כל מה שחשוב ויפה

תערוכות חדשות בבית האמנים תל אביב // פתיחה: 27.7

פורטפוליו Promotion: בבית האמנים תל אביב ייפתחו השבוע תערוכות יחיד לדפנה רבס, רעיה בר־אדון, שולי ברנשטיין וולף, פזית דוידסון, אריק קצב ורונית כהן  

אישה תעשייתית // דפנה רבס

אוצרת: נורית טל־טנא

דפנה רבס היא ״אישה תעשייתית״ של שנות העשרים במאה ה־21. אישה המודעת לעצמה, המשוחררת מכבלי ציפיות ותכתיבים חברתיים, השולטת בחצי קלאץ׳ בחייה בסביבתה ובבחירותיה. רבס היא אמנית (המגיעה מתחום הצילום התעשייתי), אמא לארבע, גרושה שנחלצה מקשר אלים המתמודדת עם ניכור הורי, כשהיא נעה בלופ רוטיני סביב ה״עבודה השקופה״ – פעולות הבית ומחוצה לו. כל ההגדרות הסטראוטיפיות הללו (על פי סדר רנדומלי) מרכיבות את זהותה כ״אישה תעשייתית״.

אודות זהותה האינטימית וסוגיות פמיניסטיות ומגדריות רחבות, רבס מכריזה וחוקרת באמצעות דמותה המשוכפלת והמוטמעת במעבדת מחקר, משל היתה תרבית בצלחת פטרי המעידה על נשים תעשייתיות אחרות. מעבדת האסמבלז׳ שלה משפת קוד המורכבת מתצלומים, רדי מייד, פיסול, וידאו ארט ומסך המזמין את הצופים להיכנס כשחקנים בטריטוריה הביתית המאולתרת, ולחוות את שגרת החיים הלוליינית.

רבס מתבוננת ובוחנת את המציאות הנשית באמצעות תצלומים ואובייקטים יומיומיים ה״מודבקים״ על המצע, כמו ביצים, עציצים, מטפים ועוד, הטעונים סמליות וטבולים בהומור סרקסטי ואסתטיקה. דמותה היא כאובייקט ״מודבק״ הנודד בין הסצנות, כשבלונה רפטטיבית קונסיסטנטית מול כאוס לא הגיוני. רבס מפרקת ומרכיבה מציאות חדשה במספר זוויות בו זמנית. התצלומים כטריפטיך או דיפטיך מרובד, מזגזגים בין הדו לתלת ממד, מכילים ארסנל אובייקטים הספוגים חוויות, הכוונות, התאמות וציפיות מגדריות וחברתיות בהתייחסות לתכתיבים וסוגיות אודות מעמד האישה, בהקשר לנורמות מישטור ותפקידיה המסורתיים על גלגוליו המגדריים.

בין האובייקטים מופיע העורב כמוטיב חוזר המשמש להתייחסות לביוגרפית חייה בהקשר לניכור הורי. העורב פראי ומאיים, כמעט ובלתי ניתן לאילוף, חוכמתו מאפשרת לראות מעבר להרי חושך, העורב מגיע למקום בו מתחילים מחדש. האובייקטים ספוגים גם בחומר עצמו: בדם המחזור, בחלב להנקת העולל, וביזע של פעולה נשית וגברית גם יחד. והנה היא רבס בעבודת וידאו דו ערוצית, לבושה בסרבל ״פועלת״ לצד חלקי רכב, מניפה דגל אדום וצועקת לעזרה, ובמקבילתה דמותה נעה אנה ואנה אוחזת בסל ובו יציקות חמר דמויי שדיים בגדלים שונים.

במרכז החלל ניצבת ה״קרנפה״ – פסל מאסיבי חלול העשוי ברזל חלוד. הקרנפה בנוכחותה העוצמתית מגודרת בסרט סימון והרי זו האמנית עצמה. הקרנפה מגדלת את גוריה עצמאית, מגוננת ומתקיפה את המעז להתקרב ולאיים. את התכונות ״הגבריות״ הללו רבס מאמצת לעצמה באמצעות הפיסול המאתגר בכיפוף הברזל החלוד, המנכיח שפה פיזית ״גברית״, ולא רק. המעבדה מקפיצה אותנו מסצנה לסצנה. נדמה כי רבס עוברת מחצי קלאץ׳ להילוך ראשון, היא מערערת על הסדר החברתי ולוקחת את השליטה לידיה, כשהיא נלחמת על מיקומה האישי והפוליטי של ה״אישה התעשייתית״ במאה ה־21.

דפנה רבס. צילום: מ״ל

דפנה רבס. צילום: מ״ל


ציפור, אשה, ברכה // רעיה בר־אדון

אוצרת: אירית לוין

ציפורים ונשים הן נושא תערוכתה של האמנית רעיה בר־אדון, המציגה פיסול קרמי מוקדם לצד חיתוכי לינולאום בשחור לבן – הטכניקה העיקרית שבה היא יוצרת משנת 2017. בר־אדון מתחקה ביצירתה כבר שנים רבות בנושאים כמו נשיות, אימהות, דימויי בעלי כנף וסמליותם הרב־תרבותית. דמויות נשים מיתיות מופיעות בפסליה הקרמיים משנות השבעים של המאה הקודמת. נשים הנראות כאלות קדמוניות, בסיסיות, מעוגנות בקרקע. השפעות אתניות, שבטיות ופולחניות ניכרות בפסלים שנוצרו ביד בחימר פשוט וגס ונשרפו בתנור. יצירות אלו מוצבות בחצר ביתה ביישוב חופית.

הקִרבה לטבע הטביעה את חותמה על יצירתה של האמנית. בילדותה גדלה בקיבוץ לאב חוקר טבע והתלוותה אליו רבות, ובבגרותה גרה מזה שישה עשורים ביישוב חופית ובו מיני ציפורים. נוסף על כך יש לציין את משיכתה של בר־אדון לארכאולוגיה, לפריטים אתניים מאמנויות עממיות ולאוספים אנתרופולוגיים ממגוון תרבויות, שאף הם מהדהדים ביצירתה.

מפגשים בין אישה לציפור, המתוארים בחיתוכי הלינולאום, כביכול ממלכדים את הציפורים באיברי הגוף הנשי. הציפורים מטילות מורא, מלוות או סובבות את דמות האישה, לעיתים אף מואנשות (כמו בעבודה ״אחת בשביל השנייה״) ומשמשות, אולי, לתיעוד ביוגרפי והלכי רוח של היוצרת. על הציפורים כמראָה לנפש מעידה האמנית: ״הציפור – לפעמים היא נוסקת ולפעמים היא צונחת ומאיימת; לעיתים היא עוטפת, מחבקת ומזינה. ההזיות הללו סביב האישה והציפור אינן נגמרות״. האישה נעה בין תחושות של אי־שייכות, בדידות וזרות, בדימוי של צלילה מטה או תעופה מעלה, לבין רצון להתמזג עם האדמה והטבע.

חיתוך בסיבי העץ לעומת חיתוך בלינולאום החלק משפיע על התוצאה, כפי שמתארת בר־אדון: ״אני חותכת בלינול. זו אותה טכניקה כמו חיתוך בעץ, ההבדל העיקרי הוא מרקם החומר: הלינול הוא חומר חלק, ללא סיבים, הוא מאפשר לי יותר חופש בחיתוך. לינול הוא חומר ׳טיפש׳ שאני יכולה להטביע בו את מה שאני רוצה. תוך כדי עבודת החיתוך אני משנה, מוסיפה או מוותרת. יש הרבה אפשרות ליצירתיות, זה משחק בין דו ממד לתלת ממד. יש משהו מאוד מרגש בעבודת החיתוך. יש לי הרבה סכינים, כל אחד שונה בצורתו ובגודלו ובעוצמתו. החיתוך הוא מוזיקה משתנה, מחזק לחלש, ממהיר לאיטי. לפעמים זוהי סוג של מדיטציה״. ואכן, התוצאה הסופית חושפת את השיח העשיר בין קו למצע, בין עידון לאקספרסיה, בין שקט לסוער.

בתערוכה מוצג גם מקבץ ברכות אישיות שהכינה האמנית לבני משפחתה הקרובה לציון ימי הולדת. הברכות הן מעין משחק יצירתי וקולאז׳י המשלב תחומים מגוונים כמו תולדות האמנות, מראות טבע, ארכאולוגיה, עיצוב ואף תווי אמנות נאיבית.

רעיה בר אדון, ציפורים ונשים. צילום: מ״ל

רעיה בר אדון, ציפורים ונשים. צילום: מ״ל


מארג // שולי בורנשטיין וולף

אוצר: אריה ברקוביץ

שאריות עצים ולוחות עץ רב שכבתי שנזרקים לפח בנגריות דרום תל אביב מהווים חומרי גלם בלתי נדלים לשולי בורנשטיין וולף, ליצירות תלת מימדיות – חלקן תלויות קיר וחלקן מיצבים פיסוליים. בתערוכה מחברת בורנשטיין וולף את החלקים והצורות שנפלטו מהמסור של הנגרים ויוצרת תוך כדי כך מארג פנטסטי, ספק נוף אורבני ספק צמחיה קוסמית.

החיבורים והצורות הסופיות נשלטים על ידי האמנית לכדי קומפוזיציות סימטריות וא־סימטריות כשכל החומרים יחד מייצרים סביבה פיסולית, שנראית בתחילה אקראית אבל במבט שני יד האמנית מכוונת לאסתטיקה ואמירה חברתית. הפסולת הנגרית ממשיכה לחיות בסטודיו שלה והופכת לבעלת ערך בהצבות ובתבליטים שהיא מייצרת. באמירה חברתית היא מאירה את עיני הצופה שאין מרכז ושוליים. גם השוליים יכולים לקבל מקום מרכזי ולהפוך לכח אסתטי אמנותי ובעל ערך.

שולי בורנשטיין וולף. צילום: רן ארדה

שולי בורנשטיין וולף. צילום: רן ארדה


חום זהוב // פזית דוידסון

אוצר: גד אפוטקר

אומרים שדבר בחיים אינו קורה במקרה, כך כשפזית דוידסון נתקלה במקרה באותו צילום של מכונית ישנה והחליטה לצייר אותו כמתנה לבעלה איאן, חובב מושבע של מכוניות ספורט – היא לא ידעה שהיא מתחילה מסע מרתק של שנים, שחוקר את הנושא דרך עולם הציור.

מציור לציור נראה כי זכוכית המגדלת של דוידסון הלכה וגדלה, עד שבחלק מהציורים הרושם המיידי שנוצר אצל הצופה כשהוא מתבונן בציור, הוא שהוא רואה דבר מוכר, אך לא ברור ולא מוגדר. הריאליזם וחדותו של הציור, זווית הראייה, האור המשתקף על החומר והקומפוזיציה הייחודית שלו – הופכים אותו למשהו מופשט שפורץ את גבולות החומר, המרקם והצבע. מהתבוננות בדוידסון, כשהיא מציירת בריכוז יוצא דופן, נראה שהיא מצליחה בכישרון רב להגיע לדי.אן.איי של אותן מכוניות וחלקי מכוניות שהיא מציירת, ולבטא הן את ההיבט האמנותי והן את ההיבט העיצובי המצוי במכוניות ובחלקיהן.

לדבריה של דוידסון, היא אינה מרגישה שהיא מציירת מכוניות. הדיון המתרחש בראשה תוך כדי פעולת הציור הוא של צבע, נפח, טקסטורה, גודל, שקיפות, אטימות, אור וצל המשתקפים על פני פח המכונית ועל חלקיה הפנימיים. בקונטקסט הרחב יותר, למכונית דווקא יש מקום בהשקפת עולמה הפילוסופית של דוידסון. לדבריה היא רואה את הבית כמכונה שגרים בה ואת המכונית כבית שנוסעים בו. הסדרה ״חום זהוב״ אף השפיעה על אופן התבוננותה כאדריכלית ומעצבת פנים פעילה.

מבחינה כרונולוגית אפשר להגדיר את סגנון הציור של פזית בסדרה זו כניאו פופ־ארט הקשור לסגנון הפוטו ריאליזם בציור. בשנת 1986 הזמין הנס מאייר (סוחר אמנות) מאנדי וורהול ציור של מכונית מסוג ״קופה 300״ לכבוד יום השנה המאה להמצאת המכונית. כשחברת מרצדס בנץ ראתה את התוצאה, היא הזמינה את הסדרה כולה שהיתה אמורה לעקוב אחר התפתחות העיצובים שלה משנת 1885. וורהול הספיק להשלים לפני מותו 36 הדפסי משי ו־13 רישומים של דגמי מרצדס, מתוך 80 עבודות שאותן תכנן ליצור. הצייר רוברט לונגו המשיך את סדרת המכוניות הבלתי גמורות של וורהול ויצר ארבעה רישומים היפר־ראליסטיים בפורמט גדול המציגים את דגמי המכוניות של שנות השמונים והתשעים.

אצל דוידסון לעומת זאת, ההתייחסות היא לפרגמנטים בדגמי רטרו שונים של מכוניות: ידיות, צירים, גלגלי שיניים, לוחות שעונים וכדומה, מה שיכול לקשר את עבודתה לעוד פסל פופ־ארט חשוב – קלאוס אולדנברג, שיצר פסלי חוצות מונומנטליים מחלקים כמו בורג או מחט, והראה את האיכויות הפיסוליות המצויות ברכיבים אלה. במסעה דרך הציור לכדה דוידסון לא רק את מהות מכונית הספורט, אלה גם פתחה את היחסים המורכבים בין אמנות, עיצוב והחוויה האנושית. באמצעות עבודת המכחול המוקפדת שלה היא מזמינה אותנו להרהר בחיבור ההדדיות של המוחשי והמופשט, ומוסיפה עוד נדבך לעיסוק בעולם הרכב.


birds

מפות מנטליות // אריק קצב

אוצרת: ענת גורל־רורברגר

אריק קצב הוא אמן שברא לעצמו שפה ייחודית. כמי ששוחה הן בעולם האמנות והן בעולמות האלקטרוניים־דיגיטליים, הוא מצא את דרך הביטוי האישית שלו. חיפוש אחר מרחבים הוביל לשימוש בחומרים תעשייתיים, כולל מצע מתכת נייר שהוא בעצם מוליך חשמלי ומתפקד בעבודותיו כבסיס מנצנץ הקולט לתוכו צבע, אור, תנועה, שריטות ופציעות, תוך שהוא משנה את אופיו בתהליך ומשמש כהרחבה להיגדיו האמנותיים.

