אריאל הכהן: בישראל של היום כבר לא מדובר בכמיהה לכוח, אלא במימוש שלו בכל הכוח

חגית: הי אריאל, מה שלומך? ברוכים השבים לירושלים

אריאל: תודה תודה, אני בסך הכל בטוב

חגית: נשמע לי מאוד עסוק. אתה חי פה עכשיו או שהגעת באופן זמני לרגל התערוכה?

אריאל: כן ימים די מטורפים, והכל מתנהל בין הפגנה להפגנה. חזרתי לירושלים לפני חצי שנה משנתיים בלונדון, למדתי שם ברויאל קולג׳ אוף ארט במסגרת מלגת קלור בצלאל. לא בדיוק מעבר חלק, ישר לתוך הבלאגן הפוליטי

חגית: במיוחד בשבילך, שימשיך להיות מעניין

אריאל: כן אה? מזכיר איזושהי קללה סינית עתיקה…

חגית: בדיוק 😝 לצערנו. אבל במקרה הפרטי שלך, הראיון הזה נערך לכבוד תערוכת היחיד (הראשונה?) ״הכוח״ שמוצגת בגלריה כורש הירושלמית, ואצרה דביר שקד. אז אתה כאן, והתערוכה מתמקדת דווקא באירופה

אריאל: נכון..  תערוכת יחיד ראשונה, אם לא מחשיבים את תערוכת הגמר ברויאל. ״הכוח״, שם התערוכה, היה מועדון ספורט יהודי שפעל בכמה ערים באירופה. הכוונה לתחילת המאה ה־20, תקופה שבה הבשילו אצל הוגים ציונים רעיונות סביב ההגוף היהודי, או יותר נכון – תיקון הגוף היהודי. התפתחה הבנה שהלאומיות היהודית החדשה זקוקה לגוף חדש. במובן הזה התערוכה מאוד קשורה להיום, כי ״היהודי החדש״ שהתפתח נמצא כאן איתנו

חגית: ברכותיי. ואני חושבת שלא במקרה התלכדו פה נושאים של כוח – כוח הגוף, כוח הזרוע, מועדון הכוח. משהו ברוח הזמן מתחבר היטב לראש היהודי שחיפש כוח. איך הגעת לנושא?

אריאל: ממש. אנחנו חווים היום רגע קיצון בהתלכדות הזאת. לעומת הכוח היהודי הגלותי, שהוא בעיקר סימבולי, ״עם הספר״ וכו׳, הציונות ביקשה כוח ממשי. הבעיה היא שמסתבר שאנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות עם כוח, הוא משחית.

הגעתי לנושא כשנחשפתי לסצנה מטורפת באירופה של מועדוני ספורט יהודיים שפרחה לפני מלחמת העולם השנייה. היהודים גילו את הגוף. כל העולם של הגוף היהודי/ציוני, זיכרון וכוח זה משהו שמעסיק אותי כבר כמה שנים. ב־2020 הצגתי עבודת וידאו בתערוכה ״נופי גוף״ במוזיאון ישראל שטיפלה במדידת הגוף, במדידה עצמית.

מאוד מעניינת אותי הכמיהה הזו לגוף מתוקן, שרירי, נכון. אחת העבודות שמופיעה בתערוכה כגלויה היא הדמות שלי, דוחפת עם היד את השריר ככה שנדמה לרגע שיש לי שריר עצום

מועדוני הספורט היהודיים – הם כמהו לייצר מצג של כוח, בדמות היהודי החדש השרירי. יש צילומי ארכיון מדהימים של קבוצות ספורטאים חסונים שעומדים במבנה מלוכד. העניין הוא שמאחורי מצג הכוח הזה הייתה חולשה נוראית ופגיעות

חגית: אני רואה גם קו רעיוני־ויזואלי שמחבר את התערוכה הזו לעבודות קודמות שלך שראיתי. החל מפרויקט הגמר במחלקה לצילום בבצלאל. בצילום שלך יש תמיד משהו מאוד פולשני וגם מאוד אוהב. גברי־קשוח ורך. אני חושבת על החיבור בין ההתבוננות היום בגוף – שהיא קצת מעריצה ומחפיצה, לבין הניסיון (הקצת פתטי אולי?) של המועדון היהודי ״הכוח״, שבסך הכל תאם את רוח הנטורליזם של תקופתו. לפני שנחתה המכה הנאצית

אריאל: כן בתערוכה רציתי ללכת לכיוון הרך הזה. יש וילון קטיפה וורוד בורדו שמאוד נוכח בחלל. ולמרות שהרבה מהעבודות מתייחסות ספציפית לעולם מועדוני הסיף – החלטתי שלא יהיו בתערוכה חרבות. במקומן יש סיכות מחט עדינות שהיו חלק מהמרצ׳נדייז של המועדונים, וגם פרחי סייפנים.

כשאני חושב על זה ביחס למועדוני הספורט היהודיים – הם כמהו לייצר מצג של כוח, בדמות היהודי החדש השרירי. יש צילומי ארכיון מדהימים של קבוצות ספורטאים חסונים שעומדים במבנה מלוכד. העניין הוא שמאחורי מצג הכוח הזה הייתה חולשה נוראית ופגיעות. רבים מהם סבלו המון מאנטישמיות, הם גורשו ממועדוני הסטודנטים, וזו הסיבה שבגללה מלכתחילה הם נאלצו לפתוח קבוצות לעצמם

חגית: אז הכל מתחיל בגזענות והתגברות. עשיית שרירים והסתתרות (כמו הסתרת הפנים בסיף). תוכל לקחת אותנו קצת איתך לתחקיר ולתהליך העבודה?

אריאל: במובן מסויים הגזענות הזו הופנמה אי־אז, וככה אולי נולדה ״יהדות השרירים״ – זהות שמבוססת על לנסות להוכיח מה אנחנו לא – אנחנו לא נשיים, חלשים, הומואים.

ההסתרה היא באמת אלמנט משמעותי בתערוכה. סיכות המועדון שמופיעות בה מוצגות רק בגבן, בחרתי להשאיר בחוץ את הצד הקדמי עליו מופיע שם המועדון והסמל. ככה הן הופכות להיות אנונימיות. גם הווילון בחלל מהדהד שיש משהו לא נגיש, מוסתר. מבחינתי זה קשור לפעולה הזאת של שחזור העבר – היא לא תחזיר את כל אלו שפניהם נמחקו, העבר נשאר לא נגיש. בתערוכה יש גם מחוגים שנעים הפוך מכיוון השעון, ועדיין – אני מכיר במגבלות של התנועה אחורנית

חגית: גם באופי הצילום אתה רומז לתקופות מוקדמות, בסגנון ״תקופתי״. גם זו אסטרטגיה של תנועה לאחור

אני לגמרי חלק מהעולם שבו גדלתי, ואני לא מפנה ביקורת לבדי. אני חושב שרבים היום בציונות הדתית שואלים את עצמם איך הגענו לאן שהגענו. אבל אני משתדל להפריד את האקטיביזם הפוליטי מהאמנות. גם אם לתערוכה יש מה להגיד על המצב היום, זו ודאי לא המוטיבציה המרכזית

אריאל: כן, בעבודות שלי רציתי שיהיה ניחוח של תקופה אחרת. זה תמיד שאיפה ואתגר בשבילי – איך אני יוצר עכשיו משהו שמרגיש שהיה פה הרבה זמן.

לא סתם הסיף הפך להיות עיסוק מרכזי בעבודות שלי – בעצם הוא גלגול ארוך, שבסוף חוזר לגלדיאטורים מגואלים בדם. דרכו אפשר לראות את התפתחות המחשבה ביחס לכוח: לאט לאט הבינו שאפשר לצמצם את האלימות, להוסיף לה חוקים, למשטר אותה. וכשהמודרניזם נכנס לתמונה אז בכלל – פתאום יש מעבר ללבוש לבן ואלגנטי, ובמקום חרבות – מחטים שבכלל לא יכולים לדקור. הנגיעה מחליפה את החדירה. זו התפתחות המחשבה על ציר ההיסטוריה ביחס לכוח.

בישראל של היום כבר לא מדובר בכמיהה לכוח, אלא במימוש שלו בכל הכוח בלי מעצורים. כביכול ״עוצמה יהודית״. זה כמו מה שקרה לכמיהה לירושלים ולהר הבית – מעבר ממצב תודעתי של געגוע למצב של פעולה, הפעלת אלימות וכיבוש

חגית: דביר שקד כותבת בטקסט התערוכה: גוף העבודה משלב שפות אסתטיות שונות – גבריות ואין־אונות, לאומיות יהודית, הומוארוטיקה וסיף, לכדי מועדון שבו אין להבים, הגוף חסר והחרבות סימבוליות, משוללות כוח ממשי. בעת הזאת, בו עולות על סדר היום הציבורי שאלות של שימוש בכוח בשם היהדות והציונות, התערוכה כמו מבקשת להחיות את המועדון ההיסטורי ולהציע מבט ביקורתי על הכמיהה לכוח והשימוש בו בישראל של היום.

התיאור הזה של דיכוטומיות קשור גם לחייך האישיים? לקטבים שמעסיקים אותך בבחירות שלך בחיים?

אריאל: הוא מאוד קשור לעובדה שגדלתי בציונות הדתית, שמאז ומועלם היה לה תסביך של יהודות־וכוח. מצד אחד רעיונות רוחניים של הרב קוק על גאולה רוחנית וגשמית, על אחדות ואהבת אדם, ומצד שני כמיהה לכיבוש הארץ, לכוח, לשרירים

חגית: אתה מפנה ביקורת בעיקר כלפי החברה שבה צמחת. אבל נשארת עם ״רגל שם״? אתה מחובר לאחים וחברים והורים שגדלת איתם או שהביקורת היא חלק מנתק יותר עמוק?

אריאל: אני לגמרי חלק מהעולם שבו גדלתי, ואני לא מפנה ביקורת לבדי. אני חושב שרבים היום בציונות הדתית שואלים את עצמם איך הגענו לאן שהגענו, מחפשים אשמים.

אבל אני גם מפריד את זה מהתנועה של לעשות אמנות. כי גם אם ל״הכוח״ יש מה להגיד על המצב היום, זו ודאי לא המוטיבציה המרכזית שבה. אני משתדל להפריד את האקטיביזם הפוליטי מהאמנות

חגית: מאז שאני מכירה אותך, היה לך המבט (הצילומי) שמתבונן מבחוץ אבל חודר כמו רנטגן. רואה ואינו נראה, אבל רואה באופן נוקב וחומל (כבר אמרתי, אני יודעת). מתבונן על האוטובוס של החיילים, כמו רוצה לחבק ולגונן עליהם. מסתכל על יופי אלילי כמעט, אבל חשוף ופגיע.

בצילום של מועדון הסיף אתה מציג סביבה של אחווה ושוויון, אבל איכשהו אני מקבלת מסרים נלווים של חרדה, התנשאות, רמז לקו קלקס קלן, וגם הומוארוטיקה, כמו אד שמרחף על הכל

אריאל: כמובן שבכל מיני אזורים עברתי התנתקות והפרדות, אבל אני לא מרגיש צורך להוריד את הכיפה או להתנצל. זה סוג של תהליך ריקליימינג בשבילי

חגית: גאוות אמת. וזה חלק ממי שאתה גם כאמן. הגוונים והנימה שאתה מצליח להטעין בצילום הם כמעט אותם סממנים שמרחפים על אירועי כיבוש ואלימות

אריאל: מעניין מאוד. התחושה המטרידה בדימוי אולי קשורה לזה שרק אני מצולם שם. אני בעצם מצטלם לבדי במועדון ענק וריק. אז ההכפלה הזאת יוצרת מבנה מאיים של מועדון אימתני – אבל כמו השריר המזוייף – היא מסתירה מאחוריה ריק, או במקרה של המועדון – טראומה

חגית: חשדתי! לא התבוננתי מספיק זמן אבל חשבתי שזו הכפלה מרובה, וזה יוצר באמת הזרה עוצמתית. שיבוט, כמו משהו לא אנושי

אריאל: זה משהו שצילום מאוד מאפשר להביא בגלל הישירות שלו – אנרגיה של חדירה וכיבוש, ובאמת פעמים רבות אני מנסה להטעין את העבודות שלי במיליטנטיות. ההכפלה מסייעת לכך

חגית: אתה מצטנע. הצילום מאפשר רק למי שיודע לעבוד איתו בכישרון כזה. זה חלק מהכוח שלך

אריאל: תודה. אני מאוד מקווה שגם הצופות מרגישות את המטען הזה. מבחינתי בזה נמדדת ההצלחה של התערוכה.

אני מציג עכשיו עבודה חדשה בספריית הבניין החדש של ״בצלאל״ במרכז העיר. זאת עבודת סייט ספסיפיק שנעשתה במיוחד לקיר עליו היא מוצגת – קולאז׳ צילומי של ממצאים ארכיאולוגיים מסודרים בערימות, מוסתרים מאחורי צמחייה ירושלמית. קראתי לה ״סליק״, קודם כל ביחס למיקום – מול מוזיאון אסירי המחתרות. כשיצרתי אותה חשבתי על איך שספריה היא מצבור ידע אסטרטגי שצריך להגן עליו.

ספריות תמיד היו קודם כל מפגן של כוח, עוד מימי ממלכת אשור. ויחד עם זאת – הן גם מאוד פגיעות. ומרוב המגננות הן לפעמים נוטות להישאר ריקות מאנשים ולהעלות אבק. רציתי לשקף בעבודה את הצורך לשמור על הידע, ובמקביל להכניס כוחות פתייניים שמזמינים ביקור וגילוי, ואולי אפילו פריעה. יש בעבודה גם עשים שחורים מתעופפים ושיחי צלף מוזהבים שמפרידים בינם לבין הממצאים. עוד מלחמה קטנה

חגית: מה שמביא אותי לשאלה שמנקרת ונשכחת לפעמים: מה עושה צלם כיום? איך אתה מתארגן בחיים האמיתיים?

אריאל: מאז שחזרתי מלונדון אני עובד במשרה חלקית כאסיסטנט בסטודיו של מיכל רובנר. זה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן ואני מאוד שמח שהוא קרה. מיכל מדהימה ואני לומד ממנה המון. ואני מלמד צילום פה ושם

חגית: בעבודות של מיכל רובנר יש לא מעט קשר לנושא השואה והתנועה בזמן

אריאל: כן מיכל היא מאסטרית ביחס לעיסוק בתנועה אחורה וקדימה, ובסדקים שעל ציר ההיסטוריה. היא ממש יצרה ז׳אנר אומנותי של זה. אני חושב המון על כמה אמונה עצמית והתמדה צריך כדי להיות מיכל רובנר בתחילת הדרך, לפני התערוכות הגדולות וההכרה

חגית: בן כמה אתה? איך השתלבו הלימודים בלונדון ברצף?

אריאל: אני בן 30 וקצת (: בלונדון הייתה חוויה משמעותית, בעיקר בשנה האחרונה – הפוסט קורונה. הפרוייקט גמר שלי הבשיל לאט על אש קטנה וברגע שחזרנו לקמפוס, בום! הסתערתי על הסדנאות. בין השאר יצרתי תבליט בטון באורך 15 מטר שאני מאוד מקווה להציג בארץ מתישהו. חוץ מזה היו לי כל מיני סיטואציות שיכולות לקרות רק בעיר כמו לונדון – כמו הזמנה ללאנצ׳ באחוזה של הלורד רוטשילד, או ביקור סטודיו אישי אצל האמן אדמונד דה ואל

חגית: איזה יופי! ובכל זאת החלטת לחזור. התלבטת? ואם כבר מדברים על הקושי של התקופה – איפה אתה רואה את עצמך בהמשך הדרך? עוד 5 שנים נגיד?

אריאל: לא ממש התלבטתי. אבל אולי זה מתוך הידיעה שאני כנראה אחזור ללונדון מתישהו. אני בריטי מהצד של אמא וירושלמי המון דורות אחורה מהצד של אבא, ככה שהציר ירושלים־לונדון מוכר לי מהילדות ואני מתכוון להמשיך לנוע בו. וכמובן מוכן גם להגיע לבירות נוספות. שרק יבקשו (;

חגית: לא רע בכלל. בהצלחה

---

אריאל הכהן | הכוח
אוצרת: דביר שקד
גלריה כורש 14, ירושלים
עילה: 20.8
התערוכה בתמיכת הבית הפתוח בירושלים