״תפטיר״: שרון גלזברג במסע תודעתי בעקבות פטריות

את הביקור ב״תפטיר״, התערוכה של האמנית שרון גלזברג בגלריה שכטר, פותח האוצר בר ירושלמי בהסבר שאנחנו עתידים להכנס לחלל שבו ייווצרו מפגשים מפתיעים ויופעלו החושים כולם. בחלוף כמחצית הדקה, תחזיתו מתאמתת. מפונה משדרות המתארח בקרבת מקום קוטע את דברי ירושלמי בשאלה בנוגע למיקום בית הכנסת הקרוב – בשיחה שנפסקת אף היא עד מהרה, מפאת אזעקה, ששולחת את כולנו – שוחרי אמנות, יוצרים ופליטי הדרום כאחד, בשעטה מתנשפת במורד גרם מדרגות קצר. לרווחת הכל, מתגלה שתחת מעטה הפטריות העוטף את חלל הגלריה שבקומה מעל ממוקם ממ״ד מאובזר, שלו ״מערכת האוורור הטובה בתל־אביב״.

לרגע, בטרם נשמעים קולות הבומים, כולנו מתבוננים במסכי הטלפונים, בהמתנה לחזרת הקליטה הסלולרית ושטף האותות מהמציאות – וחולקים חוויה משותפת. זו גם אחת ממטרות התפטיר שיצרה גלזברג. ״רציתי לבנות מרחב שמייצר תודעה קולקטיבית, שמתחברות בו תודעות – ויוצרות תודעה משותפת״, היא מספרת.

״זה מיצב אחד, שכולו בנוי מעץ אורן, שלא מחובר לקיר ועומד בפני עצמו. לכל אחד יש את המיטה שלו, כתא אישי, אבל הכל מחובר. אם אתה זז ונושם על מיטה אחת מישהו במקום אחר מרגיש את זה. התפטיר מחבר את כל הדבר הזה לדבר אחד״. גלזברג מוסיפה שהיא ומעצב החלל, שי עיד אלוני, ביקשו ״לייצר חלל שיש בו נוכחות, שאתה חווה עם כל הגוף. המיצב שלם רק כשהגוף של האדם שנכנס לתערוכה שוכב בו״.

בטבע, היא מסבירה, התפטיר הוא רשת קורים אינסופית הצומחת מתחת לאדמה, שממנה צומח גוף הפטרייה. ״הוא מערכת עיכול, וזז דרך העיכול. כמונו, הוא צריך חמצן. כשיש לו צורך בחמצן ובתזוזה למקום אחר, התפטיר מוציא את גוף הפטרייה – שהוא הדרך שלו לזוז ממקום למקום. הפטרייה מייצרת עוד נבגים וכך מזיזה אותו. בתהליך הגידול בתערוכה אנחנו מדביקים דגן ושילוב של חומרים – שבבי עץ מורינגה, קוקוס, קש; ואז, כשהתפטיר מתפשט, ורואים את הקורים הלבנים, אני מביאה אותו לחלל ומפרקת אותו שוב – ומכניסה אותו לתוך המבנה״.

הפטריות סימביוטיות, כלומר לא טפיליות, ועובדות ביחד עם העץ. אז יוצאים גופי הפרי – הפטריות עצמן. ואחד הדברים היפים לראות הוא שהתפטיר זוכה להרבה נוכחות בחלל וממש הופך לחלק מהקונסטרוקציה. יש לו כמה מחזורי חיים

עם חיבור התפטיר למיצב העץ, התמלאה הגלריה בחיים: ״הפטריות סימביוטיות, כלומר לא טפיליות, ועובדות ביחד עם העץ. אז יוצאים גופי הפרי – הפטריות עצמן. ואחד הדברים היפים לראות הוא שהתפטיר זוכה להרבה נוכחות בחלל וממש הופך לחלק מהקונסטרוקציה. יש לו כמה מחזורי חיים. יוצא גוף פרי, הפטרייה, שמתייבשת, ואז יוצא מחזור נוסף. יש מעגל של חיים ומוות. זה חלק מהיופי שלו״.

גלזברג מעידה שתכונות התפטיר המחזוריות קסמו לה, משום שבעבר המשיכה לעבד את פסליה במשך תקופה ארוכה, ללא נקודת סיום ברורה. ״התפטיר תפס אותי מכמה בחינות. הוא חומר שכל הזמן בהשתנות ובתנועה, הוא מערכת העיכול של כדור הארץ. אין לו נקודת סוף, וזה משהו שמעניין בעיניי כפסלת. תמיד עניין אותי לפסל בחומרים של העולם. כשאני בוחרת לעבוד עם חומר מסוים, הוא טעון בפוליטיקה שלו, בהיסטוריה שלו, באנרגיה שלו״.

הבחירה החומרית השפיעה על יעד יצירתי נוסף שסימנה גלזברג בראשית התהליך. ״רציתי לייצר מרחב שלא מהדהד ומייצג משהו אחר, אלא פשוט הדבר עצמו. מרחב שהנוכחות היא העניין שבו, החומר והדבר עצמו הם אותו הדבר. התפטיר הוא בעצם כזה: רעיון שחברתית, קהילתית, גיאולוגית וכלכלית אפשר ללמוד ממנו, מהאופן שבו הוא פועל. זו לא חיה ולא צמח. יש לו תודעה ומערכת למידה והוא מתקשר עם עצים ועם עצמו ומייצר חיווטים חדשים כל הזמן, קצת כמו שהנוירונים במוח שלנו פועלים.

״גם החומר עצמו עניין אותי, וגם הרעיון של החומר. גם האפשרות ללמוד ממנו, וגם האפשרות לייצר חלל שאתה נמצא בתוך הנוכחות שלו. גם הריח – אתה נכנס והוא מפעיל אותך – וגם הנבגים שזזים בתוך החלל. ייצרתי חלל שיש בו תודעה נוספת, כי התפטיר הוא קצת כמו חייזר, עוד תודעה״.

אמנות כחיים

גלזברג ממשיכה מסורת של פיסול חברתי מייסודו של ג׳וזף בויס. לאחר עיסוק ממושך ביצירה בשיתוף קהילות שונות, החליטה לצאת להפסקה יזומה בת כשנה מעיסוק באמנות, במהלכה ביקשה לבחון מחדש את מוסכמותיה. ההתבוננות העצמית המעמיקה ניכרת בתובנות שאליהן הגיעה. ״האמנות שאני עושה היא אמנות כחיים. אין אצלי הפרדה בין האישי, לחברתי ולרוחני; ההתפתחות הרוחנית שלי היא גם חלק מההתפתחות שלי כאמנית. אמנות היא מקום רוחני – לא מקום מודרניסטי של רק צורה, צבע וכתם.

״מבחינתי עבודת אמנות היא עבודה רוחנית. זה יכול להשמע היפי – אבל אם תמיד באתי מהאמונה שאמנות יכולה לשנות מציאות, ועשיתי אמנות חברתית וקהילתית, אני חושבת שהיום המקום של ריפוי צריך לקבל נוכחות חזקה. לא רק לעשות אמנות חברתית עם קהילות, אלא באמת לעסוק בריפוי. מבחינתי האישי, החברתי והקהילתי – מחוברים.

״אני מאמינה שלאמנות יש כוח של ריפוי, ושם גם נוצר החיבור הזה – להביא מרפאים לחלל. מזה הרבה זמן שאני מרגישה שהחברה שלנו צריכה ריפוי, והתשובה שלי לפילוג בחברה הייתה לייצר חלל שתודעות גבוהות מגיעות אליו״. אותן תודעות מרוממות שייכות למוזיקאים, מספרי סיפורים ומטפלים, העוסקים להגדרתה בחיבור בין אנשים ותודעות. הם נועדו מלכתחילה להשתתף בפעילויות טיפוליות שתוכננו במסגרת התערוכה המקורית – וקיבלו תפקיד מפתח לאחר טבח ה־7.10.

״כשהתופת הזו קרתה, התפטיר כבר היה שם. היה ברור שזה כאילו נולד לזה, לייצר מקום לאמנות ורפואה. באותו הרגע אמרנו ׳הפטריות והמיטות כבר פה׳. המטפלים התנדבו לטפל, ומאז אנחנו שם בכל יום, עוזרים לאנשים לחזור לנשום, לעבד את הדברים שהם עברו״.

המטפלים, שהוכשרו כולם לטיפול בטראומה, הובילו את מסע התפטיר בדרך מפתיעה: ״קיימנו טיפולים אחד על אחד וטיפולים קבוצתיים של נשימה, מגע ושיח – שכולם היו בחינם. בשביל התערוכה היה לנו טיימליין קצת יותר פסטיבלי, שכלל מספרי סיפורים וטקסי שאמניזם, תכניה מגוונת שהייתה אמורה לייצר מהלך שמחבר את כל התודעות ביחד. בר (ירושלמי) אמר מאוד יפה: ׳יש אמנים שמהדהדים את החיים ויש אמנים שעובדים עם החומרים של החיים. וכשעובדים עם החיים, הם הופכים לשותפים שלך ביצירה׳״.

אני חושבת שנצטרך יותר ויותר את היכולת לעבד חוויות ללא מילים, להיות במרחב ללא מילים. לאמנות יהיה מקום, בין אם כדי לאפשר ביטוי ליצירתיות, להדהד את הדבר הזה, או פשוט לעשות מקום לאנשים – לשהות ולהיות

ואכן, לחומריות הפטריות משמעות פרטית בחיי היוצרת. ״החומר הזה, הפטרייה, נמצא בהיסטוריה של המשפחה שלי מאז ומעולם. כילדה קטנה הייתי יוצאת עם סבא שלי ללקט פטריות. הוא היה חסין לפטריות רעילות, בגלל שבזמן מלחמת העולם השניה הוא ברח ליער וחי מפטריות וצפרדעים, והגוף שלו הפך חסין. הפטריות נמצאות שם מאז שאני זוכרת את עצמי. האפשרויות של המייסיליום (תפטיר) והפסילוסיבין כמשני תודעה וכמרחיבי תודעה הן חשובות לחיבור עם ההתפתחות שלנו כאנשים. הן נמצאות שם כחלק מההתפתחות שלי כאדם״.

כחלק מתהליך היצירה נפגשה גלזברג עם מגדלי פטריות, שהעידו אף הם על קשר ייחודי עם האורגניזם: ״שמעתי כל כך הרבה פעמים מהמגדלים ׳הפטרייה בחרה בי, ולא אני בחרתי בה׳״. הסימביוזה הזו מתוארת גם בדבריו של חי, צייד פטריות כמהין, שמונולוג מוקלט שלו מושמע בתערוכה כאחת מיצירות הסאונד המושמעות למבקרים בגלריה באזניות, בעודם מתבקשים להתרווח במיטות הפזורות בחלל. ״חי מספר על היחסים שלו עם פטריות הכמהין, ובעצם על חוש הריח. כשאתה מקשיב לשיחה הזו, ונמצא בתוך חלל שבו ריח הפטריות בתוכך ומסביבך, הגוף שלך שוכב ומתמסר לדבר הזה. נוצרת חוויה שלמה של הרחבת התודעה ושל חיבור הגוף, הידע והתודעה יחד״.

גם דמויות אחרות שקולותיהן מושמעים באזניות עוסקות בחיבור תודעתי ואנושי. ״אנחנו מוקפים כל הזמן בידע. מתוך שדה הידע הזה הרגשתי שאני מלקטת קהילה של אנשים שעוסקים בדבר הזה שנקרא הרחבת התודעה, חיבור אנושי ויחסים״. אחד מהם, המוקלט באחת מיצירות הסאונד, הוא נמרוד קאופמן, מורה לתרפיה בנשימה – תחום שבו מתמקדים גם רבים מהמטפלים הפועלים במרחב, ביניהם גלזברג עצמה: ״הנשימה יודעת לשנות את התודעה שלנו, ממש כמו פסילוסיבין״.

שינוי וטרנספורמציה

גם אם הנשימה נעתקת, נוכח מוראות התקופה, התודעה ממשיכה במסע ההתפתחות: ״טיפלתי בזמן שהיתה אזעקה״, מספרת גלזברג. ״זה מחזיר אותך רגע לחיים, אבל מרגיש גם כמרחב בטוח, מאוד מוגן. אתה יורד למרחב המוגן וחוזר; זה לגמרי חלק מהפסקול. הכל מתערבב, החומרים של החיים. אתה שומע את המוזיקה, ופתאום עובר אמבולנס שמפעיל אותך רגשית בצורה אחרת. הכל הופך להיות חלק מהדבר: הרגע שממנו נכנסת למסע, הריח, הסאונד ומה שאכלת לפני״.

גלזברג נותנת למסע להוביל אותה – ומקווה שקהילת האמנות כולה תצטרף אליו. ״אני חושבת שנצטרך יותר ויותר את היכולת לעבד חוויות ללא מילים, להיות במרחב ללא מילים. לאמנות יהיה מקום, בין אם כדי לאפשר ביטוי ליצירתיות, להדהד את הדבר הזה, או פשוט לעשות מקום לאנשים – לשהות ולהיות. דווקא בזמנים האלו, של מהפכת הקשב והבינה המלאכותית – לייצר איים של זמן ונוכחות יהיה חלק מהתפקיד של האמנות. זה כבר התפקיד שלה״.

לדברי ירושלמי, חזון ההשתנות המתמידה, דרך התפטיר, הוא גם הרעיון המוביל בגלריה שכטר שבאוצרותו. ״כמו בתערוכה, כל חזון הגלריה נובע מתוך הרעיון של שינוי וטרנספורמציה – אדם נכנס לחוויה שפוגשת את התודעה שלו, שעובדת איתה. זה נמצא אפילו בלוגו של הגלריה, ׳אברא כדברא׳ – ביטוי שעל פי חלק מהפרשנויות משמעותו בארמית ׳אברא בדבריי׳. חזון הגלריה הוא הדרך שבה הדמיון שלנו, המלים שלנו, הופכות להיות מעשה של בריאה. יש פה בעצם גם חיווט פנימי, ביחס לתערוכה המסוימת הזו, וגם חיווט שהוא יותר במאקרו – שבו התערוכה מובילה לתערוכה הבאה.

״כשאתה עובד עם אורגניזם חי בתור החומר שלך (כמו גלזברג), הדרך שבה החומר מתנהג היא שונה. עבודה עם חיים, אורגניזם חי, היא סוג אחר של יצירת אמנות. זה בעצם חומר שכל הזמן משתנה, לא מתקבע. כל הזמן גדל, מתרחב, מת וחי. אני חושב שזו שאלה מעניינת גם ביחס לתערוכה וגם ביחס לעבודת האוצרות בכלל, ביחס למקום שבו מביאים לתוך האמנות חיוּת ובודקים איך היא מתנהגת קדימה.

״הדבר המרכזי שאני לומד מהתפטיר ומהעבודה עם שרון הוא לחשוב בצורה ׳תפטירית׳, לחשוב ברשת. הרבה מהעבודה שלנו, גם קדימה, היא לתת לתפטיר להוביל אותנו. מגיעים אלינו עכשיו אנשים מדיסציפלינות שונות ששומעים על התערוכה, ואנחנו פשוט מנסים להקשיב להם, למה שהתפטיר מביא. זה סוג עבודה אחר, שבו העבודה האוצרותית לא מסתיימת בגבולות הגזרה של אוצר מול אמנים. זו עבודה ששואלת קודם כל על הלא־נודע שמחכה שם בחוץ, מחוץ לגלריה, מחוץ לעולם האמנות״.

---

שרון גלזברג | תפטיר
אוצר: בר ירושלמי
גלריה שכטר, סמטת שלוש 42, נווה צדק, תל אביב
נעילה: 6.1
הכניסה בהרשמה מראש באתר