הביאנלה הים תיכונית בחיפה מנסה לייצר סולידריות בתקופה מורכבת

על רצפת המרחב המשותף בקומת הכניסה של מבנה המרכז האקדמי ויצו חיפה, שבו מוצגת התערוכה המרכזית של הביאנלה הים תיכונית החמישית, יישובים סטודנטים שמתרווחים בין השיעורים, לצד עבודות של יוצרים מישראל ומהעולם שתלויות על קירות החלל. שבע תערוכות נוספות מוצגות בחללים ציבוריים נוספים בשכונת הדר ובעיר התחתית.

״הרעיון הוא לצאת מתוך הקופסה המוזיאלית הלבנה אל המרחב הציבורי״, מסביר אוצר הביאנלה, האמן בלו סימיון פיינרו; ״להפגיש את הקהל הרחב עם אמנות, ועל הדרך גם להפגיש אותו עם מקומות בעיר״.

בלו־סימיון פיינרו, יהיה טוב

גיא בן נר, פסקול

קרלוס אמורלס

בלו סימיון פיינרו. צילום: הביאנלה הים תיכונית

הביאנלה הים תיכונית נהגתה ונוסדה לפני 14 שנים על ידי פיינרו והאדריכלית אביטל בר שי, שותפתו לרעיון ולאוצרות. המודל שעמד בבסיס היוזמה חתר ליצירת שיח אמנותי ושיתוף פעולה רב תרבותי ורב אזורי בין קהילות וקבוצות בארצות המזרח התיכון. החזון עסק בקידום שלום באמצעות פעילות אמנותית, מתוך תקווה לבסס דיאלוג אנושי וסובלנות המושתתת על רגשות אוניברסליים, בשאיפה לעתיד טוב יותר ולחיים בצוותא.

החזון היפה והנאור התנפץ לרסיסים ב־7 לאוקטובר, אבל רק לפני שנתיים פני הדברים היו שונים בתכלית. ״הצגנו אז את הביאנלה באיסטנבול, טורקיה, וזו הייתה הצלחה גדולה. קיבלנו שם חיבוק חם, והייתה תכנית להתרחב ולהציג גם בקהיר״.

בלו סימיון פיינרו: ״עם כל הקושי שבדבר, היה לנו חשוב לקיים את הביאנלה ולהגיב באמצעותה למה שקרה. להתייחס לאימת הזוועות ובמקביל להדגיש את חשיבות העזרה, ההבנה והאמפתיה. זהו כוחה של אמנות ביצירת סולידריות, וגם חוסן נפשי, ריפוי ותקווה״

את הביאנלה החמישית מוביל הנושא ״יש מישהו בבית״, שלדברי האוצרים לא היה זה שתוכנן עבורה במקור. ״לאור מתקפת אוקטובר זה היה רק מתבקש להתייחס לכל מה שאנחנו חיים וחווים מאז. עם כל הקושי שבדבר, היה לנו חשוב לקיים את הביאנלה ולהגיב באמצעותה למה שקרה. להתייחס לאימת הזוועות ובמקביל להדגיש את חשיבות העזרה, ההבנה והאמפתיה. זהו כוחה של אמנות ביצירת סולידריות, וגם חוסן נפשי, ריפוי ותקווה״.

הבחירה החלופית בנושא של בית נועדה לבחון את המושג על רקע המציאות העכשווית, שבה כל מה שסימל עוגן ושייכות, ביטחון ומקלט יציב ומגן – התערער באבחה והומר ברגשות טראומה, כאב, מאבק ואובדן פיזי ורגשי.

את ההתייחסות לנושא מציגים 30 אמנים, מחציתם ישראליים ומחציתם ממדינות שונות בעולם, ביניהן ארצות הברית, גרמניה, מקסיקו, צרפת, אנגליה, רומניה, רוסיה, וכן ממדינות פחות מצופות כאפגניסטן, קזחסטן ואלג׳יריה. ״זה לא היה פשוט״, מספר פיינרו. ״היו אמנים בינלאומיים שפנינו אליהם ולא זכינו לכל תגובה, וגם כאלה שהיינו איתם בקשרי ידידות טובים נרתעו מהשתתפות, בגלל חשש לפגיעה במעמד שלהם בארצם״.

המדיומים האמנותיים בתערוכה הם בעיקר עבודות צילום, ציור ווידאו, לצד מיעוט עבודות פיסול, רדי־מייד ומיצב. מרביתן הן יצירות קיימות בנות מספר שנים, שבהקשרי המציאות העכשווית רוקמות תחביר חדש של משמעויות, החובר לרובדי התמה ולמציאות ההווה.

כושל במשימתו להגן

כך לדוגמה, עבודות הצילום המבוימות של אנג׳ליקה שר, שנוצרו לפני מספר שנים אך צפייה בהן על רקע מה שאירע היא לא פחות ממצמררת בהקשרים הרלוונטיים שהיא מעוררת. בצילום מהסדרה ״13״, שיצרה בין השנים 2008-9, נראים ילדים נעולים בתוך מבנה חממה שקוף, שמופעו מדמה אייקון של בית המאפיין ציורי ילדים. חממה היא תצורה מבנית שנקשרת לסביבה חקלאית כמו זו של סביבת העוטף, והיא נועדה לספק לצמחים הגנה וגידול בתנאים אופטימליים. אבל כאן התמונה – תרתי משמע – משתבשת: החממה אינה מכילה צמחים אלא ילדים שנעולים בתוכה ומבטאים כך את ההפך המוחלט – הכיסוי השקוף של החממה כושל במשימתו להגן עליהם ואף מונע מהם לתקשר.

צילומים אחרים של שר מהסדרה ״שירת דבורה״ שנוצרה בין השנים 2016-2018, זורקים את הצופים ישירות לסיטואציות כואבות שנצרבו בתודעה לעד מאז ה־7 באוקטובר, דוגמת קבוצת חיילות שמסבה לשולחן ונהנית מאכילת פלחי אבטיח. התמונה מהדהדת בכאב זמנים אחרים שחוו חיילות במוצבים שהיו להן כבית, ואת העובדה שהפרי האהוב והכה ישראלי־קיצי אומץ כסמל של תנועת הטרור.

אנג׳ליקה שר, מתוך הסדרה ״13״

אנג׳ליקה שר, מתוך הסדרה ״13״

זיוה ילין

זיוה ילין

קשר מסוג זה עולה גם מציוריה של האמנית זיוה ילין, תושבת בארי שבין היתר שימשה כאוצרת הגלריה שפעלה בקיבוץ. בציוריה, הלקוחים מתוך שלוש סדרות קיימות, מנציחה ילין את זיכרון נופי הקיבוץ של ילדותה וחייה במקום, תוך שימוש בצבע שחור על רקע צבע אדום, שלו היא מניחה לזלוג ולגלוש על פני הבד. בהקשר העכשווי שולח הצבע האדום את הצופים אסוציאטיבית לדם שנשפך וללהבות האש משריפת בתים, והציורים מוצגים עם תוספת מבעיתה באותנטיות שלה – חורים שיצרו בהם כדורי מחבלים שנורו לתוך חלל הגלריה – עדות חיה לפגיעה שערערה על ההגנה שהבית הזה היה אמור לספק להם.

״בינתיים״, עבודת הווידאו של קרלוס אמורלס, יליד מקסיקו סיטי שחי ויוצר בניו מקסיקו ובאמסטרדם, שואבת השראה מהיאבקות חופשית כסממן תרבותי פופולרי בארץ מוצאו. העבודה עוקבת אחר שני מתאבקים שפניהם מוסתרים מאחורי מסכות, כשהאופן שבו הציב אמורלס את המצלמה על הרצפה מייצרת סיטואציה שבה הם מנסים לדחוף האחד את השני אל מחוץ לפריים. האקט החותר לדחוף את היריב מחוץ לפריים מתכתב ישירות עם רצונו של ארגון הטרור למגר את ישראל, ועם אקט השליפה האכזרית של אנשים מביתם, כשהביטוי שנותן האמן להיבטים כמו מאבק פיזי, קושי ופחד, וצורך להגן ולתקוף בעת ובעונה אחת – מרגיש כאילו הם נשאבו ישירות מהשבת השחורה.

עיגול שחור מוקף הילה צהובה, עבודתו של האמן משה גרשוני – שחי ויצר בארץ עד פטירתו ב־2017 – מאזכרת ליקוי חמה באורח שבו היא מייצרת מעין חור אפל בשמיים. ככזו היא מהדהדת יופי קוסמי מחד, ואת הביטוי ״ליקוי מאורות״ מאידך, וחוברת כך לאימת המציאות – ליופי הקסום שאפיין את אזור העוטף ולכשל הקשה שגרם לו להרס נוראי.

דימוי ראש יצוק, שהיה אחד ממאפייני יצירתו של הפסל יגאל תומרקין, מקבל בתערוכה הקשר מבעית בדמות מיצב מבוסס על ראשים יצוקים שהונחו על הרצפה במעגל. המיצב מעורר את חשיפת מעשי הזוועה שאירעו ב־7 באוקטובר כמו עריפת ראשים וכריתת אברים, ובחריפות צורבת מגלם את החיים שנגדעו באכזריות שאין שנייה לה.

אחת מתערוכות הביאנלה מוקדשת לזכרה של ענבר היימן, אמנית גרפיטי וסטודנטית לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו, שנחטפה מפסטיבל הנובה ונרצחה על ידי מחבלים. במקום מוצגות שתי עבודות וידאו שיצרה בשחור לבן, שבהן שרטטה בכישרונה הרב עולם עדין ופואטי מחד, ומלא חרדות מאידך

גיא בן־נר, אמן ווידאו, ציור, פיסול ומיצב, עושה שימוש בפסקול מסרטו של סטיבן ספילברג ״מלחמת העולמות״ העוסק בפלישת חייזרים מהמאדים לכדור הארץ. פסקול הסרט משמש אותו כסוג של רדי־מייד, שאותו הוא משלב עם צילומים ממטבחו הביתי, שבדומה לאפוקליפסת החייזרים בסרט מציגים מצבי קיצון ואבסורד – שריפה, נפילת חפצים, התנפצות כלים ועוד.

בנקודה מסוימת משתלב בין הדימויים סרטון חדשותי מהסכסוך הישראלי־אזורי שמוצג על מסך המחשב שבמטבח, ובתוך כך, ההתרחשויות הקיצוניות בחללו מהוות פלטפורמה לצילומים האמיתיים של הסכסוך. הן חולקות איתם את אותו המרחב, כשהמילים ״אנחנו מותקפים״ שנשמעות בסרטון החדשותי מהוות ביטוי דרמטי למציאות ולמורכבות האינסופית של החיים בתקופת מלחמה.

אחת מתערוכות הביאנלה, שמתקיימת בשכונת הדר, מוקדשת לזכרה של ענבר היימן, אמנית גרפיטי וסטודנטית לתקשורת חזותית בויצו חיפה, שנחטפה מפסטיבל הנובה ונרצחה על ידי מחבלים. במקום מוצגות שתי עבודות וידאו שיצרה בשחור לבן, שבהן שרטטה בכישרונה הרב עולם עדין ופואטי מחד, ומלא חרדות מאידך. ״הקדשנו לענבר את התערוכה כדי לכבד את זכרה של מי שהייתה אמנית צעירה ומוכשרת, כמו גם מתוך הכרה בצורך ובאחריות שלנו כחברה לזכור ולא לשכוח״.

ענבר הימן

ענבר הימן

ענבר הימן

אביטל בר שי, W

אביטל בר שי, W

אביטל בר שי, W

לצד היותם אוצרי הביאנלה, בר שי ופיינרו גם נמנים על האמנים שמציגים בה. בר שי יצרה עבורה את ״חתונה אדומה״ – רצף של פריימים בתנועה בתצורת GIF המשלבים צילום ורישום. ביצירה נראים גבר ואישה ישובים בחדר לפני טקס חתונה, כשמבטם מופנה מעלה בציפייה. במעבר מפריים לפריים הצילום נצבע אט אט באדום, עד שלא ניתן לזהות בו את בני הזוג הנמצאים בחלל. העבודה מהדהדת את התרעת הצבע האדום שמשמעותה סכנה וחידלון, ובתוך כך את טרגדיית האובדן של זוגות רבים, שחלום ברית הזוגיות לו ציפו נקטע ביד אלימה וברוטלית.

״7 באוקטובר, בעקבות הזמן האבוד״ היא עבודת רדי־מייד של פיינרו המבוססת על שעון קיר רגיל ומוכר, אך שלא כרגיל מחוגיו נעים לאחור, הפוך מהמקובל. את ההשראה לשם העבודה שאב פיינרו מיצירתו הספרותית של מרסל פרוסט, ולדבריו ״המיצב מתייחס לזמן הזורם אחרי מה שאבד ב־7 באוקטובר. המיצב הוא מסע בעקבות הזמן האבוד. מה שנראה עכשיו כתנועה קדימה יהפוך לתנועה לאחור. מה שהיה חומר־ממשות יהפוך לזיכרון ולזמן. היצירה מתייחסת לזמן שאין לסכמו. בתקווה שנקודת הסיום היא גם נקודת התחלה״.

עבודת רדי־מייד נוספת שיצר היא שלט רחוב מואר הנושא את הכיתוב ״יהיה טוב״ – מושג שגור ורווח בשפת היומיום. ״ה־7 באוקטובר גרם לטראומה לאומית ואישית. לאמנות יש ממד של ריפוי, ומשמעות היצירה היא העברת אנרגיה חיובית, כדי לטפח גישה וקליטה של רעיון שמחר יהיה טוב יותר מהיום״.

גם מיצב הווידאו ״חלומות ומשאלות״ שנוצר במסגרת סדנת פעילות עם מפונים מקיבוץ כרמיה ונוספים, עוסק בתקווה. הסדנה נועדה לסייע למשתתפים להתמודד עם הטראומה האישית שחוו, להנכיח ערכים הומניים שהאמונה בהם נפגעה ולחוות תחושות של ריפוי. כל משתתף בתורו, ניצב מול המצלמה אוחז בדף נייר עליו כתב משאלה/חלום למחר אחר, כמו ״לישון בלילה״, ״שנחזור הביתה״, ״שקט ושלווה״ ומשאלות נוספות שמגיעות מרחשי ליבם של מי שהחיים שהכירו הפכו ביום אחד למלכודת מסוכנת והם עצמם הפכו לפליטים. משאלות קטנות לכאורה, אך כל כך גדולות במשמעות שלהן, ושיותר מכל מאפשרות להם לחלום ולקוות לעתיד טוב יותר.

מישהו בבית?
הביאנלה הים תיכונית 
אוצרים: בלו סימיון פיינרו ואביטל בר שי
שכונת הדר והעיר התחתית, חיפה
נעילה: 7.3