20 ומשהו // שני אביבי

שני אביבי, בת 29, אמנית רב תחומית. במקור ממושב עזרה, כיום חיה ויוצרת בירושלים. בוגרת תואר ראשון בחינוך ואמנות בסמינר הקיבוצים ובימים אלה מציגה את תערוכת הגמר שלה בתואר השני לאמנויות בבצלאל.

״הבית שגדלתי בו לא היה כזה שהכיל אמנות, המשפחה שלי עד היום לא מבינה מה אני עושה. הפעם הראשונה שהלכתי למוזיאון הייתה בכיתה י״א במגמת אמנות. זו לא הייתה מגמה מפוארת, אבל היה בה מספיק כדי לתת לי מרחב בטוח. בדיעבד אני יודעת שהיה לי סטודיו, המקום שיצרתי בו. גדלתי במושב עובדים, אז מישהו מגדל משהו אצלך בשדה, וספציפית אצלנו המשק היה פנוי. זה היה ממש נכס.

״היצירה הייתה אצלי תמיד, מגיל קטן, ואז הגעתי לסמינר הקיבוצים, עם רצון ללמוד טיפול באמנות. לא ידעתי שאהיה אמנית או שזו תהיה הדרך שאבחר. משהו קרה שם, במיוחד בשיעור צילום של יאיר ברק. כשהמצלמה הגיעה אליי – פתאום הצלחתי לייצר שפה. הצלחתי לדבר דברים שעד אותו רגע היו לא תקינים בסביבה שגדלתי בה. אמרתי את הדעות שלי והייתי מקבלת הדף״.

ריקושטים?

״מה זה ריקושטים, כינוי הגנאי שלי היה ׳אישה חזקה׳. ככה קראו לי במשפחה, בטריטוריה הכי אינטימית שיש. הייתי סותמת. כשהתחלתי לייצר אמנות התחלתי לדבר את הדברים, ופתאום אני לא שותקת, אני מגיעה עד קו הסיום. האמנות עזרה לי להבין שכן, אני אישה חזקה, ואני לא שותקת.

״השיח בבית השתנה והיום הם ממש תומכים. אבא שלי אפילו גידר חלק במשק כאזור התערוכות (שזה חכם מצידו כי לפני כן כל המשק היה שלי). הוא זה שמוציא איתי לפועל כל מיצב. אני עובדת על חללים ממש קשה, מזיעה את החלל ומפסלת אותו, מפסלת טריטוריה. זו גם השאלה שמניעה אותי – מה הדיל שלי, של כולנו – עם טריטוריה. אנחנו נלחמים בשבילה ואנחנו כואבים בלעדיה״.

לאבד ילד למען המדינה

״׳בדרכה׳ היא עבודה שיצרתי בשנה ב׳ בלימודי התואר ראשון. משהו בער בי, כנראה טריגר מריב עם ההורים. הבנתי שאני צריכה להוציא את הקושי שלי עם אמהוּת.

״מגיל 16 אני מיועדת להיות רעיה ואמא, אלה הם התפקידים שמבחינת הסביבה שלי היו נכונים עבורי. אף פעם לא התחברתי לקונספט כילדה. גם בזמן השירות הצבאי בגדוד 71 בשריון, צוק איתן היווה נקודת מפנה עבורי. הוא סדק לי את הזהות. לראות את החברים שלך שבורים שינה אצלי משהו באהבת הארץ ובציונות. הייתי צריכה לחשוב על זה שוב. הרגשתי שאני טוטאלית ומתמסרת מדי. השאלות הצליחו לצוף.

״בהתחלה הכאב נבלע בפנים ופחדתי לדבר כי אנחנו לא מדברים על טראומה. אם לא לחמת בעצמך או שלא איבדת בן משפחה – זה אסור. המבט על אימהות בכל לוויה ורגב האדמה שהן נשענות עליו נורא הבהיל אותי. כשיצרתי את ׳בדרכה׳ נשכבתי במיטה של אמא שלי לשיחה. היא לא ידעה שאני מקליטה אותה. וזרקתי לאוויר – ׳אני לא יודעת אם אני רוצה להיות אמא׳״.

למה הקלטת אותה?

״רציתי לפעול עם החומר הזה, וגם יש בי חשש שברגעים שאני אומרת דברים כאלה קשים, משהו בי נאטם ואולי לא שומע. אז הקלטתי גם כדי שאקשיב לה אחר כך שוב. אני מקליטה הרבה. בחלק מהעבודות שלי הסאונד הוא בכלל הקלטות רנדומליות. החלטתי להשמיט את השאלות שלי, ונשאר רק הקול שלה. העבודה היא מעין ויה דלרוזה שבה אישה לבושה במדי ב׳ צועדת עם אדני רכבת מאוד כבדים, וברקע שומעים משפטים כואבים.

״היא אומרת – ׳שני ילדים שלחתי לצבא. אם חס וחלילה היה קורה משהו וילד היה נהרג בצבא, עם כל הקושי, אז נהניתי ממנו 18 שנים, אבל למען המדינה שלנו׳. בהמשך היא אומרת שילד זה דבר גדול כמו ארגז של יהלומים. הדיסוננס קרע אותי. את אומרת כמה שילדים זה חשוב ואת מאחלת לי להיות אמא, אבל בו בזמן את גם מוותרת עליי?

בווידאו הראשון אני שוהה במשך יממה שלמה בטנק. נכנסתי לדמות שהופכת את מכונת המלחמה לזירה מאוד נשית, ביתית. בכוונה בחרתי נגמ״ש ניטרלי, לא צה״לי. רציתי שהוא יראה כאילו תלשו אותו ממציאות דיסטופית, שמתנהלים בה בתוך נגמ״שים

״׳להיות עם חופשי׳ היא עבודה שמורכבת ממיצב ושתי עבודות וידאו. העברתי את המקלט של ההורים לגלריה עמיעד ביפו ממש לפני הסגר הראשון, אז העבודה הפכה מפוליטית לבינלאומית, כשכולם מסתגרים בבית. קניתי בשטחים כל מיני מוצרים וערבבתי בינם לבין החפצים מהמקלט. רציתי שיהיו גם עברית וערבית, כי יש אימהות בשני הצדדים. צילמתי את העבודה בתוך נגמש ביד לשריון – המוזיאון שבו ביקרתי כילדה.

״בזמן חילופי הסטודנטים בשצ׳צ׳ין שבפולין, גרתי בחדר קטן עם מזוודה אחת, ופתאום חשבתי – מה אני צריכה כל כך הרבה? חיפשתי תאים כאלה, אז האמן אבשלום היה מיד רפרנס משמעותי. ואז חשבתי על טנק. נזכרתי בשירות, ובשעת הניקיון של הטנק. הייתי עוזרת לחיילים לנקות ונמצאת בתוך המכונה הזו. בווידאו הראשון אני שוהה במשך יממה שלמה בטנק. נכנסתי לדמות שהופכת את מכונת המלחמה לזירה מאוד נשית, ביתית. בכוונה בחרתי נגמ״ש ניטרלי, לא צה״לי. רציתי שהוא יראה כאילו תלשו אותו ממציאות דיסטופית, שמתנהלים בה בתוך נגמ״שים.

״בווידאו השני נראית דמות ביער שהעצים בו עקומים, על גבול גרמניה פולין. יער הוא מקום שביליתי בו הרבה כילדה, אז אם יש אנשים של ים – אני אישה של יער. בפולין גרתי בעיר ולא היה לי ירוק, אז קניתי מפה בקיוסק וחיפשתי את הסימנים הירוקים. השכרתי רכב ונסעתי עד שהגעתי לאטמוספירה הזו. רק מעטפת מסוימת של היער התעקמה ושאר היער תקין.

״חקרתי והבנתי שקודם כל אני לא האמנית היחידה שהתלהבה מהיער הזה, ושחוקרים טוענים שבמלחמת העולם השנייה היו בו מכונות מלחמה, והחום שהם פלטו יצר את הקימור. העצים היו צעירים באותו תקופה, אז הם נחקקו כך. זו בעצם אנדרטה שהטבע יצר למלחמה. לאופן שבו אדם משפיע על הטבע, ובכל זאת הטבע מתעלה עליו. הדמות בווידאו עושה פעולה אבסורדית – היא עוטפת עצים שהחום הוא זה שפגע בהם עם שמיכות תרמיות״.

שמתי לב שאת אומרת ״היא״, כלומר מבחינתך זו דמות שעושה את הפעולות האלה? זו לא את?

״כמובן שהיא מושפעת מהעולם הפנימי שלי. אני לא עושה פרפורמנס לייב (אלא וידאו פרפורמנס, שחר מרקוס טבע את המונח) אבל יש עבודות שבהן אני נכנסת לדמות שדרכה אני מעבירה משהו. אני לא מתחייבת למדיום, הדבר היחיד שאני יוצאת ממנו היא המצלמה. אני לא מציגה צילום, כי יש לי יראת כבוד למדיום. הוא התשתית של הדברים״.

להיות כלה

״בסיום התואר הראשון עברתי לירושלים. תוך כדי שעזבתי את המושב והשדה, משהו ביצירה השתנה. קיבלתי בלימודי התואר השני סטודיו קטן, ושאלתי את עצמי מה עושים עם ארבעה קירות. נהיה לי חשק ליצור על הקיר. בעבודה ׳פיגומים׳ ויתרתי על המכבש ויצרתי באופן ידני נייר מדפים של ספרים, בכל פעם עם ספר אחר שמטעין את העבודה. הצמדתי את הנייר אל הקיר בכוח, אז הכוונה היא לפיגומים הבלתי נראים שאני מפעילה על הגרביטציה של הנייר.

״מאחוריו יש דימוי של כלה שמסתתרת ומביטה פנימה. כל העיסוק בכלות הוא אישיו – זה מה שייעדו לי ולא התאים לי כל כך (דרך אגב, כן התחתנתי ונורא נהניתי להיות כלה). אני יודעת מי זו, אבל היא לא יודעת שיש לי את הצילום. מצאתי מזוודה ישנה עם אלבומים ליד הזבל וכאב לי לזרוק אותה. בסטודיו אני ממציאה עם הדימויים האלו כל מיני סיפורים, וספציפית הכלה הזו קפצה לי. היא נראית שמחה אבל היא על כיסא, לא זזה״.

באתר של אביבי קיים בלוג שאליו היא מעלה עבודות שהיא יוצרת, כאלה שהיא לא בהכרח מציגה. אחת מהן היא צילום שלה ושל אמא שלה, ״כלות״, שעל אף הרצון לא להשתמש בצילום כמדיום, מתפקד כדימוי חזק. ״יש בעבודה רפרנס לאולימפיה של מאנה. במרכז אמא שלי, ומאחוריה תמונת הנישואין שלה ושל אבא שלי. זה דימוי שמאז שאני קטנה תלוי במקום שכולם רואים.

הרבה מהעבודות שלי יוצאות מארכיונים, וכרגע אני באמצע מחקר עם ארכיון קק״ל ומשרד הביטחון. אני מתעניינת בייעור ביטחוני – יערות שמטרתם היא אסטרטגיה ביטחונית, לטשטוש, להגנה על שבילים, כדי שצלפים לא ירו על רכבים. אחת מהמטרות היא העלמה

״דרך הצילום רציתי להבין למה היא רוצה בשבילי משהו שאני לא רוצה. בעבודה אני גם מתנצלת בפניה, כי כעסתי שהיא כופה עלי משהו, אבל מגיל 21 היא עם תינוקת בין הידיים. לא היה לה זמן לחלום. כמה שהיא עוצמתית והשמלה מפוארת – היא בחדר שינה. משהו אצלה תמיד הרגיש לי מפוספס, היא כבולה בתוך הבית, מפחדת לטוס לחו״ל. אני לא רציתי להיות הדבר הזה, אז גם לא רציתי להיות כלה. אחרי שצילמתי אותה עמדתי בחדר והבנתי שמשהו שם צריך לזוז. האנרגיה שלה הייתה שם, ורציתי משהו מהאנרגיה שלי. העבודה עוסקת בבחירה לעשות דברים בדרך שלך, לא להעתיק את ההורים״.

עצים מתחזים ליער

״העיסוק שלי בריבות התחיל כצירוף מקרים: רציתי להכין ריבת אפרסקים, והיא נשרפה לגמרי. האוביקט היפנט אותי ולא רציתי לזרוק אותו. כשחזרתי מהחילופים התחלתי לעשות עוד, לשכלל את הטכניקה, ריכוז הסוכר לעומת המים, איזה פרי, האם טוחנים אותו או שמים פרי שלם. נסחפתי למחקר חומרי מטורף.

״בדצמבר 2022 הצגתי תערוכת יחידה, עצים מתחזים ליער חלק א׳, שבה הייתה לי התנסות ראשונית עם הטרנספורמציה של החומר. הנחתי ריבה שרופה על פדסטל ומעליה טפטף שרף אורנים. במשך כל התערוכה היא הגירה את הצבע, והפדסטל שתה את כולו. זה משהו שאין לי שליטה עליו. בריבות הארוכות שיניתי את כלי הקיבול – אני חופרת מדורה במשק ומניחה תבנית אלומיניום עם פירות וסוכר מעל מדורה. כמו טקס. בגלל האורך הריבה היא שבירה, אז אני מחברת אותה בעזרת שרף אורנים. בהתחלה אספתי בעצמי ואז הבנתי שזה הרבה עבודה ושאפשר לקנות.

״הרבה מהעבודות שלי יוצאות מארכיונים, וכרגע אני באמצע מחקר עם ארכיון קק״ל ומשרד הביטחון. אני מתעניינת בייעור ביטחוני – יערות שמטרתם היא אסטרטגיה ביטחונית, לטשטוש, להגנה על שבילים, כדי שצלפים לא ירו על רכבים. אחת מהמטרות היא העלמה. באחד מהמסמכים שמצאתי (והוא זה שמוצג לצד הפדסטל) הכותרת היא ׳הנדון: נטיות לצרכי העלמה׳. היערות האלה מכסים כפרים על כפרים פלסטינים. כמו לדוגמה בעסקת מיליון הדונם של קק״ל עם מדינת ישראל״.

כחלק מפרויקט הייעור של יוסף ויץ?

״בדיוק. יוסף ויץ שמכונה ׳אבי היערות׳ או ׳אבי הטרנספר׳, רכש בצורה כביכול חוקית את האדמות מבעל האדמה ופינה את מי שמתגוררים עליה, ואז כשהמלחמה כבר מתבטאת וזה כבר לא חוקי, הוא כותב ביומן שלו ׳יצרתי מפלצת׳. ב׳עצים מתחזים ליער חלק א׳׳ השרף הוא דימוי של גלד, כי לקח לי רגע לפתוח את הפצע. החלק השני הולך להיות הרבה יותר ממוקד, פוליטי והיסטורי, הוא יעסוק בנתונים עצמם״.

לאחרונה סיימה אביבי את לימודי התואר השני באמנות בבצלאל, והמיצב שלה, ״צימאון בארות״ מוצג בימים אלה בתערוכת הבוגרים.ות. ״בפרויקט אני מנכסת דברים מהספרה הביתית ויוצרת מהם טריטוריה חדשה בתוך החלל. מים הם התשתית לכלכלת הבית, בלעדיהם אי אפשר לבשל, לנקות, להתקלח. מוצגים בו שני מכלי מים שבתוכם יש מנגנון של שאיבה ומנגנון שיוצר ויברציות. השני מוגבר באמצעות מיקרופון מגע שמשדר את הסאונד אל החלל, וברגע שאת נוגעת במיכל, התהודה של המגע משפיעה על הסאונד.

״אלה מחשבות שמובלות מתוך המחשבה על טריטוריה, על היאחזות של קרקע דרך המים. ברשות הפלסטינית צריכים להתנהל לפעמים שבוע בלי מים, לכן הם משתמשים במכלים האלה. גיליתי שגם חרדים משתמשים בהם בפסח, כי הם חוששים מחמץ. מעניין איך מכל מים אחד יכול להיות שונה בכל אוכלוסייה. בחלק השני לקחתי ספרים של ידיעת הארץ שליקטתי עם הזמן, טחנתי והפכתי אותם לעיסת נייר. יצרתי מהם יער חדש״.

זה שינוי נרטיב.

״לחלוטין. אני יוצרת דה־קונסטרוקציה לזהות. גם אם הדעות שלי שונות מבעבר, בסופו של דבר אלה הדברים שהפכו אותי למי שאני היום. הרפרנס לעיסת הנייר הוא מיפוי פרצלציה, מפה לתכנון ולבניית יישובים. נתקלתי בזה הרבה בארכיון של ייעור בטחוני, אפשר לראות איפה היער נכנס בתוך היישוב, איך מגינים על יישובים בעוטף עזה.

״הצורות הזכירו לי את ההנחות של הנייר. קוראים למיצב ׳צימאון בארות׳, וההעצמה של הבאר מופגנת בתדר ובקול שכמו גווע מתוכה. המים שיוצאים מהמכל מטפטפים על מצע הנייר, טפטוף בלתי נראה, עדין שכמו חוצב בסלע. הוא משאיר את הזכר שלו ואת המבט שלנו בסקרנות, כאילו אומר – אתם מדחיקים אותי, אבל אני לא מוותר. הטיפה הזו, הסימן הזה, הוא שם״.