כל מה שחשוב ויפה
אריאל הכהן, מועדון הסיף היהודי. צילום: גרגור פטריקוביץ׳
אריאל הכהן, מועדון הסיף היהודי. צילום: גרגור פטריקוביץ׳

RCA 2022 // אריאל הכהן

בפרויקט הגמר ב־RCA עסק אריאל הכהן במועדני הסיף היהודיים באירופה בתחילת המאה ה­־20, ז׳אנר ספורטיבי שמרתק אותו במיוחד הודות לסימבוליזם ולייצוגי הזיכרון שמגולמים בו

למד בתכנית ל־MA Photography. בן 29, סיים תואר ראשון במחלקה לצילום בבצלאל.
arielhacohen.com


תמיד רציתי לחיות לפרק זמן בלונדון, עיר שאני מחובר אליה אסתטית וביוגרפית. ציר הערים ירושלים־לונדון מרתק אותי: לכאורה הן מאוד רחוקות, אבל כירושלמי אני מוצא ביניהן המון הקשרים – היסטוריים, מן הסתם, אבל גם אישיים; אמא שלי עלתה לארץ מלונדון בגיל 18 וקבעה את מקומה בירושלים. לפעמים אני מרגיש שהשהות שלי בלונדון היא סוג של מסע שורשים. חידשתי קשרים עם בני דודים רחוקים והבנתי עד כמה הרחובות פה נצרבו אצלי כילד עמוק בנשמה, כשהיינו טסים כילדים בכל קיץ לבקר את סבא וסבתא.

אחרי הלימודים בבצלאל ידעתי שאני רוצה לעשות תואר שני, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. הגשתי מועמדות למלגת קרן קלור לבוגרי בצלאל, שמעניקה מימון מלא לשכר הלימוד ב־RCA בנוסף למלגת מחייה. בדיוק נכנסתי לסטודיו מהמם בסדנאות האמנים בתלפיות ירושלים ובפברואר הצגתי עבודה בתערוכה ״נופי גוף״ במוזיאון ישראל (אוצרת: עדינה קמיאן). הקורונה התחילה, וגם זוגיות; הכל קרה ביחד. ואז כשהגיעה התשובה מהמלגה היא החליטה בשבילי: לא יכולתי לסרב.

הבחירה בתכנית המחלקה לצילום היתה טבעית עבורי כי תהליכי המחשבה שלי בסטודיו לרוב מתחילים מצילום – גם אם בסוף אני מציג עבודת פיסול או וידיאו. בעבודות שלי אני עוסק בזיכרון, ברצון להנציח את הזמן ולהחיות את העבר, ובמגבלות השאיפה הזו. צילום בשבילי יושב בדיוק על השיח הזה. זה קצת משעשע, כי בתערוכת הגמר לא הצגתי אפילו צילום אחד. אפילו מבקר האמנות הנודע של הסאנדיי טיימס וולדמאר יאנושצ׳ק, שאמנם התרשם לטובה מהעבודה שלי, ציין בביקורת שלו שהוא לא מצא בה צילום. אני דווקא רואה בה קשר הדוק לצילום, אבל זה כבר נושא לשיחה ארוכה יותר.

ואז הגיעה הקורונה

נשארתי בלונדון במהלך התקופה למרות שהלימודים התקיימו רק אונליין. בהתחלה זה היה מוזר ודי מכבה. לקח לי זמן להתרגל לסטטיות של הזמן, שפתאום נהיה חסר משמעות כי היה יותר מדי ממנו. רק בשנה האחרונה הקמפוסים נפתחו. בשיחות שהיו לי עם חברות ללימודים, הרבה ציינו שהן מרגישות כאילו השנה האחרונה קצת מחקה את הראשונה.

אני מזדהה עם זה, אבל אני גם מבין שהעבודה שלי הייתה צריכה את הזמן על אש נמוכה כדי להבשיל. גם מבחינה טכנית – היה לי זמן בבית להשקיע בלימוד תוכנת מידול תלת־ממדי, שבסוף העניקה לי את הכלים שהייתי צריך בשביל עבודת הגמר.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי נקרא מועדון הסיף היהודי. ההשראה אליו מבוססת על סצנת מועדוני הסיף היהודיים שפעלו במרכז אירופה בתחילת המאה ה־20, בעיקר בגרמניה ובאוסטרו־הונגריה.

סיף הוא ספורט מרתק כי כולו מבוסס על סימבוליזם, על ייצוג: הנגיעה מחליפה את הדקירה. הוא מעניין אותי כי למרות הלבוש הנקי והמראה שדומה לריקוד חיזור, הוא עדיין מכיל בתוכו זיכרון עמום של העבר שלו – גלדיאטורים מלאים בדם או ג׳נטלמנים עם פנים מכוסות בצלקות. בפרויקט ניסיתי לשחזר דימויים של המועדונים האלו, שפעילותם נקטעה בבת אחת בגלל המלחמה.

מוטיב משמעותי בעבודה קשור ל״גוף היהודי״, דימוי גוף גברי מתוסבך שניסיתי לפרק דרך העבודות. בשנים האלה חברי המועדונים הושפעו מרעיונות לאומיים שהדגישו גוף אידיאלי, אבל במקביל גם מהפנמת תפיסות אנטישמיות של ״איך נראה הגבר היהודי״ ורצון לתקן את הגוף ״הפגום״.

סיף מבוסס על סימבוליזם, על ייצוג: הנגיעה מחליפה את הדקירה. למרות הלבוש הנקי והמראה שדומה לריקוד חיזור, הוא עדיין מכיל בתוכו זיכרון עמום של העבר שלו – גלדיאטורים מלאים בדם או ג׳נטלמנים עם פנים מכוסות בצלקות

בפועל הצגתי בתערוכה אפריז – תבליט קיר מחולק שאורכו השלם 15 מטרים, ועליו תיאור דינמי של קרב סיף דו־כיווני. בנוסף, הצגתי עבודת וידיאו שבה נראית קבוצת סייפים עומדת בסטודיו לפני המצלמה, כמו מחכה להצטלם. הגוף שלי הפעיל את שתי העבודות: בתבליט השתמשתי בטכניקה של Motion Capture כדי ליצור אנימציה של סיף המבוססת על תנועות הגוף שלי, ובווידיאו הצטלמתי על גרין סקרין ואז שכפלתי את הדמות. בשתי העבודות הפעילה אותי המחשבה על מועדון ריק שאני עומד בו לבדי, מנסה להפיח בו חיים ולייצר בו אשליה של תנועה.

עבודה נוספת שהוצגה, שמאוד יקרה לליבי, התחילה בליקוט צילומי סיכות של מועדוני ספורט יהודיים מארכיונים בארץ ובאירופה. בעבודה עצמה מוצג מקבץ מנגנוני שעונים שמסתובבים בניגוד לכיוון התנועה. את המחוגים החלפתי בהדפסות גזורות של אותם צילומי סיכות. מבט קרוב על העבודה מגלה שמדובר בצילומים של הצד האחורי של הסיכות – הפנים שלהן לא נגישות.

מועדון הסיף היהודי. צילומים: גרגור פטריקוביץ׳

מועדון הסיף היהודי. צילומים: גרגור פטריקוביץ׳

On Frozen Time and Summer Tea Parties

עבודת התזה שלי, שסיימתי בהצטיינות, נקראת On Frozen Time and Summer Tea Parties. היא נולדה מצילום שמצאתי באלבום המשפחתי: סבא וסבתא שלי עומדים בלבוש חגיגי בחצר ביתם בלונדון, ונראים נרגשים במיוחד.

birds

הסיפור מאחורי הצילום הוא שהם היו בדרכם למסיבת התה השנתית של המלכה אליזבת׳ בארמון בקינגהאם. ביחס לצילום הזה ולהקשר שלו, כתבתי על היכולת של תצלומים להחיות זיכרון, על אירוטיקה של צילומים – איך מה שלא מופיע בהם מסוגל להפעיל את הדמיון; ועל סוגים שונים של זיכרונות המתקיימים דרך צילומים – זיכרונות חיים או מתים.

צילום מהאלבום המשפחתי

צילום מהאלבום המשפחתי

עתידות

יש לי שאיפות לגבי עתיד הפרויקט, חלקן קונקרטיות וחלקן בגדר חלומות, כמו מקומות מסוימים שבהם הייתי רוצה להציג. אבל קודם כל אני מתכוון לנשום ולהתאוורר. אחר כך אני מקווה להפיק עבודת וידיאו חדשה וגם לצאת למסע צילומי באירופה בעקבות המועדונים. בטווח הרחוק אני מקווה ללמד באקדמיה, בלונדון או בארץ. אבל כרגע (וזאת לא תכנית אלא יותר הצהרת כוונות) אני רוצה להיות פתוח למה שיבוא, לעבוד קשה, ללמוד, ולעשות אמנות טובה שנוגעת באנשים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יוגב

    מעורר השראה! עבודה יוצאת מגדר הרגיל.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden