אש באילון, מכתזית בכיכר פריז: תערוכה אקטואלית במיוחד במוזיאון על התפר

יובל: הי חן, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו? ומזל טוב על התערוכה במוזיאון על התפר, שבמקרה הזה קשורה לגמרי למה שלומנו בימים אלו…

חן: הי, בוקר טוב ותודה, אכן כך, נוגעת במצבנו, שלומנו ועתידנו

יובל: אז מה שלומך?

חן: אני בסדר, מנסה להתאושש, היה מאמץ גדול אבל שווה כל רגע. להקים תערוכה רחבת היקף וגם עם עומק מסוים, אני מקווה, בזמן קצר וללא תקציב גדול, היה לא פשוט. למזלנו בעזרת עבודת צוות נהדר של המוזיאון ונדיבות של הצלמים וכל מי שהתגייסו לעזרה הצלחנו להשלים ולהעלות על הקירות ״חיבור״ או קומפוזיציה מגוונת ומאתגרת של מבטים על נושא המחאה וההתנגדות בדמוקרטיה הישראלית מאז שנות ה־70 ועד היום

יובל: רוצה לספר מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה, מלבד ההקשר האקטואלי? החיבור שלך לנושא לא חדש בכלל

חן: כן אני עוסק בנושא כבר יותר מעשור, מאז שהוזמנתי על ידי עמותת מוסללה ליצור עבודת קיר ברחוב משמרות והתחלתי לחקור את הפנתרים השחורים, ובעיקר את הטקסטים הנוקבים שלהם, שרלוונטיים עד היום. כבר הצגתי תערוכה אחת בשם ״מבטים צולבים״ על מחאות. אני זוכר שבראיון קודם איתך בפורטפוליו, ב־2020, אמרתי כך:

״נושא הדמוקרטיה ובמרכזו התנגדות ומחאות בישראל קרוב לליבי. אפשר עוד לחקור, לחשוף ולהוציא לאור הרבה חומר מעורר מחשבה ועניין. אשמח להעמיק, לחקור ולהתבונן בביטויים נוספים של מחאה והתנגדות בדמוקרטיה הישראלית. זה פרויקט נרחב ומקיף, בעל פוטנציאל ערכי שאשמח לפתח״.

לשמחתי פנתה אליי שיר אלוני יערי, אוצרת מוזיאון על התפר, בעניין האפשרות לשתף פעולה. משם הכל התגלגל כאילו זה היה צריך לקרות. זה מוזיאון מאוד חברתי, פוליטי ועכשווי במובן של תפקיד המוזיאון ביחס למציאות, וזו זכות עבורי לעבוד עם הצוות הזה – מירב מאור המנכל״ית, שיר אלוני ושחר שליו האוצרות. הרעיון הקונקרטי הגיע מצוות המוזיאון והתאים לי ולחלומות שלי להרחיב את היריעה ולשנס מותניים לתערוכה מקיפה יותר

עוד מוצ״ש בקפלן, תל־אביב, 2023. צילום: אור אדר

בלפור, 2020. צילום: תומר אסיאג

מפגין חוסם כביש, הפגנת יוצאי אתיופיה, 2015. גדעון אגז׳ה

יש שינוי פרדיגמה שמתחולל ומתבטא במיוחד עם צילומי הרחפנים: האופק ונקודת המגוז נעלמים, הקרקע כבר לא בטוחה ויציבה, והאדם כבר לא סובייקט אלא אובייקט, חלק מגוש

יובל: אז לפני התערוכה עוד מילה עליך – ספר על הרקע שלך לטובת מי שלא מכיר.ה

חן: אני אמן רב־תחומי. התחלתי בלימודי ציור ואמנות בניו יורק סטודיו סקול. המשכתי לתואר שני בפרסונס עם התמחות בטכניקות ציור, ולהתמחות גם באיטליה. בשלב מסוים, אחרי שחזרתי לארץ, התחלתי להתעניין מעבר לטכניקה ולאיך, גם במה – ובעיקר בלמה. דרך העיסוק בחינוך ובהוראה וההתבוננות במציאות התחלתי גם לעסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים והגעתי ללימודים בבית ספר למנהיגות חינוכית במכון מנדל. מאז אני עוסק בחינוך, הכשרת מורים באמנות, ובעיקר בתפרים ובקשרים שבין חברה, תרבות ופוליטיקה.

עבדתי גם כיועץ בתחום של אמנות חברתית, כמדריך באגף לאמנויות במשרד החינוך. אני אמן עצמאי, ובזמן האחרון גם אוצר. אני שמח להיות מעורב בשיתופי פעולה שונים בנושאים של חברה, תרבות ואמנות

מחאות משנות מציאות

יובל: נייס. אז יש עניין ויש הצעה מעל התפר. מה עכשיו? מאיפה מתחילים?

חן: אולי פשוט נספר על התערוכה? היא מציגה מבטים על התנגדות אזרחית לא אלימה ועל מחאה, מעין התבוננות על האפשרות של אי־ציות אזרחי בישראל מאז שנות ה־70 ועד היום. התערוכה מנסה להתבונן במפגנים האלו של המחאה מכמה פרספקטיבות, ולהציע מחשבה חדשה על משמעותן החברתית והפוליטית של מחאות בישראל.

השאלות שיכולות להתעורר מצפייה בצילומים הן כאלה שעוסקות בדרך שבה המחאות משנות מציאות; בהשתלטות הטכנולוגיה ובעקבותיה השתלטות מלמעלה על התודעה; בדרך שבה התצלומים חושפים דומיננטיות של ייצוג גברי למרות מעורבות והובלה נשית במחאה; במהי הדמוקרטיה הישראלית ומהן גבולותיה; במהו תפקידו של הצלם, של האמן ושל האינטלקטואל – להתבונן ולהגיב מבחוץ או להשתתף, לקחת חלק פעיל ואקטיבי למען שינוי במציאות? בעיני התובנה שמחאות אכן משנות מציאות, היא העיקר

חן שפירא. צילום: מ״ל

סעדיה מרציאנו, הפגנת הפנתרים־השחורים. צילום: מאיר ויגודר

יובל: אתה יכול לתת דוגמה לכמה עבודות בתערוכה ולספר עליהן?

חן: כן, לדוגמה הרעיון של המבט האנושי בגובה העיניים: מאיר ויגודר צילם את סעדיה מרציאנו באמצע הפגנה של הפנתרים השחורים, מחזיר מבט זועם – דימוי שהפך לסמל מאבקם של הפנתרים. בתצלום אחר, מפגין יחיד מישיר מבט אל הצלם גדעון אגז׳ה בשם יוצאי אתיופיה כולם, עם שפת גוף שקוראת תיגר על השלטון ועל הכוח.

עיני המצולמים הופכות לנקודת המגוז של פרספקטיבה ריאליסטית בעלת אופק ברור, כשדמותו של האדם מקנה לצילום קנה מידה אנושי, בגובה העיניים, מלמטה. כריס מרקר מגדיר את המבט הזה כ״נקמתה של העין״. זה העניין של ״להחזיר מבט״. בתצלום נוסף, מאוחר ועכשווי, בן כהן מצלם את אור־לי בר לב מחזירה מבט, וגם מחזירה צילום – היא מצלמת את הצלם במצלמת הנייד שלה. העיניים שלה מחייכות, לא זועמות. היא מודעת לכוח שלה כמוחה, כאשת מדיה, כאקטיביסטית וכמנהיגה, והיא משתתפת במשחק כסובייקט פועל.

אבל לא תמיד אפשר להחזיר כוח מול כוח. המפגין המוטל על הרצפה בתצלום של תומר אסייג אמנם מחזיר מבט תחת הכוח העודף והלא מידתי שמופעל כנגדו אל הצלם ואל הצופה, מבט שאומר ״לא תכניעו אותי״. ויש גם שינוי פרדיגמה שמתחולל ומתבטא במיוחד עם צילומי הרחפנים: האופק ונקודת המגוז נעלמים, הקרקע כבר לא בטוחה ויציבה, והאדם כבר לא סובייקט אלא אובייקט, חלק מגוש. בתצלום רחפן של תומר אפלבאום, המפגינים הנמצאים תחת משטר ריחוק חברתי בגלל הקורונה בכיכר רבין הופכים לאובייקטים נמדדים ומפוקחים, מעין רכיבים של הארכיטקטורה הגיאומטרית של הכיכר.

אם דיוקנאותיהם של מייסדי הפנתרים ורבים מתצלומי המפגינים העכשוויים הבליטו את הנראות של גברים כאינדיבידואלים, ואילו הנשים המצולמות הופיעו כמעט תמיד כדמויות אנונימיות בקבוצה – הרי שכעת מופיעות פעילות כאור־לי ברלב ושקמה ברסלר כפנים האיקוניות של המחאה

המפגינים בצילום הרחפן של אור אדר, לעומת זאת, נדמים לפיקסלים לא מפוקסים סביב כרזה המופנית לשמיים. היא נושא ההתרחשות והיא שמחזירה מבט אל המצלמה ובאמצעותה אל הצופים העתידיים ותודעתם. בשני התצלומים מובלטת התמורה המתרחשת בתיעוד המחאות, המאופיינת במעבר מצילום דיוקנו של המפגין הבודד לצילום המסה האנושית הנוצרת מהריבוי, מהסובייקט המובחן לאובייקט המתהווה, ה״גוש״ המייצג של ״קול העם״

יובל: אלו גם שני צילומים שזכו בתחרות בינלאומית, אור אדר ממש לאחרונה, ותומר אפלבאום בשנה שעברה? לפני שנתיים?

חן: כן, אם אני לא טועה התצלום של תומר זכה גם כתצלום השנה בארץ, והתצלום של אור אדר זכה בפרס סיינה לא מזמן. אור אדר ערך סרטון וידאו נהדר שמרכז רגעים של מחאת קפלן לשתי דקות, הסרטון מוקרן בתערוכה והוא חזק מאוד

יובל: אפרופו מחאת קפלן. תגיד משהו על שם התערוכה, ״דמוקרטיה אומרת״. אני יכול לנחש שזה מהדהד את ״דמוקרטיה או מרד״?

חן: לגמרי, השם נגזר כמובן מ״דמוקרטיה או מרד״ שמושר בהפגנות בשנים האחרונות, ומרגע שהוא עלה כאפשרות היה ברור לכולנו שזה זה. יש כאן משמעויות רבות בשם קצר, כמו יכולתה של הדמוקרטיה לבטא, לומר, לייצג, להשמיע את ״קול העם״, וגם כמובן מה זה אומר דמוקרטיה. דמוקרטיה אומרת הפרדת רשויות, איזונים ובלמים, בית משפט עצמאי, הגנה על המיעוטים, ייצוג הוגן, זכויות אדם וכולי. דמוקרטיה גם אומרת מחשבה חופשית, מחשבה ביקורתית, זכות דיבור וביטוי לכולם, והגנה על זכויות אלו

יובל: והיא גם מאפשרת עדיין לפרסם תצלומים מהפגנות

חן: עדיין… זה בדיוק העניין, אם לא ניאבק לא בטוח שנוכל לדבר, לצלם, להיות ולחשוב בצורה חופשית. וגם, מה דמוקרטיה אומרת לכל מי שנכלל בגבולות ישראל? מי נהנה מהדמוקרטיה? דמוקרטית ויהודית זה אומר דמוקרטיה ליהודים?

יובל: מה התשובה שלך לשאלה האחרונה?

חן: כן, הדמוקרטיה בישראל היא חלקית. ואם לא נבסס אותה ואת העקרונות שלה, חוקית ומוסרית, גם מראית העין הזאת תתפוגג

יובל: אז תגיד, אתה אופטימי? כי אחרי חצי שנה של מחאה אני נד בין ייאוש גמור לתקווה מדהימה, בין תחושה שהכל אבוד לבין התפעמות מהכוחות שאני רואה מוחים בשטח

חן: אני אופטימי לגבי יכולתו של האדם ללמוד ולהשתנות, ופסימי בגלל נטייתם של אנשים לחבור לכוח, להתקרנף ולהסיר אחריות. אנחנו בעידן של התלהמות, כיתתיות ושקר, עידן של ראווה ומגלמוניות בדיוק כפי שוולטר בנימין חזה.

לצערי גדלתי במשפחה רעילה, אבא שלי היה נרקיסיסט מגלומן שהרעיל משפחה שלמה ומעגלי מעריצים צייתניים, וגרם להם לחשוב שהשקרים שלו לגיטימיים. מסתבר שיש אנשים שמוותרים על בחירה חופשית וחיים בכת, ללא לקיחת אחריות. אני מקווה שייפקחו את העיניים. אין מקום לייאוש כל עוד אפשר לעשות משהו. התערוכה הזאת בשבילנו היא אקטיביזם, מה שנחוץ לעשות עכשיו

דגל שחור, הפגנה בכיכר רבין, 2020. צילום: תומר אפלבאום, הארץ

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

חן: כן, הכי חשוב לי להדגיש את המבט המגדרי, את הכוח הנשי שמתגלה במלוא עוצמתו בשנים האחרונות ובמחאה הנוכחית. אולי כבר הגיע הזמן לגנרלים לרדת מהבמה ולנשים לקחת חלק גם בזירה הפוליטית, זירת הכוח לעשות דברים.

נוכחותו העודפת של המבט הגברי, הן בקרב הצלמים והן בקרב המצולמים, בולטת בתערוכה, אך נוכחותן המוגברת של נשים בשטח והדומיננטיות שלהן במחאות מתחילות לבוא לידי ביטוי גם בייצוגן בשיח הדימויים. אמנם היעדרותן הכמעט מוחלטת של נשים ושל המבט הנשי בייצוג מטרידה, אך כשהן מתועדות בתצלום דיוקן, הן מצולמות באופן המדגיש את מנהיגותן ואת הדרכים שבהן הן מנכסות את הכוח.

אם דיוקנאותיהם של מייסדי הפנתרים ורבים מתצלומי המפגינים העכשוויים הבליטו את הנראות של גברים כאינדיבידואלים, ואילו הנשים המצולמות הופיעו כמעט תמיד כדמויות אנונימיות בקבוצה, בשורה, במצעד או כחוליה בשרשרת המקיימת פעילות משותפת – הרי שכעת מופיעות פעילות כאור־לי ברלב ושקמה ברסלר, כדמויות בעלות שם וזהות מוגדרים, כפנים האיקוניות של המחאה.

הלוואי והמציאות של דיכוי נשים תשתנה, ואולי הגיע הזמן כבר לדכא כוחות שליליים גבריים שמרעילים, דורסים ופוגעים בזכויות של כולנו לחופש ולחירות. ותודה לבת זוגי יהוטל

דמוקרטיה אומרת
אוצר: חן שפירא
מוזיאון על התפר, ירושלים
צלמים משתתפים: גדעון אגז׳ה, אור הדר, תומר אסייג, תומר אפלבאום, אמיר גולדשטיין, נתן דביר, ברק היימן ואלון לוי, פבל וולברג, מאיר ויגודר, דפנה טלמון, בן כהן, ורדי כהנא, אביר סולטן, ענת סרגוסטי, עוזי פורת, הדס פרוש, מיקי קרצמן, אורי רוזנווקס, שמואל רחמני, אלדד רפאלי, יסמין שטינמץ ומיה בן דוד
בתערוכה משולבים סרטונים מאת: אור אדר, אורי רוזנווקס (זכות הצעקה), ברק היימן ואלון לוי, הגדת הפנתרים, איילת עופרים, הקו, כתבה מערוץ 11 על הסרט שוברת קיר: סיפור חייה של ויקי שירן
נעילה: 20.10

צילומי הצבה: אנאי סאלם