ידידיה איש שלום מצייר את תל אביב של מטה

ב־4.10 נפתחה באכסדרה של תיאטרון ירושלים תערוכת יחיד של המעצב ידידיה איש שלום, ״תל אביב של מטה״, אירוע שמילא אותו בהתרגשות רבה. כעבור יומיים פרצה המלחמה הנוראה שהחשיכה, פצעה ועצרה את החיים.

״בלב כואב וחסר כוחות ישבתי לצייר השבוע תמונת בית שרוף בקיבוץ בארי, ונזכרתי באחד הרגעים בתחילת הדרך האישית שלי, בשנת 2008 – עבודת הבגרות שלי במגמת האמנות של מוזיאון ישראל, שעסקה בעיר שדרות המופצצת והכאובה״, מספר איש שלום.

״ציירתי שם שתי סיטואציות חדשותיות מהעיר; האחת של שוטר וחובש מתגוננים ברגע של אזעקה, והציור השני – פינוי של נפגעת חרדה לאחר נפילת טיל״. בדברי ההסבר ליצירות, הגדיר איש שלום את שדרות כעיר בה חוסר הוודאות גובר על הכול ושאלת הקיום היא יומיומית, והכותרת שבחר לפרויקט הייתה ״ממך ואליך אברח״. 

מילות הכותרת, הוא מוסיף ואומר, נלקחו משירו של רבי יהודה הלוי, ״כמה שסימל את רצונה של החברה הישראלית לברוח ולהתחמק מהנושא הכאוב. להימנע ממחשבה על חיי הפחד והאימה של תושבי שדרות, שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. ׳סופה של בריחה זו הוא כישלון׳ כתבתי אז לפני 15 שנים, והיום הן מצמררות באופן בו הן מהדהדות את גודל וחומרת המחדל״.

ממך אליך אברח, שדרות 2008

ממך אליך אברח, שדרות 2008

לפני מספר ימים החליט איש שלום לעבור בתיאטרון ולראות איך עוברים הימים על מה שהוא מכנה תערוכה בצל המלחמה שמתקיימת על רקע דממת הרחוב. ״ניגשתי לעיין בספר המבקרים, שכצפוי, מאז אירוע הפתיחה נוספו בו רק תגובות בודדות. פתחתי בתגובה האחרונה, שנכתבה בתמציתיות על ידי תושבי קיבוץ זיקים שפונו מבתיהם ובמילים בודדות ופשוטות השיבו בי מעט רוח נחמה. ׳איזה יופי שאתה איש־שלום׳ הם כתבו ואני מצטט מהזיכרון, ׳תודה שאתה מצייר ככה את ארץ ישראל היפה שלנו׳. 

״כמו שכתבו הגיבורים מ׳עוטף ישראל׳, אני חושב שהתערוכה שמציגה את היופי והקסם של תל אביב הישנה, במבנים הפשוטים, הצנועים והשורשיים, מזכירה לנו, ממש כמו הימים האלה, את היופי שיש בנו כחברה וכמדינה. זה אולי נשמע מעט קלישאתי, אבל התקופה הזו מוכיחה לנו שמעבר למחלוקות הקשות שחווינו בשנה האחרונה יש בנו את אותם שורשים וותיקים וכל כך חזקים, שלמרות הכול הם בלתי ניתנים להפרדה. 

״מעבר למחלוקות, לאתגרים ולמאבקים, רב המשותף על המפריד. יש בנו אהבה וכל כך הרבה כוחות של אור וטוב, חסד וחמלה, והתקווה היא שנדע ימים טובים מאלה״. 

לא על חשבון העבר

״מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר״, מספר איש־שלום. ״כשהייתי בגן הילדים, אחרי שציירתי עצי דקלים לפרטי פרטים, הגננת הסבה את תשומת ליבם של הוריי שכדאי למצוא לי מסגרת שבה אוכל לפתח את אהבת האמנות והציור״.

ההמלצה של הגננת הוכיחה את עצמה לאורך השנים, כפי שאפשר לראות בתערוכה שהייתה אמורה להתקיים במסגרת המהדורה השישית של הביאנלה של ירושלים, הנושאת את הכותרת ״צאן ברזל״, ונדחתה לבינתיים. התערוכה, בתמיכת הקרן לירושלים ואוצרות של בת שבע אידה, מכנסת סדרת תערוכות שהציג איש־שלום בשנה החולפת.

״תל אביב של מטה היא פרפראזה על פסוק המופיע במסכת תענית בתלמוד הבבלי: ׳אמר הקב״ה, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה׳״. להבדיל משפע פירושים מתפלפלים שלהם זכה הפסוק, הוא מתרגם אותו סמנטית, במובן המילולי־ראשוני של גבוה ונמוך, תוך שהוא מטעין אותו בהקשרים רעיוניים נוספים ומחיל אותו על תל אביב.

אני לא מתריס כנגד המגדלים או הקדמה ומאמין שצריך להתחדש, אבל לא על חשבון העבר. המגדלים צריכים לעבוד עם ולצד המבנים הישנים, לא במקומם. לשיטתי מדובר בעניין תרבותי ובכבוד למורשת העבר

מרבית העבודות בתערוכה מתעדות מבנים ותיקים, נמוכים, מראשוני בתיה של העיר, בעיקר בנווה צדק – השכונה שבה הוא מתגורר ויוצר – ועד יפו. ״תל אביב של היום משופעת במבני מגדלים המציגים את הכאן ועכשיו, את החדש והנוצץ, והפער ביניהם לבין מצבם העגום והמתפורר של הבתים הישנים של פעם, מהם שזוהו כנוחים לשמש ציירי גרפיטי – מעסיק אותי. אני לא מתריס כנגד המגדלים או הקדמה ומאמין שצריך להתחדש, אבל לא על חשבון העבר. המגדלים צריכים לעבוד עם ולצד המבנים הישנים, לא במקומם. לשיטתי מדובר בעניין תרבותי ובכבוד למורשת העבר״.

בשערי רחמים – בית כנסת מראות הסולם בנווה צדק

שבזי פינת יבנאל – נווה צדק

שוק הפשפשים, יפו – רח עולי ציון

כל ישראל חברים – נווה צדק

קולנוע עדן, בית העצמאות, בית המכס, שוק הפשפשים, בתי הכנסת ״מראות הסולם״ ו״אנוסי משה״ד״ ונוספים, הם חלק מהמבנים המוכרים שמוצגים בתערוכה. אחרים, אנונימיים, ללא ייחוס מיוחד, הם כאלה ששבו את עינו בעת שיטוטיו בשכונה. ״הצניעות שלהם, קנה המידה האנושי שמאפיין אותם, ואפילו הטחב והירוקת שמעטרים לא פעם את הקירות שלהם וחזותם הבלויה שידעה ימים יפים יותר – מטילים עליי קסם מיוחד. עם הזמן למדתי שלפעמים מה שנראה כמבנה רגיל, אחד מני רבים כמותו, מסתבר ככזה שמקפל בתוכו סיפור מיוחד. לדידי, הם כמו אנשים, סוג של דמויות במרחב האורבני״.

איש שלום גדל במשפחה ציונית דתית בירושלים, בן להורים אקדמאים, ״משפחה דתית אבל פתוחה וליברלית, שוחרת תרבות ואמנות״. בכיתה א׳ כבר למד אמנות במסגרת פרטית, ובכיתה ה׳ הצטרף לחוג נוער שוחר אמנות במוזיאון ישראל. המסגרת אמנם תאמה את גילו, אך לא עבר זמן רב ויכולותיו התבררו כמתאימות לקבוצת המבוגרים והוא עבר לצייר איתם. בשנות העשרה – בין כיתות י׳ לי״ב – הוא למד בתכנית ״טריפטיכון״ הפועלת במוזיאון ישראל, מסגרת יחודית המתמקדת בלימודי אמנות ומשלבת לימוד מעשי ועיוני, כולל בחינת בגרות.

הציור המשיך ללוות אותו גם בעת לימודיו בישיבת ההסדר בעתניאל, וכשבעת שירותו הצבאי בצנחנים חווה פציעה קשה – הציור, לדבריו, היווה מרכיב משמעותי בתהליך השיקום הארוך שעבר. ללימודים במחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון הוא הגיע ״מהמקום הפולני. שלי, לא של הוריי״, הוא מדגיש. ״לא רציתי להיות תלוי באמנות כמקור פרנסה, אלא לעסוק בה בדרכי, ממקום חופשי ומשוחרר, בלי להיות מושפע ממגמות ולא ממקום של ריצוי או הישגיות אישית. הבנתי שכדאי שיהיה לי מקצוע אמיתי, מה גם שעולמות העיצוב והאדריכלות תמיד ריתקו אותי. התלבטתי לא מעט בבחירה ביניהם, ובסופו של יום בחרתי בעיצוב שהרגיש לי כפרקטיקה יותר מאפשרת ונכונה לי, שמשאירה יותר מקום ליצירתיות״.

גם אמנות ריאליסטית היא אקטואלית

עם סיום לימודיו עבד איש־שלום מספר שנים במשרד אדריכלות, עד שהקים סטודיו עצמאי, ״כדי שאוכל לנווט בין הציור והעבודה בלי רגשות אשם שזה על חשבונה״. בסטודיו שלו, הממוקם בביתו בנווה צדק, הוא מלהטט בין שני העולמות, ובכלל זה עוסק גם בשירותי הדמיות לאנשי מקצוע מתחומי התכנון השונים, שגם הן, לדבריו ״קצת כמו ציור. סוג של קומפוזיציות שצריך לבנות״.

את המבנים והמראות שלוכדים את מבטו הוא מנציח בסגנון ריאליסטי, כמעט צילומי בפרטיו המדויקים, ובה בעת מתערב בציורים ויוצק לתוכם אמירה אישית – אם בצבעוניות שהוא בוחר להעניק להם, אם בקומפוזיציות שהוא יוצר, ואם במסרים שהוא שותל בתוכם, באמצעות אובייקטים או כיתובים המעניקים להם ממד לא צפוי. כך, מה שבמבט ראשון נדמה כציור ריאליסטי־צבעוני, מתברר גם כאמצעי להעברת מסרים ורגשות ״בדרך שקטה״, לדברי איש שלום. ״אני מקווה שהם יגיעו לצופים. כמובן שקודם כל אני רוצה להסב את תשומת הלב לתמה שמניעה אותי ולעורר את המחשבה לגביה. אבל במקביל, גם לגרום לצופים להבין שאמנות ריאליסטית־קלאסית, שהיום נתפסת לא פעם כארכאית ושעבר זמנה, עדיין יכולה להיות אקטואלית ורלוונטית, כזו שיש לה מה להגיד״.

ידידיה איש שלום. צילום: גיא לוי

הדור הלא נכון – ימי שיבוש בתל אביב

במהלך השנים התוודע איש שלום למגוון טכניקות ציור, אך זו המועדפת עליו ושמאפיינת את מרבית ציוריו היא שימוש בצבעי שמן על קנבס. כשמבנה מסוים שובה את עינו הוא מתרגם אותו לסקיצה ידנית חופשית, לאחר מכן מצלם אותו וממשיך את עבודת הציור בסטודיו בתהליך שאורך כחודש. את הקנבס הוא מגוון תחילה בצבע כהה המקנה לו השטחה, לדבריו, ועל רקע זה בונה את הצבעוניות ואת הקומפוזיציות. אחד מהכלים המשמשים אותו להעברת מסרים הוא ההתמקדות ב״קרוב״, בבית או ברחוב הציורי למראה, כשמגדל גבוה המתנשא בנוף הרחוק מדגיש ומעצים את הפער והמתח ביניהם.

הציורים בתל אביב של מטה מאופיינים במידות משתנות, מ־30X50 ס״מ ועד 90X100, ומבט בוחן מגלה בהם אלמנטים שהוא שותל בהם: דגל אוקראינה או דגל הגאווה; ציטוטים מדברי שירה וספרים של כותבים ידועים כלאה גולדברג, נתן אלתרמן, יורם טהרלב ועוד רבים וטובים; ולעתים גם אובייקט כלשהו כמו חיפושית אדומה ששבה ו״מלווה״ בנסיעתה כמה מהציורים. את הסדרה חותמת סיטואציה מהפגנה בקפלן שבה נראים אנשים ניצבים על גשר. ״כאדם יוצר ששואב את העניין שלו ממציאות החיים סביבו, אי אפשר להתעלם ממה שקורה במדינה ובחברה ולא להגיב לכך״.

חפצי וינטג׳ ככלל מדברים אליי, בעיקר כאלה עם אותיות עבריות, שגם אליהן יש לי חיבה מיוחדת. למדתי כתיבת סת״ם מסופרים שעוסקים בכך ובלימודים עצמיים, ובמסגרת לימודי העיצוב בחרתי גם קורס בקליגרפיה

לצד ציורי תל אביב של מטה מוצגים בתערוכה ציורים ותיקים יותר שצייר לפני עשור ויותר, כשעדיין התגורר בירושלים, ביניהם ציורי נופים ושכונות או דמויות מסדרת ״זקנים בירושלים״. זו האחרונה מנציחה אנשים שמיטב שנותיהם כבר מאחוריהם, ושהמפגש איתם מרגש את איש שלום. ״בדומה למבנים הישנים, גם הם עברו כברת דרך, והפנים שלהם מספרים סיפור על חיים שחלפו״.

בין דמויות הסדרה מוצג דיוקן של ניצול שואה שאיש שלום קשר איתו קשר רגשי ובמשך שמונה שנים הקפיד לערוך איתו קידוש מדי שבת, וכן של סבו, אף הוא ניצול שואה, לו מייחס איש שלום חלק משמעותי בסיפור הציור שלו. ״הוא אמנם לא צייר בעצמו, אבל ניחן בכישרון רב ובהבנה גדולה. הוא ליווה ברגישות ובחום את העיסוק שלי בציור, ובין היתר היה זה שכבר בילדות סייע לי להבין לראשונה מהי פרספקטיבה״.

איש שלום אינו מהסס להודות שהוא נוסטלגי ורומנטיקן, ״בעיקר בכל מה שקשור למורשת עברית, גם במרחב האורבני וגם בחפצים״. על חיבתו לאלה האחרונים מעיד אוסף שלטי רחוב ישנים שהוא מטפח. ״שלט רחוב זה קצת כמו לקחת משהו מסביבת החוץ של העבר פנימה לתוך הבית״.

האוסף התחיל משיטוט בשוק הפשפשים, כשנתקל בדוכן שהציע למכירה שלטים כאלה. ״אז הייתי תפרן ולא הרשיתי לעצמי לרכוש כלום. אחרי שנתיים כשחיפשתי אותו, הדוכן כבר לא היה אבל התשוקה נשארה, ומפה לשם התחלתי לחפש איפה אני יכול למצוא שלטים כאלה. חפצי וינטג׳ ככלל מדברים אליי, בעיקר כאלה עם אותיות עבריות, שגם אליהן יש לי חיבה מיוחדת. למדתי כתיבת סת״ם מסופרים שעוסקים בכך ובלימודים עצמיים, ובמסגרת לימודי העיצוב בחרתי גם קורס בקליגרפיה״.

בית המכס, פרויקט רעיוני בהשראת מגדל בבל

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

את מעגל מסעו של איש שלום בעולמות הציור והעיצוב סוגרת בתערוכה סדרת רישומים מתקופת לימודיו – שש סקיצות חושניות ופראיות משהו, שצייר בעט שחור על גבי קרטון ונייר לבן במסגרת סטודיו לימודי בשנה ד׳. ״הסקיצות הן של פרויקט רעיוני־אישי שיצרתי בהשראת הסיפור המקראי של מגדל בבל. קראתי לו ׳מבבל לתל אביב׳, והוא מציג סוג של מודל אדריכלי ששואב מהמקורות וקושר אותו להווה״.

את הרקע לסדרת הסקיצות מהוות עבודות הבנייה של הרכבת הקלה, ובמרכזה עומד בית המכס ההיסטורי הניצב נטוש בין מגדלים. למרות שהיא בוצעה לפני שש שנים, מה שעמד בבסיסה תקף לגבי איש שלום גם היום.

״ישנן לא מעט נקודות השקה בין המקור המקראי לבין המציאות העכשווית בשטח והמחירים שמשלמים בדרך, כמו שיבושים קשים בסביבה או השלכות על מהלכים אנושיים, ובכלל זה זילות מסוימת בחיי אדם. כל פעם שאני שומע על פועל שצנח למותו מפיגום גבוה, זה מהדהד לי את הסיפור המקראי. העניין שלי בסביבה, בעבר ובמורשת ניצת כבר לפני שנים, אבל אני מאמין שהפרויקט היה במידה רבה מה שהידק את העיסוק שלי בתמה, כמו שהיא מקבלת ביטוי בציורי תל אביב של מטה״.

ידידיה איש שלום | תל אביב של מטה
במסגרת ״צאן ברזל״, הביאנלה של ירושלים 2023
אוצרת: בת שבע אידה
תיאטרון ירושלים, דוד מרכוס 20 ירושלים
נעילה: 31.12

תל אביב של מטה, תיאטרון ירושלים. צילומים: מ״ל