רן טננבאום: ״האמנות עצמה היא הדבר הכי פחות חשוב, באופן מוזר״

״מגיל מסוים אתה ממש גופה. אין מה לעשות איתך… לא מחשיבים אותך לאמן רציני״, אומר רן טננבאום, הנמנה עם מקימי תנועת ״אמנות בר״. טננבאום (47), אמן ומורה לציור, מעיד שבשיעורים שלימד פגש משתתפים ברוכי כשרון – שלא זכו להכרה הולמת בשדה האמנות, כתוצאה מגילם המתקדם ומהעדר רזומה מתאים.

על רקע התסכול מכך, חבר טננבאום ליוצרים נוספים להקמת אמנות בר – תנועה המבקשת לחולל שינוי טקטוני, ולקדם למרכז הבמה התרבותית יצירה שנוצרה בידי אמנים שלא רכשו השכלה אמנותית פורמלית או החלו ליצור בגיל מאוחר. אנשי התנועה בוחנים כיום אמצעים שונים למימוש מטרה זו – לרבות יצירת מסלול הכשרה אלטרנטיבי לאמנים, דמוי תואר שני, ותערוכת פרס מוזיאלית שבה היצירות תבחנה באופן אנונימי. בשבועות האחרונים הצטרפו אלפי אמנים לקבוצות שמפעילה ״אמנות בר״ ברשתות החברתיות, שבהן מתחולל דיון ער וכאוב.

טננבאום מדגיש שהיחס הגילני כלפי אמנים המבוגרים, שאותם הוא מכנה ״אנשים שקופים״, הוא רק סימפטום לנגע תרבותי עמוק יותר – חוסר היכולת לשפוט יצירות בהתאם לאיכותן המהותית. זו, להשקפתו, הסוגיה המרכזית שמנסה ״אמנות בר״ לפתור.

״אנחנו חושבים שיש משבר פילוסופי ביכולת להעריך אמנות בלי הסיפור של האמן, בלי הרזומה, לתת פרס בלי שניתנו פרסים קודמים״, הוא מחדד. ״זה מנגנון שמנציח את עצמו ויוצר תבנית קבועה ובלתי־משתנה – למי מותר להיות אמן ולמי אסור, מי מוגדר כאמן חובבן שאין לקחת ברצינות״. טננבאום מאמין שבשדה האמנות ובמנגנוני ההערכה הפועלים בו, ״האמנות עצמה היא הדבר הכי פחות חשוב, באופן מוזר״. 

לכן הוא סבור שאמנים נדרשים לפעול כיום בשני עיסוקים במקביל – יצירה וקידום עצמי. ״יש כובע אחד שאיתו דברים יקרו, וכובע אחר, אמנותי, שאין לו כמעט משמעות. אולי בגלל זה בתי הספר לאמנות מתמקדים בללמד את הכובע הקל יותר, איך להתלבש נכון ולדבר נכון ולהשמע נכון. ללמד איך לעשות אמנות טובה זה אתגר הרבה יותר קשה״.

רן טננבאום: יש משבר פילוסופי ביכולת להעריך אמנות בלי הסיפור של האמן, בלי הרזומה, לתת פרס בלי שניתנו פרסים קודמים. זה מנגנון שמנציח את עצמו ויוצר תבנית קבועה ובלתי־משתנה – למי מותר להיות אמן ולמי אסור, מי מוגדר כאמן חובבן שאין לקחת ברצינות

לדבריו, עוד בלימודי האמנות, ביקורת התרגילים מתמקדת בתיאור המילולי שמספקים הסטודנטים אודות יצירתם, ולא בדימויים עצמם: ״ספר לנו על העבודות שלך – זאת נקודת ההתחלה. לפני שאני מניע את הניסיון שלי לחוות את האמנות שלך, בוא ותקל לי על החיים ותגיד לי מה רצית״. הוא מוסיף שכתוצאה מהקושי הרווח לדון ביצירות עצמן, ״התפתחו מנגנונים ציניים שעוסקים בכל דבר אחר״.

״אמנות בר״, לתפיסתו, אינה תנועת מחאה – והאפליה בשדה האמנות אינה תוצאה של יד מכוונת. ואולם, באופן אישי, טננבאום אינו חוסך ביקורת ממי שמנסים לנצל את המצב.

״יש תעשייה צינית שחיה על חשבון האמנים ועושקת אותם בגלל הצורך האנושי להציג את מה שהם עושים. וזה נשאר בתוך מובלעות ו׳גטאות׳, לא ממש משנה מה הם יעשו״. הוא מתייחס לתופעת השכרת חללי התצוגה בתשלום, המאופיינים בחשיפה זעומה – המהווים, לגרסתו, אפיק כמעט יחיד הפתוח לתצוגה בפני יוצרים שהגיעו לתחום בגיל מאוחר. טננבאום מודה שהתופעה נובעת מביקוש גבוה להציג, הגובר על היצע הגלריות המצומצם.

עם זאת, הוא סבור שכתוצאה מהצמא לחשיפה – ההכרחית לשם התקדמותם של יוצרים – נוצרה תרבות של ״התנשאות אינהרנטית״, של ״מי שיש לו כוח על מי שאין לו כוח״. לדידו, התנשאות דומה מאפיינת אוצרים, הנוהגים שלא להשיב לפניות אמנים המבקשים להציג – בהם יוצרים שזכו להכרה מוסדית. לתופעה שותפים מורים לאמנות, ש״מאחורי הגב קוראים לתלמידות שלהם ׳דודות׳״.

היוצרים שנפגעו מעדיפים לשמור על שתיקה: ״זה משפיל, חוויה משפילה, אף אחד לא רוצה להזכר בזה. יש לכאורה חוק שוויון בין האזרחים אך בפועל אין דבר כזה. אם אתה אמן בן 60 שאין לו קריירה מתמשכת או רציפה, לא משנה איזו אמנות תעשה, אף אחד לא יסתכל עליך. אין לך שום צ׳אנס״.

ענת אור מגל: אנחנו לא הולכים לבנות עוד גטו. גם אם יבוא מישהו שסיים בצלאל עכשיו, זה בסדר. כשזה פתוח – זה פתוח. זה לא רק ״נגד״, או כדי לקדם מישהו בגיל 50

טננבאום מבכה את ההפסד לעולם התרבותי בכללו – שלא נחשף ליצירות מופת שנותרו בצל, מחמת אפליה זו. הוא מתאר תלמידה לשעבר, בת 75, שחזרה לצייר לאחר הפסקה בת כשלושה עשורים, כ״ציפור שיר״ – ציירת וירטואוזית שעלתה על מוריה. תלמידתו נתקלה בסיום הקורס בהנחייתו בתקרת זכוכית, בדמות אפיקי התצוגה המוגבלים ליוצרים במצבה – והבינה שזה קרב אבוד.

״העבודות שהיא עשתה היו כל כך נפלאות, ואמרתי לעצמי, ברמה של התקף קנאה – היא יותר טובה ממני״, מספר טננבאום. עם זאת, הישגיה היצירתיים ירדו לטימיון: ״מי יראה את זה ומי ידע? בשביל המשפחה שלה היא כל הזמן מציירת ולא מבינים מה היא עושה… העולם יפסיד את זה. כי אין לזה סיכוי״.

הוא מאמין שיוצרים העוסקים בתחום בגיל מאוחר עשויים אף לזכות ביתרון אמנותי מפתיע: ״דווקא הצעירים, שחובת ההוכחה עליהם, רוצים להרגיע את ההורים שלהם. דווקא הם הרבה יותר קלים לפיתוי ומוכנים למכור, במרכאות, את האמנות שלהם, ולעשות מה שצריך כדי לשרוד. הרבה פעמים יש לזה מחיר באמנות״. 

לא הולכים לבנות עוד גטו

ענת אור־מגל, אמנית רב תחומית, יזמית ומפיקה, אף היא בין מקימי ״אמנות בר״, מבהירה שהתנועה תפעל גם עבור זכויותיהם של אמנים צעירים יותר ובעלי הכשרה ממוסדת. היא וטננבאום מאמינים שגם יוצרים אלו נמצאים בסכנה דומה להוותר בשוליים, חרף הישגיהם האמנותיים – כתוצאה מקושי בתיווך יצירתם לעולם, בטיפוח קשרים ובשיווק עצמי. 

״אנחנו לא הולכים לבנות עוד גטו. גם אם יבוא מישהו שסיים בצלאל עכשיו, זה בסדר. כשזה פתוח – זה פתוח. זה לא רק ׳נגד׳, או כדי לקדם מישהו בגיל 50״, אומרת אור־מגל. היא מעידה שצמחה כאמנית ״בתוך השוליים״, כציירת שפעלה במסגרות אלטרנטיביות בשני העשורים האחרונים – שבהן נחשפה לקולגות מוכשרים, ״שהחיים קרו להם״, להגדרתה.

לדבריה, אמנים מוכשרים רבים, בכל גיל, לרבות כאלו שעברו הכשרה פורמלית במוסדות המוכרים, נאלצים לפנות לתחומי עיסוק רווחיים יותר. ״לא תמיד אפשר להתמסר לדבר הזה, שלא תמיד יש בו כסף, ומצריך כל כך הרבה משאבים – אז הם הזיזו אותו. כשחזרו, אף אחד לא הסתכל עליהם יותר״.

היא ושותפה להקמת התנועה מבינים שיוצרים המגיעים לתחום לאחר קריירה משגשגת עשויים להנות גם מיתרונות כלכליים על פני אמנים צעירים שזהו עיסוקם הבלעדי. עם זאת, השניים אומרים שאינם חוששים שיווצר בכך חוסר־שוויון מסוג חדש.

טננבאום מתאר תלמידה שהגיעה לציור לאחר קריירה משגשגת בהייטק, ונהנית מאמצעים המאפשרים לה להתרכז ביצירה: ״אם בסופו של דבר האמנות שלה יותר עמוקה, יותר ערכית, יותר מעניינת מזה שהקדיש את כל חייו לאמנות ועבד בניקיון – מה זה משנה?״.

האמן והאוצר עוז זלוף תומך במטרות ״אמנות בר״, אך סבור שאין לנתק את היצירה מיוצריה. ״אותי, אישית, לא מעניין להתייחס לאמנות במנותק מהאמן. זה משהו שעשוי רק לחזק את הזרם התחרותי באמנות, את השאיפה לבלעדיות והשאיפה לאינדיבידואליות״, הוא מתריע.

זלוף, בין הדמויות הבולטות הפועלות כיום לאיזון יחסי המרכז והפריפריה בשדה האמנות, מתייחס להצעת ״אמנות בר״, שפרטיה המדויקים עודם נבחנים בצוות המדיניות שמפעילה התנועה. על פיה, יוקם מסלול פרס חדש, שבו השיפוט ייתבצע בידי צוות מחו״ל. אותם שופטים יבחנו את היצירות המוגשות בהתאם לאיכויותיהן בלבד, תוך טשטוש הזיקה ליוצרים.

תחת זאת, מציע זלוף אפשרות חליפית: ״מה שאנו זקוקים לו זה לחשוב איך משלבים אמנות במערכות חיים. איך הופכים אמנות לדבר שהוא בר קיימא. לא לחלוקות פרסים. חלוקות פרסים משאירות אותנו במצב הנוכחי, שבתוכו אמן תלוש מהמערכות, וזקוק לתמריצים ולהישגיים יחידניים כדי להיות מסוגל להמשיך ולעשות״.

עוז זלוף: יש מי שנוטים להתבלבל – האנשים הכי חשובים בשדה האמנותי הם האמנים. לא בעלי דעה, בעלי ממון או בעלי חללים. אנו לוקחים מהאנשים הכי חשובים בתרבות ומנצלים אותם

כאמן העוסק באמנות יחסים ובקשרים אנושיים, מדגיש זלוף שיש לבחון יצירות גם בהתאם להשפעותיהן החברתיות. ״אמנות נבחנת באפקט שלה, בהשפעה שלה על אנשים, האם היא מעוררת הזדהות והשראה – לא באיכות אובייקט כזה או אחר״. 

ואולם, בדומה לאנשי ״אמנות בר״, אף הוא סבור ששיווי המשקל בשדה האמנות יצא מאיזון. זלוף מותח ביקורת נוקבת על השכרת חללי התצוגה לאמנים מבוגרים, שאותה הוא מגדיר כ״אחת התופעות הכי בזויות בשדה האמנות״. ״יש מי שנוטים להתבלבל – האנשים הכי חשובים בשדה האמנותי הם האמנים. לא בעלי דעה, בעלי ממון או בעלי חללים. אנו לוקחים מהאנשים הכי חשובים בתרבות ומנצלים אותם״. 

זלוף, שהחל לאחרונה לאצור את החממה לאמנות מקום במוזיאוני חיפה, מצטרף לקריאת ״אמנות בר״ להרחבת השורות בשדה האמנות: ״המושגים של מרכז ושוליים חיוניים שניהם. הבעיה מתחילה כשאדם או קבוצת אוכלוסייה תקועים באחד מהם. התנועה ביניהם חיונית בתרבות ובאמנות״.

למרות הדגשים השונים – זלוף נרגש מהתקווה שמציעה התנועה לאמנים שהודרו ורואה בהקמתה כראשיתו של תיקון עמוק בשדה האמנות. ״אמנות בר״, לדבריו, החלה בהליך ״ריפוי חברתי״. וזה, אומר זלוף, בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו.