״מלחמאמי״ מרייבים לשדה האמנות: אור, סאונד, חלל, תודעה, גוף ומגע

לכתוב על היצירה של קבוצת ״מלחמאמי תאורה לעד״ היא משימה מורכבת: כל ניסיון להגדיר את סוג פעילותם או לנסח את המיצבים הייחודים שלהם נתקל בהבנה שכל מה שייכתב יהיה חלקי בלבד, ולא יצליח להעביר את החוויה המלאה והמעוררת שהם מציעים. האם אלו מיצבי אור? מיצבים סייט־ספסיפיק? הפקות אור־קוליות בתצוגה מחתרתית? או הפשטה של רעיון המסיבה שנכנס למוזיאון?

לא פלא אם כך, שבמהדורה־24 של אירוע הפצ׳ה קוצ׳ה שהתקיים בפברואר האחרון, בחרו חברי הקבוצה – אסף כהן, יונתן (ג׳וני) דהן, שי דרור ויוסף משיח – להימנע מהגדרות ופשוט להכניס את הקהל לאווירה. כפי שאמרה עדן בן זקן: אין פזמון – תרקדו. ״רייב הוא חוויה מושלמת״, דיקלם כהן על הבמה, כשמאחוריו אוסף של דימויים ממסיבות שערכו לאורך השנים. ״מושלמת במובן של שלמה – חוויה מלאה ברמה הפיזית והחושית: אור, סאונד, חלל, תודעה, גוף ומגע. המשתתף מתחייב למשהו שהוא לא יודע מה יהיה בו, הוא חלק מדבר גדול״.

על פניו הרצאה רגילה. אבל כמה רגעים לאחר מכן השתנתה התאורה, צלילי בס כבדים החלו להתנגן והדימויים שעל המסך הלכו והופשטו לכדי צורות מרצדות ומרהיבות בצבען. המסיבה התחילה.

״זה דבר שאנחנו עוד לומדים מתוך ההבנה שאנחנו לא בהכרח יוצאים מאותה נקודה של הסתכלות על אמנות, וגם מתוך העובדה שאנחנו חברים״, מסביר שי דרור, חבר הקבוצה, את הסיבות לקושי המתמשך גם שלהם לנסח את עצמם לקהל. ״לעבוד ביחד וליצור ביחד זו עבודה לכל דבר ועניין״.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: כהן הוא קרמיקאי ומי שמספרים עליו שמחזיק במפתח לכל בניין בעיר הקודש; משיח הוא תאורן מדופלם שעובד עם מוזיקאים מוכרים על הבמה בהופעותיהם; דהן הוא דיג׳יי יונה לימוזין (Yona Limousine), שיחד עם זוגתו המעצבת מאיה קדם מרים את הרפי לצלילי רגאטון תחת הדואו BabyLulu; ודרור הוא אמן פעיל שמציג בגלריות, באופן עצמאי או כחלק מקולקטיב ״הסלון 5״ שבו לקח חלק.

לכל אחד מהארבעה נקודת מבט אחרת על הזירה התרבותית וכל אחד פועל במרחבים שונים שלה. אבל בשילוב עם חברות ארוכת שנים מימי השירות הצבאי, מתקבלת קבוצה יוצרת חזקה שכוחה טמון בהון האנושי המרכיב אותה. ״מלחמאמי תאורה לעד״ הם קוראים לעצמם, או בקיצור – מלחמאמי. ״זה סוג של סטארט־אפ כזה, אולי חברה, שמבוססת על חברות עמוקה״, מכריז דרור, ואילו משיח מתאר את החיבור בינהם כעסק משפחתי, ״זה מחזיק כי החיבור הוא מובן מאליו״.

אסף כהן: חלל הוא נקודת המוצא. בקולות קוראים שלא מציינים לוקיישן, אנחנו הולכים לאיבוד. אנחנו לא מגישים אליהם. אנחנו צריכים את ההקשרים והמגבלות, אנחנו נהנים כשיש אתגר שצריך לפענח 

מקור העבודות של מלחמאמי הוא בחיי הלילה ובחוויית הבילוי במסיבות ורייבים. בכל יצירה הם פועלים בדרך שונה לתמצות והפשטת חוויית הבילוי עד לרמה הבסיסית ביותר, כזו שתעורר את הלב ותזיז את הרגל, אך בו בזמן גם תציע תחושת התעלות, השתהות בחלל, הסתכלות פנימית או ניתוק מוחלט לרגע מכל רעשי החיים. ממש כמו ארסנל האפשרויות שמציעה מסיבה טובה. כלי העבודה העיקריים שלהם הם המעטפת ההכרחית ביותר ליצירת חווית בילוי – תאורה, סאונד וחלל. מה שמתרחש בין האלמנטים האלה הוא הקסם.

״אור הוא גם התאורה, דרך גופי תאורה או וידאו; הסאונד יכול להיות גם סאונד אלקטרוני שאנחנו מייצרים או הסאונד של הסביבה עצמה; והחלל הוא נקודת המוצא. כל העבודות שלנו נוצרו בתוך חללים, למען החללים ובספציפיקציה אליהם״ מסביר משיח, וכהן מוסיף: ״חלל הוא נקודת המוצא. בקולות קוראים שלא מציינים לוקיישן, אנחנו הולכים לאיבוד. אנחנו לא מגישים אליהם. אנחנו צריכים את ההקשרים והמגבלות, קשה לנו עם white cubes. אנחנו נהנים כשיש אתגר שצריך לפענח – זה התקציב, זה הגודל – אז מה עושים איתם הפעם?״.

צורך גובר בחוויה

במשך שנים תקציב לא היה, או שהיה אך מועט, וגם חלל קבוע חסר. אבל לפני כשלוש שנים, עם תחילתו של הנגיף שאסור לומר את שמו, המשוואה סוף סוף התממשה. במבנה נטוש שצמוד למלון ממילא בירושלים, יחד עם עוד מספר חברים, הם הקימו סטודיו משותף שלצידו קומפלקס שלם. שלמה המלך 9 היה שמו, ובו פעלה גלריה ברבור, קולנוע רקס (קולנוע עצמאי שהוקם שם וכיום זכה למשכן קבוע במבנה החדש של סם שפיגל תחת שם חדש), חנות תקליטים, קרמיקה ופרינטים של יוצרים ירושלמים וגם גלריית ״גרם״ – גלריה עצמאית למבקר בודד.

הצלחת המקום פעולה באופן סינכרוני פנימה והחוצה: החוצה כי הקהילה היוצרת בירושלים, שהייתה אז מודרת מכל מרחב ציבורי על פי הנחיות משרד הבריאות, זכתה למרכז תרבותי חדש ותוסס; ופנימה כי בגלריה ״גרם״ הציגו מלחמאמי את יצירתם הראשונה, שבעקבותיה גם גבר הרעב להמשיך ליצור ולהציג יחדיו.

״נקודת התחלה, בתכל׳ס, הייתה הצעה של יוסף (משיח) להגיש הצעה לשבוע העיצוב שהיה אמור להתרחש ב־2020״, מספר דהן. ״זה היה הרגע שבו עברנו מרייבים, בום טראח, למה שנקרא שדה האמנות״. ״ישבנו וכתבנו מילים״, ממשיך כהן. ״מה זה אור, מה זה חלל, מה זו מסיבה. פתאום המילים הללו היו על הדף – וזה היה רגע מכונן, וגם רגע ארוך. לקח הרבה זמן להוציא את הקול הקורא הזה, שלא קרה״.

״הוא כן קרה! שנה אחרי זה״, מתקן משיח.

שי דרור: זה לא ציור על קיר. אנשים לא מסתכלים או מגדירים את זה כאמנות. השאלה הזו, שאיתה נשארים – ׳מה זה?׳ – היא אולי השאלה שמביאה אותם פעם נוספת

ואכן, בשנת 2021 נפתח שבוע העיצוב בירושלים תחת התמה ״קרקס הבריחה״ ובו הציגו חברי הקבוצה. ״זריחות טורקיז מובטחות למאמין״ היה מיצב שכלל חדר בתוך חדר, שבמרכזו של האחרון התחבא רמקול גדול שבקע מהרצפה ולצידו מסך לד בגודל קיר שלם, שעליו ריצדו צבעים משתנים באופן שמזכיר מסכים תקולים. כמובן ששום דבר בחדרון המינימלי הזה לא היה תקול – ההפך הוא הנכון: האלמנטים עבדו יחד כתזמורת מיומנת, יצרו חוויה כללית שמכניסה למקום שהוא אין־מקום (non place). המבקרים שפקדו את החלל הזעום הופתעו לא פעם למצוא שם מבקרים קודמים, יושבים על רצפת העץ לצד הרמקול הגדול, בוהים בחלל או עוצמים עיניים ומתמסרים לאור המרצד וצליל הבס שהדהד בגופם.

בשנתיים שעברו מאז הציגו מלחמאמי הציגו בקצב מסחרר: הם יצרו במות בתדר, הציגו מפלי אור בסוהו האוס, יצרו מיצבים אורקוליים בחוצות ירושלים ותל אביב בפסטיבלים עירוניים והציגו בשנית בשבוע העיצוב 2022. הקבוצה אף זכתה למענק מפעל הפיס ועובדת על יצירה שתוצג בפירמידה – מרכז לאמנות עכשווית בחיפה. כל אלה לצד פעילותם האישית של כל אחד מחברי הקבוצה.

אולי יש מכך בצורך העולה וגובר ב״חוויה״, אותה מילה שחוקה אך נוכחת בשיח העכשווי על צריכת תרבות לכל צורותיה: תערוכות שמעוצבות כך שנעבור בהן חוויה (שגם רצוי שתצטלם יפה), או שנגיע לאירוע ונעבור בו ״חוויה ייחודית״, ״משמעותית״ או אולי ״יוצאת דופן״. ישנם אפילו כאלו שמציעים באתרם ״עיצוב חללי חוויה״ מעצם היותם ״יוצרי חוויות״. יחד עם האפשרויות החדשות שמציעה הטכנולוגיה, דוגמת מציאות רבודה, אפשר רק להניח כי הדרישה לחוויה – עדיין לא ברור של מי – רק תלך ותגבר.

סך הכל חמודים

יצירותיהם של חברי מלחמאמי עוסקות בחוויה, נוצרות ממנה ופועלות לייצר אותה. מרכזן עומדת חוויה אסתטית פר־סה, מפעילת חושים ומחשבה, הגובלת, לעיתים, בחוויה היפנוטית של ממש. את הבחירה להציג בחללים ארעיים וחד פעמיים אפשר לקשור להתמקדות בחוויית הבילוי במסיבה או רייב, שלהם זמן מוגדר ואופי חד פעמי. ומי לא רוצה להעניק לקהל שלו חוויית בילוי חד פעמית?

איזו חוויה אתם רוצים לעורר בעבודותיכם?

כהן: ״לנו הכי חשוב שיכנסו ויגידו ׳אנחנו רוצים עוד׳. כמו במסעדה טובה, אתה לא בהכרח יודע להסביר בדיוק מה זה היה – האוכל שהיה טוב, השירות של המלצר או המוזיקה ברקע. אבל אתה יודע שאתה רוצה לחזור״. ״זה אף פעם לא היה משהו מובהק״, מוסיף משיח. ״זה לא ציור על קיר״, אומר דרור. ״אנשים לא מסתכלים או מגדירים את זה כאמנות. השאלה הזו, שאיתה נשארים – ׳מה זה?׳ – היא אולי השאלה שמביאה אותם פעם נוספת״.

החוויה שמייצרים מלחמאמי הביאה פעם נוספת לא רק את המבקרים, אלא גם את האוצרים. לאחרונה קיבלה הקבוצה שתי הזמנות: הראשונה מהאוצרת טל בכלר, שהזמינה אותם להשתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון אגם, והשנייה מטל ארז, מי שאצר את שבוע העיצוב שבו הציגו. ארז הזמין אותם ליצור עבודה חדשה עבור התערוכה שאצר ״סט״, שנפתחה בשבוע שעבר במרכז אדמונד דה רוטשילד.

שתי הזמנות אלו, עבור מלחמאמי, הן גם הזמנות ללכת בדרכים שטרם הלכו בהם: במוזיאון אגם הם התבקשו להציג עבודה קיימת (״000״, שהוצגה בשבוע העיצוב 2022), שאותה יצטרכו להתאים לחלל הקיים ולא ליצור ממנו, כפי שהם נוהגים. גם ב״סט״ הם מציגים לראשונה כחלק מתערוכה קבוצתית, מערך שטרם התנסו בו. בשני המקרים הם נאלצים לוותר על השליטה במנגנוני החיווט, להתמסר לחללים שאין להם שליטה על אופיים ולהפגיש את יצירותיהם עם קהל מוסדי, זה שאולי לא נוהג לפקוד מסיבות מחתרתיות או אירועי חוצות המוניים. והתוצאה? ובכן, כפי שכבר נכתב, קשה מאוד לתיאור.

״בתערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד התבקשו כל האמנים לייצר סט, חלל משלהם״, מספר דרור. ״כל החללים מתועדים ויש מוניטור שמראה לקהל את הצילום שלו עצמו. העבודה שלנו בנויה מלייזר שבסופו של דבר נורה למצלמה ופוגע בה פיזית, ולאט לאט הורס לה את החיישן״. ״בעבודה הזו אנחנו מדברים על הפער בין הצילום על ידי מצלמה, שאותו אנחנו הורסים, לבין מה שנתפש על ידי העין של הצופה, שהוא גדול יותר ורחב יותר ויותר שלם. חשוב לנו לעשות עבודות שהן חלק מהעולם הממשי״, מוסיף כהן.

אין לכם אינסטגרם. גם זה קשור?

״כקבוצה, אין לנו אינסטגרם״, מסביר כהן, ״וגם העבודות ברוב הפעמים, או אף פעם, לא עוברות את המדיום של האינסטגרם. הן גם לא אמורות לעבור. זו סוג של מרידה קטנה שמאפיינת אותנו. לכן ב׳סט׳ קוראים לעבודה שלנו אצבע בעין״.

ואם כבר שמות, שאלה אחרונה ואולי החשובה ביותר – למה ״מלחמאמי״?

״יש לנו חבר אהוב בשם נעם דושי, איש חכם בכלל ובמילים בפרט״, מספר דהן. ״הוא היה במצב תודעתי כלשהו והצליח לעשות את ההלחם הזה. אני אוהב מילים, וזכרתי את הרגע הזה, הוא ממש נשמר לי בזיכרון. כשהיינו עושים מסיבות הבנו שאנחנו עושים מלחמה, כי זה קשוח וגם כי חלקן היו לא חוקיות, אבל לצד זה גם הרגשנו שסך הכל אנחנו חמודים. בכל פעם שהגיעו שוטרים זה עבד לטובתנו. אז מלחמאמי״.