כל עבודה היא שילוב של יצירה אמנותית עם כשל חשמלי. קצר לכל דבר. כזה הפוצע את המשטח, יוצר נקודות מגע ומסמן חריכות על משטח המתכת המבהיק, ומעמעם בכך גם את הברק המצודד, המשמש כזיוף מודע לעצמו הקורץ למתבונן אך דן אותו להתבוננות מחודשת ולתהליך של גילוי. העבודות גדולות המימדים של קצב הן כמו מפות. מפות אנרגיה המזמינות את הצופה לחיפוש וחקירה. הן לבירינתים שנעים במקצבים משתנים, כמין טופוגרפיה של הנפש.

קצב משתמש בצבע, באור, בגומי תעשייתי וביכולות שלו בתחום האלקטרוניקה. בחלק מהעבודות מבליחה דמות נשית השקועה בתנועה, מחוללת, משתבללת או הופכת רכיב אינטגרלי בתוך מבוך המפות הבוהקות. קצב שיתף פעולה עם רקדניות שהכיר באינסטגרם והגיב לכוריאוגרפיות שלהן בעשיה הציורית שלו, כשהוא רואה בהן דרך למחקר של תנועה בעזרת הגוף הנשי ובעזרת דפוסי תנועה ולבוש משתנים המשתלבים במארג הסיפורי הדמיוני שלו. ברוב המקרים מדובר בשיתוף פעולה, ובכל מקרה נוצר קשר אמנותי בין שני סוגי היצירה.

במקביל יצר קצב גם מיצבים של סאונד ותאורות צבע, כדי להמחיש את הפוטנציאל הפרפורמטיבי של עבודותיו, כשהוא מופיע בהן בתלבושת היוצרת זיהוי שלו כמנהיג האירוע, שמאן אלקטרוני התר אחר יבשת חדשה. כך לדוגמה בחלק מהמיצבים שהוצגו בפסטיבל וידאו דאנס ובאינסטליישן שנערך בתחנת כוח בקרוייצברג שבברלין בשנת 2002 ונמשך שבועיים. בפסטיבל לקחו חלק אמנים נוספים המחזקים ומהדהדים את החיפושים האלקטרוניים של קצב, בסוג של שיתוף פעולה ספונטני, עם יצירה מתחומים אמנות משיקים, ביניהם ריקוד בוטו, מוזיקה ווידאו פידבק.

המפות המנטליות של קצב מצודדות לעין, מפתות את הצופה ומציבות בפניו אניגמה. הן מרפררות לעולם המדע הבדיוני, ומהוות הזמנה למסע תודעתי מסוג אחר.

אריק קצב. צילום: רמי קצב

אריק קצב. צילום: רמי קצב


רונית כהן // לב הדברים

אוצרת: נורית ירדן

״הדימויים קוראים לי, אני לא מחפשת אותם״: רונית כהן מגיבה לדימויים מחיי היומיום באופן אינטואיטיבי, אוספת אותם, מנתקת אותם מהסביבה ומצלמת אותם ללא היררכיה. נקודת המבט שלה אוהבת ויוצרת אינטימיות. היא מעניקה לכל אובייקט במה, הופכת אותו לגיבור ומאפשרת לצופה להתבונן בו מקרוב, לבחון את הייחודיות שלו ואת היופי, שאחרת היו אולי נעלמים מהעין.

הדימויים מגוונים ואינם חלק מסיפור משותף: פרח באגרטל, ארטישוק, פורטרט עצמי, חלק מגוף גברי שוכב, יד מחזיקה עלי מנגולד. יחד עם זאת, ההעמדה הדומה של דימוי בודד ברוב התצלומים ואופן ההצבה של העבודות בחלל, יוצרים מקצב. האסתטיקה והיופי הם חלק בלתי נפרד מהיצירה של רונית. היא מעניקה תשומת לב לפרטים הקטנים ולצבעוניות של כל דימוי. כהן מצלמת כל אובייקט כדיוקן, ולכן התצלומים העצמיים שלה משתלבים באופן טבעי במכלול המוצג בתערוכה.

רונית כהן

רונית כהן


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 27.7; נעילה 19.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden