת המולדת בהוויה של אזרחית העולם. של מי שהפכה את גופה למדיום אמנותי ואת הכניעה, ההתמסרות, הקבלה הפסיבית של כל מה שיבוא, למודוס פעולה.

מרינה אברמוביץ׳ ואלן ינטוב. צילום: Marco Anelli

האמנות של מרינה אברמוביץ׳ היא מפעל חיים. אין דבר בחיים שהוא לא חלק מעולמה האמנותי: החל מילדותה, שאותה היא מתארת בסרט כאזור סכנה, עבור בחיי אהבתה, עמדותיה הפוליטיות והתערוכות שלה, וכלה באמונותיה, במיסטיקה ובאנרגיות קוסמיות

נדמה שבכל פעם שאני פוגשת עבודה של אברמוביץ׳ עוברת במוחי פילמוגרפיה מהירה של כל מה שאני יודעת עליה. ולא במקרה: אברמוביץ׳ האישה והאמנית היא דמות אניגמטית, שמורכבת בתודעת הקהל מסך מצטבר של עבודותיה – שברובן היא מופיעה בגופה, בפניה, בעירום או בבחירות הלבוש המונוכרומטיות שלה – לבן, שחור, אדום.

דבר דומה קורה ב״מרינה אברמוביץ׳: מברווזונת לברבור״, סרט הפתיחה של פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, שיוקרן למוזמנים ב־5.5 ולקהל הרחב בסוף השבוע. אלן ינטוב, איש ה־BBC, מגיע לשיחה מתמשכת עם אברמוביץ׳ ויחד הם יוצאים למסע רטרוספקטיבי בעברה. הם בני אותו גיל (ילידי 1946/7) וכשהם מדברים על תקופות ותופעות מן העבר יש ביניהם הבנה עמוקה.

האמנית נוכחת, וגם המראיין

ינטוב, מתעד מנוסה, אינו נעלם מאחורי שאלותיו ואינו מותיר לה את הבמה, כפי שהיא רגילה. הוא רוצה שהמפגש עמו יביא את אברמוביץ׳ כפי שלא ראינו אותה. ואולי הוא מצליח בכך דווקא בגישת הדגל הלבן. לאורכו של כל הסרט היא נראית מהורהרת, מרוככת ומחוייכת. יותר מגיבורה היא מתפקדת כאן כפרשנית המתבוננת ומבארת לצופים את העלילה הנגללת של חייה.

היוצרת הקיצונית מתגלה כמתעדת אובססיבית לא פחות. יחד הם מטיילים בין תקופות חייה ובין עבודותיה בארכיון השמור במחסן ענק לצד הבית שלה באפ סטייט ניו יורק. בין המוזיאון בבלגרד, שאליו העזה לחזור רק לאחרונה, ובין הופעותיה בעבר – בין היתר ב־MOMA בניו יורק, בחומה הסינית ובביאנלה בוונציה.

האמנות של מרינה אברמוביץ׳ היא מפעל חיים. מפעל במובן הפועלי, שהמכונות בו לא דוממות לעולם. חיים במובן שאין דבר בחיים שהוא לא חלק מעולמה האמנותי: החל מילדותה, שאותה היא מתארת בסרט כאזור סכנה – בית נטול אהבה. אבא בוגדני, אמא מתוסכלת ותובענית, עונשים אלימים, חוסר תקשורת – עבור בחיי אהבתה, עמדותיה הפוליטיות ותערוכות האמנות שלה בעולם, וכלה באמונותיה, במיסטיקה ובאנרגיות קוסמיות.

birds

הוריה של אברמוביץ׳ היו פרטיזנים סרבים שלחמו נגד הנאצים וזכו לכבוד ולחיי נוחות פריבילגיים כמקורבי השלטון בבלגראד, בירת יוגוסלביה המאוחדת לשעבר, אחרי מלחמת העולם השנייה. אמא ניהלה את מוזיאון האמנות העירוני ואבא היה פקיד בכיר בממשל. אולם המלחמה נותרה בת בית, לדבריה, ״הם אפילו ישנו עם אקדחים תחת הכרית, אולי מתוך הרגל שרכשו בימיהם כפרטיזנים״.

בקרב בין הדורות, ובעיקר מול אמה, האמנות הפכה לאזור מפורז. מרינה הילדה ינקה את אהבת האמנות עם חלב אמה, והאם הקשוחה מצידה טיפחה את כשרונה של בתה והעמידה לרשותה סטודיו ענק משלה. אך הציור שסיפק אותה בנעוריה איבד מזוהרו. עולמה של מרינה התהפך כשהגיעה בגיל 18 לאקדמיה לאמנות, ושם גילתה את הפרפורמנס.

״פתאום הבנתי שיש לי בגוף כל מה שאני צריכה״, היא מתארת את ההארה. אלו היו השנים המאושרות בחייה. או לפחות, השנים המאושרות הראשונות, אחרי שגדלה באמונה פנימית שהיא הילדה המכוערת והמאכזבת ביותר בעולם. בפרפורמנס היא פשטה מעליה, יחד עם הבגדים, את כל הציפיות, הכעסים והסטנדרטים של אמנות יפה, ומשוחררת מכל אלה החלה לזרוח ולהתוות את דרכה שלה.

חייבת להיות יפה

אחת העבודות המכוננות בקריירה שלה נקראת ״אמנות חייבת להיות יפה״. אברמוביץ׳ נראית בה בקלוז אפ, כשהיא מסרקת את שערה בכוח, מושכת בו מצד לצד, מתעללת בדמותה ומשווה בינה לבין האמנות בקריאה ״חייבת להיות יפה״. בעבודות אחרות היא נראית כשהיא צועקת בפה פעור, מכה את עצמה בלי רחם, או מפקירה את גופה לחסדי הקהל – שיעשה בה מה שירצה.

״היא פרובוקטיבית בצורה מזעזעת״ אומר ינטוב, אך במהלך הסרט הוא הולך ומגלה דווקא את האדם שמאחורי הפרובוקציה. אברמוביץ׳ היא נציגה איקונית של האוונגרד ואחת ממובילות אמנות המיצג. היא הפכה את עצמה למותג ולמוצג אמנות מבוקש ומוכר. היא עשתה זאת באמצעות כריזמה וחוכמה, שהופנו אל הקהל אך גם אל עצמה – המסה של כל התנגדות פנימית וכל פחד מפני תוצאות מעשיה.

״זה לא שאני לא פוחדת, אני משתמשת בפחד״, היא מסבירה. כשפגשה באמסטרדם את האמן הגרמני אוליי הרגישה שמצאה נפש תאומה. השניים הפכו את חייהם לסדרה מתמשכת של מיצגים מאתגרים – עבורם ועבור הצופים – אובססיביים, חדורי אמונה שבגופם ובמעשיהם הם משמשים מראה לעולם ולטבע האדם.

בשיאה של האהבה החליטו לחגוג את חתונתם על החומה הסינית. העבודה המפורסמת, שבה הם הולכים משני קצוות החומה עד לנקודת המפגש, הפכה מטקס נישואים לפרידה: ״הגענו לנקודת המפגש, תשושים אחרי שנים של הכנות וחודשים של הליכה בתנאים קשים, שם נפרדנו״

מרינה אברמוביץ׳, ללא כותרת (גולגולת). צילום: מ״ל

מרינה אברמוביץ׳, ללא כותרת (גולגולת). צילום: מ״ל

בשיאה של האהבה החליטו לחגוג טקס נישואים על החומה הסינית. העבודה המפורסמת, שבה הם הולכים משני קצוות החומה עד לנקודת המפגש הפכה בדיעבד לסיפור יחסים שסופו ידוע מראש: ״לקח שמונה שנים עד שקיבלנו את האישורים הנדרשים מהשלטונות בסין לצילום העבודה״, היא מספרת. ״כשהגענו לנקודת המפגש, תשושים אחרי שנים של הכנות וחודשים של הליכה בתנאים קשים, שם נפרדנו״.

החתונה שהפכה לפרידה הייתה אך סימבולית. אחרי 12 שנות זוגיות שהיא מתארת כ״תשע שנים נפלאות ושלוש איומות״, היא מצאה את עצמה מתחילה מחדש והצליחה בכך יותר מאוליי, שכמעט ונשכח.

ב־1997 זכתה בפרס על עבודתה בביאנלה בוונציה – יצירה מזעזעת במיוחד, שהגיבה על המלחמה הקשה בבלקן, בין השכנים והשותפים במולדתה האבודה. אברמוביץ׳ מילאה את האולם בעצמות פרה מגואלות בדם, מצחינות ושורצות רימות, מתוך כוונה להמחיש שאת המוות והרציחות לא ניתן להעלים ולקבור.

בהמשך הלכה ועידנה את דרכי הביטוי של, וזיקקה את המבע לכדי דממה ומבט חודר. במשך שלושה חודשים ישבה והישירה מבט לעיני הצופים הנרגשים, ביצירת המופת ״האמנית נוכחת״, אולי המפורסמת ביותר מבין עבודותיה.

בניסיון להבין איך דווקא היא, הברווזונת הסרבית הקטנה, הפכה לאחת האמניות הגדולות בעולם, ינטוב מצביע על הקיצוניות שלה ומביא את השיחה לא פעם לשאלה על ״ללכת עד הסוף״. היא מדברת לא מעט על שיעבוד הגוף לאמנות. אפילו בישיבה הנראית פסיבית יש התמסרות קיצונית – שעות רבות ללא תנועה, ללא הליכה לשירותים, אוכל או שתיה.

בשנים האחרונות היא מדברת יותר ויותר גם על אנרגיות קוסמיות, שהיא מפיקה מקריסטלים שנכרו בברזיל, באמצעות חיבור הגוף לגביש הגולמי. היא שואבת אנרגיה מהיקום ומכוונת אליו את קודקודי הכוכב של ביתה (הבנוי בצורת כוכב משושה קודקודים).

כיום היא מחפשת את דרכה האמנותית בשילוב של מציאות מדומה ורבודה במופעיה; מפסלת דיוקן עצמי בהולוגרמות ושותלת את דמותה במיצבים של AR, בעודה תוהה על האפשרות לשכפל את נוכחותה עוד ועוד. למרות עיסוקה בפרפורמנס – אמנות הרגע החולף – החותם שתותיר בעולם מעסיק אותה, גם אם לא במובן של חרדה מפני הסוף.

גם את מותה היא מדמיינת כפרפורמנס. היא רואה בעיני רוחה חגיגת הלוויה, שתתפרש על פני שלוש ערים: בלגרד, עיר הולדתה; אמסטרדם, שם פגשה את אוליי ובנתה את תחילת הקריירה שלה; וניו יורק, מוקד הצלחתה וחייה כיום. לדבריה: ״היו לי חיים גדולים, מגיע לי גם מוות גדול״
(I had a great life, I should have a great death).


מרינה אברמוביץ׳: מברווזונת לברבור
אפוס – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות
65 דק׳ אנגלית, תרגום לעברית
בימוי: אדם לאו, אנגליה 2020; הפקה וצילום: מרטין רוזנבאום

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden