מגלים אוצרות // יפעת אשכנזי

הפעם הראשונה

בגיל 17 ראיתי בפעם הראשונה הקמה של תערוכה. המורה שלי לתולדות האמנות בתיכון שבו למדתי לקחה אותי איתה לראות את ההקמה של תערוכה של לא אחר מקדישמן, בבית גבריאל בכנרת. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי איך פורסים עבודות, מודדים קירות ומרחקים, ואיך אוצרת מדברת עם אמן. כמובן שלא העזתי להוציא מילה, אבל זו חוויה שנחקקה בראשי ומלווה אותי עד היום.

אחרי תואר ראשון בתולדות האמנות וארכיאולוגיה, החלטתי לעבור לחיפה ולעשות תואר שני בתולדות האמנות עם התמחות באוצרות. כבר בשנה הראשונה התחלתי לעבוד בגלריה ״שער 3״ שאותה ניהל האמן בעז נוי ואצרה סמדר שינדלר.

העבודה עם סמדר הייתה בשבילי בית ספר ראשון בתחום, וכללה התנהלות מול האמנים, גיבוש תערוכה, סידור המחסן ועוד. בנוסף, זו הייתה כניסה אותנטית וטבעית לסצנת האמנות החיפאית המקומית. בסוף לימודי האוצרות התחלתי לעשות פרקטיקום במוזיאוני חיפה, ואז גם התקבלתי לתפקיד עוזרת אוצרת במוזיאון העיר חיפה.

התערוכה הראשונה הרצינית שאצרתי נקראה ״פרסטרויקה בחיפה״ (2021), ועסקה בעליה מברית המועצות לשעבר לישראל ולחיפה בפרט. לעבוד במוזיאוני חיפה אומר לשמוע הרבה רוסית, והבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות בתערוכה הוא לתת מקום לסיפורים האישיים של עובדי המוזיאונים. זה היה מופלא, ודרך זה הכרתי את הסיפור האישי של הרבה מהם.

ביקשתי מכל אחד שיספר את סיפור העלייה שלו בגוף ראשון ובנוסף יחליט מה החפץ שאותו הוא מביא לתערוכה. מעצב התערוכה היה ולד בראילובסקי, שעובד כבר 20 ומשהו שנים במוזיאוני חיפה, וחשבתי שזה יהיה שיתוף פעולה נכון וחכם לתערוכה כזו. אני גאה בתערוכה שהייתה אישית, אבל בו בזמן סיפרה סיפור של פרק חשוב בתולדות המדינה, בתולדות חיפה וגם בתולדות מוזיאוני חיפה.

לתערוכה הזמנתי צלמי עיתונות עכשוויים להגיב לצילומים מהאוסף ולהגיב למקצוע עצמו. כל אחד מהם בחר את הצילומים לתערוכה וכתב טקסט שמדבר על המקצוע, התחושות, הדילמות המקצועיות ועוד

התחנה האחרונה

בימים אלה מוצג במוזיאון העיר חיפה ״מראית עין: על צילום ואמת״ – אשכול תערוכות שעוסק בצילום, מניפולציות צילומיות וקשר עם האוסף המופלא שלנו. התערוכה המרכזית עוסקת בצלמי עיתונות – נושא שכבר כמה שנים רציתי לגעת בו, כי ידעתי שיש אצלנו באוסף צילומי עיתונות משנות ה־20 (ועד שנות ה־80 בערך).
לתערוכה הזמנתי צלמי עיתונות עכשוויים (רובם פועלים סביב חיפה והצפון, או שנולדו בחיפה) להגיב לצילומים מהאוסף ולהגיב למקצוע עצמו. כל אחד מהם בחר את הצילומים לתערוכה וכתב טקסט שמדבר על המקצוע, התחושות, הדילמות המקצועיות ועוד. זו תערוכה שחושפת את מי שעומד מאחורי הצילומים שנחרטים לנו בזיכרון.

הרעיון שהנחה אותי הוא שיש את האירוע המצולם שקרה, ויש את האירוע הנוסף – זה שהצלם עצמו חווה – ואליו רציתי שהמבקרים יחשפו. מי שייעץ לתערוכה הוא העיתונאי ליאור אל חי, שכתב בטקסט שלו שצלם העיתונות הוא עיתונאי לכל דבר, רק שהכלי שלו הוא המצלמה.

צבי רוגר, לדוגמה, היה צלם עיתונות של ״ידיעות אחרונות״ למעלה מ־20 שנה. הוא מתחיל את הטקסט שלו בתערוכה בשלוש מילים כל כך משמעותיות: ״כן, הייתי שם״. שלוש מילים שמספרות סיפור שלם: הוא היה תמיד ראשון בכל זירה קשה, תעד את הרגעים הראשונים של האירוע. בזמן שלנו יש זיכרון מהדיווח שקיבלנו, לאותם צלמים יש את הזיכרון מהרגע שבו הם צילמו.

אבישג שאר ישוב מצאה באוסף שלנו צילום מדהים של מיכה ברעם, שהיה צלם עיתונות בעצמו, ובו עולה חדשה מרומניה שזה עתה הגיעה לנמל חיפה. ליד הצילום הזה היא בחרה להציג צילום שצילמה במולדובה, שבו אמא שברחה מאוקראינה כשהתחילה המלחמה וילדיה, ערב עלייתה לישראל. בשני הצילומים פריים אחד הצליח ללכוד את הקושי ואת ההחלטה הגורלית.

אורן זיו החליט להציג בתערוכה שני צילומים שלו מגיל 17, שבהם רואים את הרגעים שלאחר הפיגוע בקו 37 בחיפה. כבר בגיל הזה, כנער חיפאי, הוא הבין את הכוח שיש למצלמה לתעד את הכאן והעכשיו ולשמר זיכרון, קשה ככל שיהיה.

בקומה השניה של המוזיאון מוצגות מספר תערוכות קטנות יותר. תערוכה אחת מוקדשת לצילומיו של צלם העיתונות המופלא ורנר בראון מחיפה (קרן בראון לצילום גם תמכה בתערוכה זו), שבה בחרתי צילומים שבהם אפשר לראות איך אופייה של העיר עוברת דרך המצלמה.

בנוסף, מוצגים שני צילומים שבהם אפשר לראות את ההשתקפות של בראון עצמו. זה מעניין בעיניי, כי לאורך ההיסטוריה של האמנות אמנים תמיד תהו על המקום שלהם בתוך העבודה. כשזה מתקשר לצילום זה עוד יותר מעניין בעיניי: בראון שיחק עם הקסם של הצילום ועשה ניסיונות להעביר את מקומו של הצלם בכל פריים שהוא בוחר.

תערוכה נוספת, ״הנוף זוכר״, היא תערוכת יחיד לרונן זן, שחפר באוספי המוזיאון וחיפש פריטים שאולי יעזרו לו להתחקות אחרי סבא שלו – שהגיע מסוריה לחיפה. זן נולד וגדל בשפרעם, ובעבודותיו מתייחס להיסטוריה המשפחתית והאישית שלו כחלק מהעדה הדרוזית בישראל.

הוא כתב במנוע החיפוש של האוספים שלנו את המילה ״דרוזי״ ומצא מספר צילומים שאיתם החליט לעבוד בטכניקה של גרין־סקרין. כך הוא מצליח ״להיכנס״ לתוך הצילום ולחקור את הדמויות שהוא מוצא שם. גם אנחנו כצופים ״נכנסים״ לתוך צילום היסטורי משנות ה־30 והופכים להיות חלק מסצנה שקרתה בעבר.

תערוכה נוספת מציגה עבודות סוף קורס של שש סטודנטיות לצילום מהמחלקה לצילום ולקולנוע, בפקולטה לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, שעשו שני קורסים מקבילים עם הצלמים יעקב ישראל ועודד הירש והתכתבו גם הן עם אוסף הצילום שלנו.

עם ישראל למדו הסטודנטיות על צילום קלאסי בשטח ובחרו מיקום בחיפה להעמיד את המצלמה ולחכות עד שהן מוצאות את הפריים האחד המושלם. לאחר מכן, בקורס עם הירש, הן לקחו את אותו פריים ונתנו לו פרשנות חדשה דרך מנועי AI. כך נוף חיפאי הופך לדוגמה להיות השראה לגלויות שיווקיות על חיפה, ומזרקה אחת במיקום מרכזי בחיפה נראית מספר פעמים במספר תקופות שונות.

בנוסף, מוצגת תערוכת יחיד לעודד הירש, שבשנים האחרונות עוסק בעולמות הבינה המלאכותית וההשפעה שלה על הצילום. לתערוכה קוראים ״8 שניות״ – משך הזמן המקסימלי (נכון לכתיבת מילים אלו) שמנוע AI יכול לייצר בו סרטון. הירש בחר תמונות סטילס מתוך האוסף שלנו, והפך אותן לסרטון שמעולם לא צולם באמת. האירוע קרה – אבל התיעוד שלו בווידאו לא.

הצופים שמגיעים לתערוכה ניצבים בפני דימויים הנראים מוכרים ואמינים, אבל הם תוצר של מניפולציה עכשווית. התערוכה מעלה את השאלה – האם יש בידינו את הכלים לזהות היום את הפער בין תיעוד לבין יצירה? והאם אנחנו עדיין יכולים לסמוך על מה שאנחנו רואים?

בעיניי זו תערוכה ארס־פואטית. היא שואלת שאלות על צילום כמקור תיעודי, על אמת בתוך מוסד מוזיאלי ועל מהימנות של אוסף. מערכות הבינה המלאכותית נכנסות היום לכל תחום בחיינו, וחובתי גם כאוצרת לשאול שאלות על מקומה ועל השימוש בה.

מכל מלמדיי השכלתי

לפני תערוכה ספציפית, אחזור רגע ללימודי האוצרות שלי. אני זוכרת שהיה לנו קורס עם האוצרת לאה אביר, שלקחה אותנו בכל שבועיים לתערוכה אחרת ולימדה אותנו להסתכל כאוצרות על תערוכות. אני זוכרת תערוכה אחת שעמדנו בכניסה שלה והיה דיון שלם על הבחירה של העבודה שמולנו, העבודה שמצד ימין שלנו והעבודה שמשמאל. זה היה מרתק וגרם לי להבין שהכל חשוב – החל מדריכת הרגל הראשונה של מבקר בתוך תערוכה.

בנוסף, השתתפתי בקורס ״מבוא לאוצרות״ עם אירית מילר המופלאה. זו הייתה השנה האחרונה שהיא לימדה, ואני שמחה שהספקתי לספוג ממנה מה שיכולתי. אני זוכרת בעיקר את הדיון שלנו על טקסטים לתערוכות ועד כמה חשוב שהם יהיו נגישים ומובנים. זה משהו שאני לוקחת איתי עד היום.

כשהייתי בת 10 (1999-2000) ההורים שלי לקחו אותי למוזיאון מגדל דוד לראות את התערוכה של אמן הזכוכית צ׳יהולי. זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי, וכבר אז לדעתי הבנתי את הכוח של שילוב האמנות במרחב הארכיטקטוני־ארכיאולוגי.

מהשנים האחרונות זכורה לי במיוחד התערוכה ״חלון לחלום על יופי״ של מאיר אגסי, שאותה אצר יניב שפירא במשכן לאמנות בעין חרוד (2024). התערוכה שילבה הרבה מדיומים, כיאה למאיר אגסי, והצליחה להעביר הלך רוח ותפישה מהותית שמוזיאון הוא גם מוזיאון של מחשבות. זו לא משימה קלה בכלל.

תערוכת החלומות

גדלתי בקיבוץ, וזה משהו שתמיד כנראה יזרום בעורקיי. תערוכת החלומות שלי תעסוק בדרך כזו או אחרת בשינוי המהותי והגדול שהשפיע גם על חיי ועל העובדה שהקיבוץ ההוא חדל מלהתקיים, לטוב ולרע. הרבה נעשה, נכתב ונאצר על קיבוצים, אבל בעיניי יש עוד הרבה מקום לשיח על האוטופיה שהייתה חייבת להסתיים.

זו תערוכה שצריכה לקרות בתוך הקיבוץ ובתוך משהו שנושם עדיין את הדי.אן.איי של אז. אני מדמיינת תערוכה שבה החומריות תהיה קריטית, וששילוב של פריטי ארכיון יהוו את הבסיס שלה – אבל בפרשנויות מגוונות. אני מקווה שריח הילדות שלי עדיין יישאר באוויר עד אז 😊.

בקרוב אצלך

בימים אלה אני מתחילה לגבש את הסיפור לתערוכה הבאה הגדולה שלנו במוזיאון, שתעסוק בהורה ובריקודי העם. זו תערוכה שאאצור יחד עם במאי הסרטים אבי וייסבלאי (שאיתו אצרתי לפני שנתיים את תערוכת ״סוסיתא״).

חיפה הייתה מוקד צפוני חשוב בסיפור ריקודי העם בישראל ומתוכננת להירקם תערוכה שתעסוק כמובן בעבר ובנוסטלגיה, אבל כזו שתעלה נושאים חשובים ורלוונטיים מאי פעם שקצת קשה לחשוב עליהם בשנים האחרונות: ריקודי מעגלים שבהם כולם מחזיקים ידיים ורוקדים ביחד, בלי לחשוב על עדות, דעות פוליטיות, מיקום גיאוגרפי ועוד. נשמע מופרך, לא?