כל מה שחשוב ויפה
בר ירושלמי. צילום: טל מאירי
בר ירושלמי. צילום: טל מאירי

בר ירושלמי: החומר מדבר את עצמו, אנחנו פה רק ליצור תנאי קשב מתאימים

ההבנה ש״כל אחד ואחת מאיתנו הוא מזוודה של ידע אנושי, שממנו אנחנו יכולים ללמוד ולהזין אחד את השני״, גרמה לאוצר החדש של גלריה שכטר להחליף בין המילה אמנות למושג ידע. ואיך כל זה קשור לחומוס

יובל: הי בר, מה שלומך? ברכות על התפקיד החדש כאוצר הגלריה של נוה שכטר, ובכלל נראה שאתה די עסוק לאחרונה – איגוד האוצרים, המסע בערד ועוד ועוד

בר: הי יובל, שלומי מעולה, מתאמן על לשחות בין הרבה מאוד עבודה ופרויקטים. החיים הם אכן ג׳ונגל. השבוע הבאנו נחיל דבורים חי למרפסת של הגלריה, אז אני יושב כעת ליד הכוורת ומתפעל מהדבורים שרוחשות סביבי. ותודה על הברכות, אכן מרגש מאוד!

יובל: נחיל דבורים? למה?

בר: אנחנו לקראת פתיחת מחזור תערוכות חדש בגלריה, והכוורת היא חלק מתערוכת יחיד לאמנית ליאת דניאלי. ישנם מיקרופונים זעירים בתוך הכוורת שמחוברים למערכת הרמקולים בגלריה, ומשמיעים בלייב את התרחשות הנחיל לכל מי שנכנס פנימה.

התערוכה היא חלק מעיסוק מתמשך בעבודה של ליאת עם הדבורים כמודל חברתי. בתערוכה הנוכחית היא קושרת בין אופן התפקוד של הנחיל לפעולת ההנקה אצל נשים, בהיותו מושתת על עקרון הזנה הדדי, שבו גוף אחד מזין גוף אחר כחלק ממנגנון ההישרדות של האורגניזם כולו

ליאת-דניאלי, מתוך משוב חיובי. צילומים: יותם איתן

ליאת-דניאלי, מתוך משוב חיובי. צילומים: יותם איתן

יובל: כן, אני זוכר את התערוכה הקודמת שלה בגלריה אלפרד. אולי תגיד רגע כמה מילים על הגלריה לטובת מי שלא מכיר.ה את נוה שכטר, ואיך בכלל התגלגלת לשם

בר: נווה שכטר הוא בית לתרבות יהודית עכשווית, שזה אומר שהוא נמצא תחת מטרייה יותר גדולה שנקראת היהדות הפלורליסטית; מושג שלמדתי להכיר עם תחילת עבודתי שם, ששם על דגלו לתת ביטוי ומענה לקהילות וזהויות שונות בתוך התרבות היהודית. זה מקום מעניין ומוזר שמשלב אמנות הגות וחברה דרך מגוון רחב של תכנים, ובתוכו יושבת הגלריה, שעליה אני מופקד.

התגלגלתי לשם ממש במקרה מתוך המלצה של חברה קרובה. היה בי הרבה חשש שהגעתי לראיון. כמו רבים אחרים אני גם נושא עימי הרבה מטענים בכל מה שקשור לזהות יהודית ודת. השאלה הראשונה ששאלתי אותם הייתה ״אז אתם מחתנים הומואים?״

יובל: הו. ומה הם ענו?

בר: שכן. בכלל נשברים לי פה מלא סטיגמות ודעות קדומות. המקום הזה הוא מבחינתי הפתעה אחת גמורה שאני עוד מעכל

יובל: ובכלל המבנה שלו מהמם. אני זוכר שהזמינו אותי לאצור שם תערוכה אי שם ב־2014 וגם, לא ממש הכרתי, ואז הגעתי ואמרתי להם שאני מוכן לאצור שם מה שהם רוצים (זה עוד היה באולם הגדול למעלה…). אבל בחזרה אליך: מה אתה מתכנן למקום? החלפת את שירה פרידמן שעשתה שם יופי של תערוכות – מה התכניות שלך ואיך הן משתלבות בדרך שאתה רואה או מבין אוצרות?

אחד האסימונים שנפלו לי בשנים האחרונות ברמה אוצרותית, הוא ההחלפה בין המילה אמנות למושג ידע. זו הבנה שמתגבשת ומתחדדת אצלי כל פעם מחדש, והיא יכולת ההישרדות של ידע אנושי אל מול קריסה ביולוגית מתמשכת. ההבנה שכל אחד ואחת מאיתנו הוא מזוודה של ידע אנושי, שממנו אנחנו יכולים ללמוד ולהזין אחד את השני

בר: אחד האסימונים שנפלו לי בשנים האחרונות ברמה אוצרותית, הוא ההחלפה בין המילה אמנות למושג ידע. זו הבנה שמתגבשת ומתחדדת אצלי כל פעם מחדש, והיא יכולת ההישרדות של ידע אנושי אל מול קריסה ביולוגית מתמשכת. ההבנה שכל אחד ואחת מאיתנו הוא מזוודה של ידע אנושי, שממנו אנחנו יכולים ללמוד ולהזין אחד את השני.

במובן זה, המשנה האוצרותית שמנחה אותי היא לשאול שוב ושוב איך משהו ממשיך לחיות? איך ידע ממשיך להתקיים ולשרוד אל מול איומים ולחצים חיצוניים שרק הולכים וגוברים. המטרה שלי בסופו של יום היא ליצור כיסים של עשייה שבהם חיות מתאפשרת, ושדרכם א.נשים יכולים לבטא את הידע הגלום בתוכן. מרחב הגלריה הוא אני מאמין אחד מאותם כיסי חיות, ואני בחיפוש מתמיד אחר אמנים.יות שיודעים להיות צומת של ידע למען אחרים

יובל: ואיך זה יבוא לידי ביטוי בגלריה?

בר: הגלריה עומדת בפני שינויים רבים הן בתוכן התערוכות והן באופן תצוגתן. ממאי הקרוב ועד סוף השנה, יוצגו ארבעה תערוכות יחיד אמניות שונות, ויעמידו בקדמת הבמה חשיבה חברתית וקהילתית, לצד יצירה שהיא פרפורמטיבית ביסודה.

בתערוכה הפותחת לדוגמה, עיקר הפעולה הוא בפרפורמנס המתמשך של ליאת שיתרחש פעמיים בשבוע, שבו היא אוספת ומשמרת זכרונות הורות או ילדות הקשורים להזנה של הבאים לחלל, לצד הפעילות החברתית שמתקיימת בתוכה: בין אם מדובר בארגון לה לצ׳ה, שעוסק בהעלת מודעות ותמיכה בנשים הנמצאות בשלב ההנקה של ילדיהן ויארגנו הדרכות הנקה; השתתפות של בנק החלב הלאומי – שלוחה של מד״א שבה נשים תורמות מחלב האם שלהן למען ילדים פגים שזקוקים להזנה; או פורום מליסה – קבוצת של נשים אוהבות דבורים, שעושות פעילויות הסברה והדרכה על טיפוח סביבות תומכות לנחילי דבורים.

המשאלה שלי לפה, וגם התקווה שלי, היא להופכו עם הזמן למקום מפגש אנושי. רקמת חיבור בין גוף הידע היהודי למעיינות ידע אחרים, ומקום שבו קולות וזהויות אחרים יכולים למצוא בו מקלט ולהשמע

יובל: אז מעניין אותי בהקשר הזה אם אתה יכול להגיד כמה מילים על המסע שלך במסגרת השהות במרכז לאמנות עכשווית בערד – כי גם שם ביקשת לאתגר תפיסות אוצרותיות

כלי יד מצור שנמצא בחורבת עוזה. צילום: בר ירושלמי

כלי יד מצור שנמצא בחורבת עוזה. צילום: בר ירושלמי

צילום: שני אביבי

צילום: שני אביבי

צילום: איל ביטון

צילום: איל ביטון

בר: הפרויקט בערד הוא חלק מנוכחות מתמשכת שלי באזור, מאז שלאה אביר הזמינה אותי לרזידנסי של המרכז לאמנות עכשווית של ערד. זה פרויקט שנולד מתוך סקרנות למדבר, ואל הא.נשים שחוקרים אותו ומגנים עליו.

אם היית מתבונן במדבר הנגב ממטוס, היית מזהה רשת מסועפת של עורקים שחוצים אותו מכל כיוון. הקווים הללו הם דרכי מסחר עתיקות, שהיוו הלכה למעשה את מה שאני קורא לו תחנת הרכבת המרכזית של העולם הקדום, שחיברה בין אפריקה אסיה ואירופה. הדבר המדהים בדרכים האלו הוא לא רק בעובדה שהן נוכחות וגלויות לעין, אלה שהן היוו את עורק החיים הראשי ונקודת המפגש שבין כל הציביליזציות המשמעותיות באזור.

בפרויקט המדובר, הקמנו משלחת שמורכבת מ־13 חברי צוות – אמנים ומדענים – שיצאו למסע רגלי בן ארבעה ימים לאורך אותן דרכים קדומות, ובאופן פרטני בציר תנועה מרכזי עוד מהתקופה המקראית שיחסית נחקר רק מעט בשם דרך אדום, שמתחיל מאזור פטרה ומסתיים בתל ערד הקדומה

הדבר המדהים בדרכים האלו הוא לא רק בעובדה שהן נוכחות וגלויות לעין, אלה שהן היוו את עורק החיים הראשי ונקודת המפגש שבין כל הציביליזציות המשמעותיות באזור. הקמנו משלחת שמורכבת מ־13 חברי צוות – אמנים ומדענים – שיצאו למסע רגלי בן ארבעה ימים לאורך אותן דרכים קדומות

יובל: ומה היה הרעיון?

בר: הרעיון פשוט – שילוב של נקודות מבט על גבי אותו נתיב תנועה על מנת ליצור תמונת מציאות מורכבת, המכנסת יחד תפיסות הבנה שונות. אני חוזר פה לעניין שימור הידע. זהו תרגיל תודעתי על האפשרות ״לראות״ מקום, במקרה הזה המדבר כחוויה וכאקו־סיסטם, על מנת שנוכל לספר אותו לאחרים.

זו גם מחשבה על האופן שבו אנחנו תופסים את מושג ה״ידוע״. הרי כל האזור הזה ממופה לחלוטין בכל מפות הקרטוגרפיה, ועם זאת מקיים בתוכו סימני שאלה כה רבים. אני מוצא את זה מדהים, האפשרות הריאלית לחלוטין של ״טרה־אינקוגניטה״ במרחב שנמצא במרחק פסיעה ממני.

מה שמדהים היו התגובות לפרויקט. קיבלנו עשרות טלפונים ופניות של תושבי האזור, פעילים וארגונים סביבתיים, מורי דרך, שוחרי טבע שתמכו וביקשו לעוד. זה היה רגע משמעותי בשבילי ובשביל כל הצוות. ההבנה שאפשר לספר סיפור מספיק חזק שיצליח להניע אחרים לפעולה, ובמובן היותר עמוק, זה הוכיח לי שאפשר לעשות דברים אחרת

יובל: מה עכשיו? מה הלאה?

בר: אנחנו כרגע בשלב איסוף החומרים שיצרנו ותיעדנו במהלך המסע. הרעיון הוא כעת ליצור מיני־סייט לטלפון שיהווה יומן מסע דיגיטלי; מעין קפסולת זמן אינטראקטיבית שדרכה יוכלו אנשים ללכת בעקבות המשלחת וללמוד מהממצאים, המחשבות והרעיונות שנוצרו במהלכה, ותשמש גם כפלטפורמה למסעות נוספים שאותם אנחנו מתכננים לערוך באזורים אחרים של הנגב, בשיתוף הרשויות המקומיות וגופי הידע המקצועיים שבאזור

יובל: אז שאלה אחרונה לסיכום: דיברת בהתחלה על ההחלפה בין המילה אמנות למושג ידע. אתה לא מפחד שהתוצאה תהיה שכלתנית, תיאורטית, אינטלקטואלית מדי, ושהרגש יילך לאיבוד? (למרות שמההיכרות שלי איתך אין סיכוי שזה יקרה)

בר: ההחלפה בין המילים היא בסך הכל טריק מחשבתי, קצת כמו משחק אחיזת עיניים לקהל. כשאתה או אני יוצאים אל הרחוב ומתבוננים אל מציאות החיים, אנחנו תמיד נפגוש ידע; אנחנו פשוט לא קוראים לו כך תמיד.

מישהו או מישהי הרי דמיינו את הבניין מולנו לידי מימוש, מישהו הרכיב את החומוס הנהדר שאכלנו בפינת הרחוב, או כתב את השיר שמתנגן לנו מהרדיו ברכב. אנחנו נהנים מהחומוס, מתחכום הטעמים השונים שמרכיבים אותו והיחס שבין הגרגירים ללימון, למלח והשום שמישהו למד להרכיב ולהביא למצוינות. אנחנו לא חושבים על החומוס, אנחנו חווים אותו.

מאחורי כל יצירה אנושית נמצא ידע אנושי, ואמנות במובן הזה היא התגלמות מורכבת של אותו ידע כחומר פיזי ורגשי. בקיצור, אני לא מודאג 😉 החומר מדבר את עצמו, אנחנו פה רק ליצור תנאי קשב מתאימים

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden