כל מה שחשוב ויפה
צילומים: מידן גיל ארוש
צילומים: מידן גיל ארוש

רישום אותנטי של הרגע: מידן גיל ארוש מצלם חיילים בשטח

עם פרוץ המלחמה יצא הצלם מידן גיל ארוש לשטח, לצלם חיילים באמצעות טכניקה אנלוגית ולהעניק להם את הצילומים באותו הרגע. עכשיו הוא מנסה להפוך את הצילומים לתערוכה ולספר, שיספרו את סיפורם של החיילים וגם את הכוח של צילום אנלוגי

רגע אחרי ההלם מאירועי השבעה באוקטובר, גם הצלם מידן גיל ארוש מצא את עצמו מתנדב במטבח. אחרי כמה ימים הבין שהוא רוצה לתרום דרך המדיום שבו הוא עוסק, הצילום.

״חיפשתי לתרום באופן יותר אישי, מתוך העולם שלי״, הוא מספר. ״ראיתי סרטון בפייסבוק של מישהו שמצלם ומפתח תמונות בעזרת קופסת עץ פשוטה ופרימיטיבית. זה נקרא ׳אפגן בוקס׳, או ׳סטריט בוקס׳, משהו פשוט שאפשר לבנות לבד.

״זה לא היה חדש לי, ככה התחלתי ללמוד צילום, מקריאה והתנסות באופן עצמאי. ישר נדלקתי על זה ואמרתי שזה מה שאני אעשה. אצא לשטח, אצלם חיילים, ואתן להם את הצילום רגע אחרי. זה יהיה רישום אותנטי של הרגע, שיישאר איתם״.

גיל ארוש, בוגר תואר ראשון בעיצוב והוראה ממכללת סמינר הקיבוצים, הוא צלם עצמאי המתמחה בצילום אופנה ולייף־סטייל. הוא עבד בצילום אוכל עם הצלם דן פרץ ולאחרונה צילם פרויקט משותף לטולמנ׳ס ולצבע טרי, ולערוץ החדש רלוונט.

לטובת הפרויקט הוא בנה קופסה משאריות עץ בעזרת חבר, וחיבר לה עדשה שקנה. באמצעות עוד קצת כסף שגייס באינסטגרם, קנה ניירות פוטוכימיים, חומרי פיתוח וזהו, אפשר לצאת לדרך. הוא נכנס לאוטו ובמשך ימים נסע בין בסיסים ושטחי כינוס ברחבי הארץ, מהחרמון ועד לעוטף עזה. 

״לכל מקום שהגעתי המצלמה עוררה עניין והחיילים והחיילות רצו להצטלם. חלק חשבו שזה כמו פולורואיד עד שראו את התוצאה. זה משהו אחר לגמרי.

״בשיטת הצילום הזו יש הרבה הפתעות, שגם אני הכרתי תוך כדי תנועה; לפעמים יש יותר מידי חשיפה, לפעמים חלקים יוצאים מטושטשים, יכולים להישאר כתמים של חומרי הפיתוח. כל אלו יוצרים עומק. אני משתמש בידע שלי לכוון את ההפתעות האלה למקומו שאני רוצה״.

מידן גיל ארוש. צילום: גלעד בר שליו

מידן גיל ארוש. צילום: גלעד בר שליו

בזמן שהייתי איתם שם, הרגשתי קצת ממה שהם חווים. מעלינו שרקו תותחים והופעלו אזעקות. שכבנו ביחד על האדמה וחששנו וחייכנו. שמחתי להיות איתם, להרגיש חלק, ולהיות בנתינה

העבודות של גיל ארוש אינטימיות, מסקרנות, ומשאירות מקום לפרשנות. זה הפורמט הקטן 10X12.5 ס״מ, שאפשר להחזיק ביד, והצבעוניות המינימליסטית המשחקית בשחור לבן. לרוב אין משהו שמחבר לזמן הנוכחי; זו יכולה להראות מלחמת יום כיפור או מלחמה אחרת.

חלק מהצילומים נראים כל כך פואטים, שקשה לדמיין שצולמו באזורי לחימה. בצילומים אחרים התאורה מתעתעת. הצבעים הדהויים מידיי או החזקים מידיי, מייצרים תחושה שצולמו בזמן אחר, אולי בארץ אחרת. 

בחלק אחר הסיטואציות סוריאליסטיות, כמו קבוצת לוחמים עם האפודים וציוד הלחימה המסיבי, עומדים בגן ילדים בקריית שמונה, וסביבם נדנדות ומתקני חצר. חלקם שוכבים על מזרונים, בין המשחקים וציורים של הילדים.

לגיל ארוש היה חשוב לצלם כשהוא נמצא בשטח עם החיילים. ״יש אתוס גברי של חיילים ולוחמים שרציתי להרגיש דרכו. יש סביבי הרבה חברים שנלחמו בעזה ובצפון. אני לא מכיר את זה, לא הייתי חייל קרבי.

״בזמן שהייתי איתם שם, הרגשתי קצת ממה שהם חווים. מעלינו שרקו תותחים והופעלו אזעקות. שכבנו ביחד על האדמה וחששנו וחייכנו. שמחתי להיות איתם, להרגיש חלק, ולהיות בנתינה״.

birds

מה היו התגובות?

״מהרגע הראשון התגובות היו חזקות, מאד התרגשו. הם אמרו שנתנו להם הרבה דברים, אוכל, ציוד ועוד, אבל את הצילום הם ייקחו וישמרו, יראו להורים, לחברים. שמחתי שאני יכול לתת להם שבריר של נחת.

״אני מאמין שזה גם הכח של צילום אנלוגי, הוא מייצר רושם חזק. אני זוכר את עצמי בתור ילד נפעם מהאפקט. בגיל ארבע וחצי נפצעתי ואבדתי את הראייה בעין ימין. דוד שלי, נורבר בן שמחון, שהוא גם מורה לקולנוע, הראה לי איך מצלמים בפילם.

״הוא הסביר לי איך המצלמה עובדת ויצא איתי לשוטט בהרים, מול הבית שלו בדימונה. צילמתי פרחים, אבנים, את בני הדודים שלי. זה היה כמו קסם לפגוש ככה את העולם, דרך העינית הקטנה; להיות שקוע בהתעסקות הזו, שמשכיחה את העולם שבחוץ״.

מכל ימי הצילום נוצר אוסף של מאות תצלומים שאוצר בתוכו מבטים, חלומות, אנשים ונשים מכל הקצוות בחברה הישראלית. גיל ארוש חולם להוציא ספר ולהציג תערוכה ומחפש כרגע את הדרך לגייס תקציב לפרויקט.

״אני רוצה לחשוף את העבודות ודרכן להמשיך לספר את הרגעים המיוחדים האלו; רגעים ומפגשים שנצרבו על ניירות צילום והנציחו מלחמה נוספת במאבק הקיום פה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden