עם הקהילה, בתוך הקהילה: סיפורה של גלריה בארי

ביום שבת, ה־7.10, הוחרבה הגלריה בבארי עד היסוד. מבנה העץ הגדול ששכן במרכז קיבוץ בארי נהרס כולו, יחד עם עבודותיה של הצלמת אסנת בן־דב שהציגה במקום תערוכת יחיד. מנהלות ואוצרות הגלריה, זיוה ילין וסופי ברזון־מקאי פונו למלון בים המלח, אחרי שבמשך שעות ארוכות חיכו לחילוץ כשמחבלים הסתובבו בתוך בתיהן.

את הגלריה בבארי הקימה בשנת 1986 אורית סבירסקי, בת קיבוץ בארי, שבמשך 10 ימים הוגדרה כנעדרת עד שהתברר שגם היא נהרגה במתקפה. זיוה ילין, דור שני להורים שהיו ממקימי הקיבוץ שמציינת השנה 30 שנה שבהן היא מנהלת את הגלריה, מספרת: ״הגלריה החלה את דרכה בחדר קטן מתחת לחדר האוכל של הקיבוץ. היא הוקמה במסגרת חגיגות יום ההולדת ה־40 לקיבוץ. סבירסקי לא היתה אמנית או אוצרת בעצמה, אבל למדה תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב והחליטה להקים גלריה במקום.

״בהמשך היא נכנסה לשמירת היריון והחליף אותה למשך שנתיים הראל יצחקי, ואז, משנת 1993, ניהלה אותה גבי צ׳ריקובר. אני הצטרפתי לגבי בתור מורה צעירה לאמנות, וכשהיא עזבה ב־1994 התחלתי לנהל את הגלריה בעצמי״.

אסנת בן דב

אורית סבירסקי ז"ל. צילום: אלבום משפחתי

בעשר השנים הראשונות עבדה ילין יחד עם ניבה שגב כצוות הגלריה המצומצם, ובמקביל לימדה אמנות בבית הספר התיכון. אחרי עשר שנים נותרה להפעיל ולאצור את הגלריה בעצמה, וגם העבירה אותה לחלל חדש מעל פני האדמה בשנת 2000. בשנת 2007 עברה הגלריה לחלל גדול עוד יותר, צריף העץ המרווח ששימש כחדר האוכל הישן, שבו שכנה עד היום בו פרצה המלחמה.

״מחוץ לגלריה שוכנת מיגונית״, מספרת ילין, ״ובמבצעים קודמים מצאנו את עצמנו רצים לשם לא מעט בכל פעם שנשמעה אזעקה. בדרך נס עד כה היא לא נפגעה. רוב הטילים שנורו במהלך השנים מעזה עברו מעלינו. אנחנו שומעים ומריחים גם כשאנחנו מפציצים את עזה. הבתים רועדים אבל מרכז הקיבוץ לא נפגע עד כה״.

הגלריה הפכה להיות מקום לפרויקטים ועבודות קהילתיות. המון אמנים עבדו במשך השנים עם הקהילה, בתוך הקהילה, יצרו עבודות שמתכתבות עם ההיסטוריה, הרקע, האזור של הקיבוץ. אלה היו הנושאים הכי חשובים עד הרגע האחרון

בשלב מסוים מצאה את עצמה ילין עם 11 תערוכות בשנה שאותן אצרה והפיקה בעצמה. אחרי שהציגה בשנת 2011 תערוכה של סופי ברזון־מקאי, אז סטודנטית לצילום בקמרה אובסקורה ותושבת בארי בעצמה, נוצר בין השתיים קשר חזק. ברזון־מקאי גם למדה אוצרות במשך שנה, וילין פנתה אליה והזמינה אותה לעבוד איתה בגלריה. היא החלה בהדרגה, ובשנים האחרונות כבר תפעלה ואצרה 50 אחוז מהתערוכות, ברוטציה עם ילין.

זיוה ילין (משמאל) וסופי ברזון מקאי. צילום: מ״ל

אורית ישי, נווה מדבר שלוותה, 2023. צילום: דניאל חנוך

מאשה יוזפפולסקי, בתווך, 2017

״זה היה לי טוב כי אני עסוקה גם בדברים אחרים״, מספרת ילין. ״הקמתי את מגמת האמנות בבית הספר התיכון וניהלתי אותה. במקביל, מאז שנת 1999 אני מלמדת ציור במכללת ספיר ובארבע השנים האחרונות אני ראש התמחות אמנות במכללת קיי. סופי נכנסה לעניינים, הקימה אתר לגלריה, הכניסה אליה הרבה רוח צעירה. התכנית היתה שמינואר הקרוב אעביר לה באופן בלעדי את הניהול, ואני, אחרי 30 שנה בתפקיד, אמשיך רק לאצור יחד איתה״.

במהלך השנים הוצגו בגלריה בבארי עשרות תערוכות של אמנים ואמניות ישראליים. ״עוד לפני שסופי הצטרפה, היה לי חשוב להביא אמנים טובים ומעניינים. אנחנו מקבלים המון פניות ובוחרות את הפרויקטים בפינצטה״. אחד הקווים שהנחו את ילין במהלך השנים היה להציג עבודות שקשורות למקום ולקהילה. ״הגלריה הפכה להיות מקום לפרויקטים ועבודות קהילתיות. המון אמנים עבדו במשך השנים עם הקהילה, בתוך הקהילה, יצרו עבודות שמתכתבות עם ההיסטוריה, הרקע, האזור של הקיבוץ. אלה היו הנושאים הכי חשובים עד הרגע האחרון.

רצים למיגונית וממשיכים לעבוד

״כשאמנים הציגו פרויקטים מיוחדים כאלה הצבנו לרשותם תקציב גדול יותר והדפסנו קטלוגים לתערוכה בדפוס של בארי. ניסיתי שזו לא תהיה עוד גלריה רגילה, אלא כזו מקומית, עם האופי של המקום, שתדבר אל אנשים בשפה ובתכנים שהם יתחברו אליהם. זכינו במהלך השנים לשיתופי פעולה מדהימים עם עשרות אמנים ואמניות שעשו בדיוק את זה. בימים האחרונים אני מקבלת הרבה טלפונים מאמנים שהציגו אצלנו במהלך השנים שרוצים לברר אודות מצבם של תושבי הקיבוץ, שפעלו איתם והשתתפו בפרויקטים שלהם.

יניב עמר, הביאנלה לחלב, 2019. צילום: מ״ל

מרב דביש בן משה, מצב גבולי, 2016-2017

״התערוכה הראשונה שעסקה בנושא התקיימה בשנת 1997 – תערוכת יחיד של גיל נדר בשם ׳ביצורי בית׳. הוא נכנס לבתים בקיבוץ ומרח עליהם משחת אבוקדו וצוטט לשיחות פרטיות שאז השמיע בגלריה״.

לאורך השנים הוצגו בגלריה אינספור פרויקטים שבהם השתתפו תושבי הקיבוץ: ״דב אור־נר הציג בשנת 2002 תערוכה בשם ׳סימביוזה׳ שבה הזמין ילדים ובני נוער מהקיבוץ לשלוח לו ציורים וטקסטים ויצר תגובות משלו למה שקיבל. מרב דביש בן משה הציגה ב־2005, בתקופת ההתנתקות, מערום של כ־500 שמיכות צמר במרכז הגלריה, שאותן אספה מאנשים פרטיים בקיבוץ וביישובים הסמוכים, ובמהלך התערוכה יחד עם הקהל ליבדה מהן לבנים שבהן ציפתה את קירות הגלריה כדי לייצר שכבת הגנה רכה.

על לחזור לקיבוץ לא מדברים איתנו עדיין. קודם כל יש מלחמה שצריכה להסתיים וצריך לטפל בחמאס. מה שקרה לא משאיר את האפשרות לחיות לצידם. זו ההבנה שלי היום

״ניר עברון ועומר קריגר הציגו במסגרת סדרת התערוכות שלהם בנגב ׳במדבר דברים׳ בשנת 2014 סרט וידיאו מרגש בהשתתפות תושבי הקיבוץ שאחר כך הוצג גם במוזיאון הרצליה. ליאור קריאל יצרה במהלך מבצע צוק איתן פרפורמנס תצוגת אופנה בהשתתפות אנשי הקיבוץ. יניב עמר הציג ב־2019 את ׳הביאנלה לחלב׳ – במשך שלושה חודשים עבד במכון החליבה הישן ברפת שבו יצר חלל מטופל ומפוסל עם בריכת חלב, שהפך לאתר עלייה לרגל לחברי הקיבוץ. אחר כך הצטרף אליו עתר גבע שיצר עבודה במכון החליבה החדש במבנה שממול.

״אנה מירקין הציגה ב־2017 פרויקט קהילתי שיצרה בהשראת תמונות מארכיון בארי בשיתוף הקהל שבא לרקום על קנבסים שהפכו לקיר שלם. תמיר צדוק הציג ב־2018 את ׳עוטף עזה׳, סדרה מצמררת של צילומים שהושפעה מתקופת עפיפוני התבערה שנשלחו אלינו מעזה. ציון אברהם חזן יצר בשנת 2018 את עבודת הוידיאו ׳סלוקי׳ שצולמה בחדר האוכל עם ארבעה מחברי הקיבוץ (שגם אחד מהם מוגדר כרגע כנעדר) ועסקה בנושא של ירי מאש כוחותינו.

״זהר לב, קרמיקאית חברת קיבוץ יצרה ב־2021 מיצב של רהיטים וגרוטאות שבמשך שבועיים צופו בבוץ על ידי חברי קיבוץ. זו היתה עבודת פרך שהתרחשה גם במהלך מבצע שומר חומות והיינו רצים למיגונית תוך כדי, אבל אנשים התעקשו להמשיך לעבוד״.

אנה מירקין, שכבה מס׳ 2, 2018

⁨ציון אברהם חזן, סלוקי, 2018⁩

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

בשנת 2021, הודות לרעיון של סופי ברזון־מקאי, השיקה גלריה בארי פרס חדש בשיתוף עם יריד צבע טרי, לאמן או אמנית חממה שיזכו להציג תערוכת יחיד בגלריה. הזוכה הראשונה בפרס היתה האמנית יעל סרלין שהציגה בה תערוכת יחיד בשנה שעברה. ביריד האחרון שהתקיים בחודש מאי זכתה בפרס האמנית יעל חובב, שהיתה אמורה להציג תערוכת יחיד בגלריה במהלך 2024.

״שנת 2024 סגורה לנו על הנייר״, מספרת ילין. ״אבל על לחזור לקיבוץ לא מדברים איתנו עדיין. קודם כל יש מלחמה שצריכה להסתיים וצריך לטפל בחמאס. מה שקרה לא משאיר את האפשרות לחיות לצידם. זו ההבנה שלי היום. אבל בארי הוא הבית שלנו והוא מקום מדהים, והוא יחזור להיות מקום מדהים בעיקר כי יש בו קהילה כל כך חזקה״.