כל מה שחשוב ויפה
אורי קצנשטיין, מחטים, 1997. צילום: יורם אשהיים / משפחת קצנשטיין
אורי קצנשטיין, מחטים, 1997. צילום: יורם אשהיים / משפחת קצנשטיין

4 ביאנלות לפיסול, 130 עבודות: שנות ה־90 בעין הוד

״הטבע נתן מוזיאון – אני נתתי את הגוף״: האוצרת צאלה קוטלר הדרי חושפת פרק מרתק ונשכח בתולדות האמנות הישראלית - הביאנלות לפיסול שהתקיימו בעין הוד בשנות ה־90

יובל: הי צאלה, בוקר טוב. וברכות על התערוכה עם השם המסקרן, ״הטבע נתן מוזיאון – אני נתתי את הגוף״, שעוסקת בתקופה מסקרנת אף היא – הביאנלות לפיסול שהתקיימו בעין הוד בשנות ה־90

צאלה: בוקר טוב, כיף לצ׳וטט. אכן תקופה מסקרנת ופרק משמעותי שגיליתי כמעט במקרה אודותיו, ואני שמחה מאוד על האפשרות לקיים מקבץ תערוכות שמגיב לו

יובל: מה זאת אומרת כמעט במקרה? ספרי הכל

צאלה: בשנת 2019 הכרתי את אלי בן צבי, זוגתו של רוני בן צבי, אמן מעין הוד שנפטר במפתיע בשנת 2015. דנה אוחנה, מכרה משותפת, חיברה בינינו לטובת סיוע בקטלוג העזבון של רוני מתוך מחשבה לעשות לו גם ספר אמן. התחלתי לצלול לגוף העבודות של רוני שהיה אוטודידקט ורב תחומי. ותוך כדי נבירה בחומרים ובמגירות גיליתי את הקטלוגים של הביאנלות לפיסול של עין הוד.

פתחתי את הקטלוגים וזה העיף לי את הסכך. מסתבר שרוני היה המנוע, הבולדוזר, שהקים את הביאנלות לפיסול עם דרייב אדיר להביא לעין הוד בשורה של אירוע פיסול עכשווי משמעותי, שיהיה פתוח לקהל הרחב, באוצרות מקצועית ועם מיטב האמנים הישראליים והבינלאומיים.

הוא גייס חסויות שהיום נתפסות כדמיוניות: חברות ביטוח, בנק, טבק, ביחד עם תמיכה של מועצת חוף הכרמל, משרד התרבות ועוד גופים. הוא הזמין את האוצרים מאיר אהרונסון, ד״ר מיכה לוין ונעמי אביב. ובעשור של שנות ה־90 התקיימו ארבע ביאנלות לפיסול ונולדו 130 עבודות פיסול משגעות.

השנים חלפו והנה אנחנו בשנת 2023, וכשהוזמנתי לעין הוד לתפקיד מנהלת ואוצרת הגלריה לאמנות עכשווית היה לי ברור שאני אגיב לאירוע הזה שהוא אחד הפרקים המשמעותיים שהתקיימו בעין הוד והשפיעו על תולדות הפיסול הישראלי

יובל: אז ספרי קצת על הביאנלות עצמן: הייתה להן תמה? או שפשוט היה רצון להציג פיסול חוצות טוב?

דני קרוון, אחד שווה שניים, 1994. צילום: סטודיו דני קרוון

דני קרוון, אחד שווה שניים, 1994. צילום: סטודיו דני קרוון

אלינה רום כהן, התחנה הראשונה, 1997

אלינה רום כהן, התחנה הראשונה, 1997

בעז נוי, נובמבר בעין הוד, 2023

בעז נוי, נובמבר בעין הוד, 2023

מארק יאשאייב, ללא כותרת, 2017. צילום: מארק יאשאייב / גלריה ברוורמן

מארק יאשאייב, ללא כותרת, 2017. צילום: מארק יאשאייב / גלריה ברוורמן

צאלה: כשחוזרים בזמן לעשורים של שנות ה־80 וה־90 מגלים עשורים שהם מבחינת ״תור הזהב״ של פיסול החוץ בישראל. אנחנו כבר אחרי הפיסול המונמנטלי והאנדרטאות שאפיינו את הפיסול הישראלי בתחילת הדרך, והנה בשנות ה־80 מתקיימים בתל חי אירועי אמנות במרחב הציבורי, ובשנות ה־80 גם נוסד גן הפסלים ברמת גן והנה עזרא אוריון שעושה את הנסים והנפלאות שלו בפיסול החוץ במדבר ובחלל וגם במרחבים האורבניים.

בשנות ה־90 יש פריחה אדירה של פיסול חוץ, מגייסים תורמים וכספים, מציבים עשרות עבודות פיסול בתל אביב, ירושלים ובערים נוספות. אלה היו עשורים מאוד פורים שאפשרו גם לאמנים שהם לא היו ״פסלי חוץ״ בהגדרה להתנסות בארגז החול הזה. מטבע הדברים הגל הזה הוליד גם שאלות שהיו ערות בשיח האמנותי

יובל: מה לדוגמה?

צאלה: למשל: מה מוטב לו לפסל – בחלל תצוגה או במרחב הציבורי? אמנות האדמה היתה גם מאוד נוכחת למרות שאנחנו עדיין לא בעידן האמנות האקולוגית, וכל אוצר מביא איזה טוויסט אחר לסיפור הזה.

מה מוטב לו לפסל – בחלל תצוגה או במרחב הציבורי? אמנות האדמה היתה גם מאוד נוכחת למרות שאנחנו עדיין לא בעידן האמנות האקולוגית, וכל אוצר מביא איזה טוויסט אחר לסיפור הזה

למשל מאיר אהרונסון שאצר את הביאנלות הראשונות והשניות מגיע מעמדה מאוד נחרצת: הוא מתעקש להתייחס לכרמי הזיתים שבהם התקיימו הביאנלות כאל חלל תצוגה מוזיאלי. הוא כותב בקטלוג ״הטבע בנה לנו מוזיאון״. הוא מציין את הגריד של הזיתים ואיך הם מבחינת חלל תצוגה לכל דבר ועניין, אפילו לא אלטרנטיבי. הוא מחליט להציב פסלי חוץ גדולים ״בקנה מידה אנושי״, לדבריו.

ד״ר מיכה לוין אחריו מביא כבר זוית הסתכלות אחרת לגמרי. לוין עסק בפיסול ציבורי בתפקידים שונים בירושלים ובתל אביב, והוא מבקש להפעיל את האמנים ולייצר עבודות שהן או ״פרו טבע״ או ״אנטי טבע״. להפתעתו רוב האמנים היו ״פרו טבע״, כלומר יצרו עבודות שמתייחסות לסביבה, שעובדות עם האיכויות הטבעיות של המרחב היפייפה, שאגב מתוארך לבן כ־600 שנים. ואז נולדות עבודות כל כך רגישות, פיוטיות, של אמנים שממש ברגישות אדירה יוצרים אמנות עם עצי הזית, כמעט בסימביוזה.

ונעמי אביב שמגיעה לאצור את הביאנלה הרביעית כבר מביאה וייב אחר, עם מלא אינטלקט, הומור, אמנות ביקורתית שלראשונה גם מתייחסת להיסטוריה הכואבת של עין הוד-עין חוד, ופתאום נכנסת לתמונה האמנות המושגית. עבודות הפיסול הן כבר לא העיקר אלא הפעולה של האמן. ובביאנלה הזאת גם מציג אורי קצנשטיין את פרויקט הקעקועים שלו, שזה עוד גילוי שריגש אותי מאוד

צאלה קוטלר הדרי. צילום: ליה רוז מגן

צאלה קוטלר הדרי. צילום: ליה רוז מגן

יובל: מה כלל הפרויקט של קצנשטיין?

צאלה: מה שקצנשטיין הציג בשנת 1997 בעין הוד זה קבוצה של מחטים שמאוגדים כתכשיט בתוך פצע פעור של גזע עץ זית. פסל זה בטח לא, זאת אולי התערבות, אבל הסיפור מאחורי קבוצת המחטים האלו זה העיקר.

הוא החל בשנה זאת לקעקע את דמות ״הכפיל המטפס״ שלו על אנשי אמנות ובשנה הזאת החל להתפתח גוף העבודות שלו עם מדיום הקעקוע. המחטים שהוא הטמין בעץ אלו המחטים שאיתם קעקע את האוצרת נעמי אביב ואחרים, וגם את האוצר יגאל צלמונה שאמר על הפעולה הזאת: ״אני נתתי את הגוף״.

אגב, שם התערוכה זה רפרור לציטוט של אהרונסון בביאנלה הראשונה, ״הטבע נתן לנו מוזיאון״, ורפרור לצלמונה בביאנלה האחרונה, ״אני נתתי את הגוף״

יובל: אז למה פרויקט הביאנלות לפיסול לא המשיך? אני רק יכול לשער לעצמי…

צאלה: זה היה קשה. בכל ביאנלה קבוצת ההפקה המשוגעת שהרימה את הביאנלות היתה צריכה להתחיל מחדש. אני חושבת שחלק מהמשיכה שלי לסיפור הזה נובע גם מהנסיון שצברתי בפרויקט של התערוכה ברובע המדרגות בחיפה.

לעשות אמנות במרחב הציבורי זאת הפקה מטורפת מרובת שחקנים ומשתתפים. אני יכולה רק להעריץ אותם על הפעמים שהם הרימו את הביאנלות בכזאת תעוזה, עם כל המאמץ, הזיעה, הקוצים בידיים, והאחריות שהיתה כרוכה בכך. במידה רבה אני חושבת שמרחב הביניים הזה – של ההקמה של הפסלים – גם בו מסתתר מעשה האמנות.

אגב, לכן התזה שאני מביאה כקריאה מחודשת של הביאנלות עוסק בקשר הזה שבין מרחב – אוביקט – גוף. כלומר בשאלת יחסי הכוחות בין שלושתם במעשה הפיסול והאמנות במרחב הציבורי

לעשות אמנות במרחב הציבורי זאת הפקה מטורפת מרובת שחקנים ומשתתפים. אני יכולה רק להעריץ אותם על הפעמים שהם הרימו את הביאנלות בכזאת תעוזה, עם כל המאמץ, הזיעה, הקוצים בידיים, והאחריות שהיתה כרוכה בכך

יובל: אז תגידי מילה על התזה? על הקריאה המחודשת שלך?

צאלה: זאת קודם כל תערוכה על פיסול, ובהקשר של הביאנלות היא מבקשת לבחון היכן מסתתר מעשה הפיסול: בהתבוננות במרחב הפתוח, על יופיו ותכוניותיו המפליאות – וביחס אליו. ברגע החציבה בסלע, בחפירת מערה מתחת לגזע עץ, באיסוף זרדים מהאדמה. בדימוי הסופי, באוביקט, שמתגלה לציבור כמו נס, ומוליד גן פסלים עצום ממדים שנולד בן לילה – ואז נעלם כלא היה.

בתערוכה מוצגים פסלים בשפות ובחומרים שונים, לצד עבודות דו־ממד, סאונד ו־וידאו. וכן, עבודות פיסול שהוצגו בביאנלות לפיסול בשנות ה־90 בכרם הזיתים בעין הוד, ושרדו את מרחק הזמן. הפיסול הישראלי עבר דרך ממש מעניינת וניסיתי להביא כמה שיותר גיוון לחלל.

בנוסף תוצג תערוכת יחיד לאמן רוני בן צבי, ליוזם של הביאנלות, ואני שמחה מאוד על האפשרות לחשוף לקהל פסיק מגוף העבודות האדיר שלו. ובחלל של אמני אגודת עין הוד יתייחסו האמנים המקומיים של הכפר למסורת הפיסול של עין הוד, לא רק לביאנלות. אתה יודע שבעין הוד יש 150 פסלי חוץ במרחב של הכפר? זה היסטרי, זה ממש חלק מהדי.אן.אי של המקום

נובויה ימגוצי ודורון שפירא, רסיס בעין השקטה, 1997

נובויה ימגוצי ודורון שפירא, רסיס בעין השקטה, 1997

רסיס בעין השקטה, 2023

רסיס בעין השקטה, 2023

birds

יובל: את חושבת שיש סיכוי שדברים כאלו יקרו עוד פעם בעתיד?

צאלה: טוב, אתה יודע איך זה אצלנו בישראל, תמיד שאלה של תקציב. אני חושבת שקרו וקורים כל הזמן אירועי אמנות במרחב הציבורי, אבל מה שייחודי בביאנלות היה שהוצגו עבודות פיסול כל כך משמעותיות ואחרי כמה שבועות פורקו. כלומר, מבחינת עלות תועלת אני מניחה שבימינו מי שהיה נותן תקציב כבר היה מצפה שאלה יהיו עבודות קבע. 

זה מעניין ההתגלגלות של הפסלים האלו אחרי הפירוק, קרו איתם דברים משונים, מעניינים. חלקם הפכו לחומר גלם, אחרים הסתובבו בעולם, ויש את העבודה של נובויה ימגוצ׳י שהוא אמן עין הוד (אגב בביאנלה הוא הציג לראשונה בקריירה בישראל). הוא לקח את העבודה שלו בתום הביאנלה והניח על האדמה ליד הסטודיו שלו בעין כרמל, באחד הימים זרק ליד העבודה זרעים של עץ, והיום, 25 שנה אחרי, צמח עץ ממש מתוך העבודה ובסימביוזה איתה, בינינו – אחת עבודות הפיסול היפות שראיתי 🙂

יובל: בימים שקשה לחשוב בהם מה יקרה פה מחר, או בשבוע הבא, 25 שנים זה ממש בלתי נתפש… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

צאלה: שהקהל מוזמן להגיע לעין הוד לפתיחה בשבת 18.3 או לאחריה. ותודה לכל אמני עין הוד ולצוות הגלריה, לאלי ודנה ולכל מי שלוקח חלק. בעצם, אולי רק משהו חשוב אחרון לפני שמסיימים: עצרו את החקיקה!


הטבע נתן מוזיאון – אני נתתי את הגוף
אוצרת: צאלה קוטלר הדרי
הגלריה לאמנות בעין הוד
פתיחה: 18.3; נעילה: 15.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ברבש

    הייתה גם בינאלה אחת לפיסול בגליל העליון.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden