בחזרה לעתיד // תמר ניקס

לפני 10 שנים

לפני עשר שנים, שנייה לפני גיל 40, החליטה מעצבת הטקסטיל תמר ניקס להגשים חלום ולהציג קו מוצרים בשבוע העיצוב של מילאנו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה ניקס הציגה, כמעצבת של כל מיני חברות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלה ״לבד במים״.

״אני לא יכולה להגדיר את העניין כהחלטה מאד מושכלת מכל הכיוונים״, היא סיפרה בראיון לפורטפוליו. ״אין לי תכנית חומש עסקית או שאיפה להפוך לאיל הון תוך כך וכך שנים. אני פשוט אוהבת לעשות מוצרים, וסקרנית לראות מה העולם אומר על זה. כמובן שאם יהיו הזמנות זה יתקבל בזרועות פתוחות״.

עשר שנים לאחר מכן היא אומרת ״מעניין לחזור לכתבה הראשונה עליי בפורטפוליו ולאותה תקופה. זה היה אחרי עבודה של שמונה שנים בחברות תעשייתיות שפונות לשוק הבינלאומי – שרש, נעלי ביוטיפיל ודלתא טקסטיל. השנים האלו היו בית ספר מצויין להמשך.

״ב־2006 שילבתי את הידע שלי בטקסטיל ובמוצר והקמתי סטודיו שהיה אז הראשון והיחיד בארץ לשרותי עיצוב מוצרים רכים. כשראיינת אותי ב־2014 הייתי בשיא של אנרגיה עם הרבה פרויקטים פעילים בסטודיו שבעזרתם הצלחתי להוכיח לכל המודאגים במשפחתי, שאפשר לחיות ולהתפרנס מעיצוב טקסטיל. זה היה עמוס, מאתגר ומאד מספק. בכל זאת אני תמיד עם הראש בדבר הבא ולא יכלתי לשבת בשקט ולהסתפק במה שיש״.

והדבר הבא היה מילאנו?

״לקראת גיל 40 התחילו לקנן בי המחשבות על העתיד ומה הלאה. העבודה מול בריף מורכב שמחייב שלל פעלולים כדי לעמוד בו, השאירה לי מעט מידי מקום לביטוי אישי. רציתי יותר מזה. התגעגעתי ללימודי העיצוב בשנקר שהתבססו על ביטוי עצמי, והתחלתי לטפח חלום של קו מוצרים משלי; קולקציה שבה אני זו שמכתיבה את הבריף.

״במקביל לעבודה בסטודיו התחלתי לעצב קו של מוצרים לבית מלבד טבעי שמותג תחת השם boodo. הקולקציה הורכבה משטחים ומוצרי אחסון שהתבססו על מבניות תלת־ממדית באמצעות מחברים אינטגרליים. לכבוד יום ההולדת העגול אספתי את כל האומץ שהיה לי ובהתרגשות גדולה נסעתי להציג את המוצרים לעולם בשבוע העיצוב במילאנו״.

פאסט פורוורד

מאז 2014 המוצרים של boodo הוצגו בלא מעט תערוכות עיצוב בעולם והמוצרים נמכרו ללקוחות פרטיים ולשלל פרויקטים אדריכליים. בכל שנה השיקה ניקס קולקציה חדשה והקפידה בקנאות על איכות המוצרים ועל הקו העיצובי של המותג. בעקבות אחת התערוכות הוזמנה לעצב קולקציית קפסולה לחברת עיצוב גדולה בסין.

״זאת היתה התפתחות נהדרת כי הם חיפשו את כתב היד הייחודי שלי וחופש הפעולה היה מושלם. הבייבי שלי התהלך בעולם, וזה במקביל להמשך הפעילות בסטודיו. תמיד בסוג של פיצול אישיות – מצד אחד מפתחת מוצרים טכניים, רפואיים, ואפילו לחלל הגעתי, ומצד שני מעצבת מוצרים מינימליסטיים ועדינים לבית.

״לפעמים נתקלתי באנשים שלא האמינו שעבודות כל כך שונות באו מאותו מקום. מבחינתי זה השתלב מצויין וכל צד של פעילות הפרה את הצד השני. העולם הטכני והיצירתי תמיד היו שלובים זה בזה בעשייה שלי״.

ומה קרה שהחלטת לסגור את המותג?

״אחרי שבע שנות פעילות של boodo הגיעה הקורונה וכמו אצל הרבה עסקים גם כאן שינתה את פני הדברים. חומרי הגלם הפכו לפחות זמינים והרבה יותר יקרים ותהליך הייצור שהיה גבולי גם ככה, הפך ללא כלכלי. 

״אותו תהליך עבר כנראה גם על המותגים המתחרים והנישה הקטנטנה של שטיחים ומוצרים מלבד טבעי הלכה ונעלמה. החלטתי שזו הזדמנות להניח את המותג בצד ולהמשיך למשהו חדש״.

10 שנים אחרי

״בתנועה הספירלית של החיים אנחנו כל כמה שנים חוזרים קרוב איכשהו לנקודת ההתחלה, ושוב הרגשתי את הצורך לזנק מחדש. עכשיו התהליך היה יותר ארוך ונדרש חיפוש מעמיק כדי למצוא את הכוון החדש, וכל זה בתקופת הקורונה שבה גם ככה הכל היה נראה די מעורער. התייעצתי, הסתובבתי, חפרתי, קראתי, והמקום הבא שלי נמצא באופן בלתי צפוי בלימודים לדוקטורט בעיצוב תעשייתי בטכניון״.

שונה אבל דומה?

״כן. כל פעם התחלה חדשה, אבל למעשה נשארתי בדיוק באותו תחום של טקסטיל בתלת־ממד, שריתק אותי מאז ומעולם. במסגרת המחקר אני מפתחת שיטה חדשה לייצור טקסטיל תלת־ממדי״.

מה זה אומר?

״למזלי מצאתי את מעבדת MTRL בפקולטה לארכיטקטורה שהסכימה לזרום עם השגעון שלי, ואחרי שנתיים של עבודה הצלחנו לגייס לפרויקט גם את רשות החדשנות. מדובר בטכנולוגיה שהמצאנו במסגרת המחקר, שהיא רובוטית פטנטית וסופר מתקדמת, אבל למעשה מתבססת על מלאכה ידנית נפוצה ומוכרת של סריגה במסרגה אחת. אותה סריגת Crochet יכולה להגיע לצורניות ממש בלתי מוגבלת, הרבה מעבר לכל מכונת טקסטיל קיימת, וזה מה שמניע את העניין שלי בדבר.

״העיסוק האקדמי חיבר אותי שוב לגעת באופן אינטנסיבי בחוטים ומסרגות. פתאום מצאתי את עצמי חוזרת לאותה ילדה שישבה שעות בחדר שלה ועסקה במלאכות יד שונות, והיום חוזרת אליהן בשילוב של כלים דיגיטליים: הדפסת תלת־ממד של דגמים, עיצוב פרמטרי ועוד. בצד המחקר שיכול להיות לפעמים קשוח וסיזיפי אני משלבת גם עשייה אמנותית באותו עולם ממש. כמו בעבר גם כאן אני מתנהלת בשני מישורים: אחד של יצירה אמנותית והשני אקדמי ואנליטי״.

והחיבור לעולמות אמנותיים יותר?

״למדתי כבר שלא חייבים להגדיר מה זה אמנות ומה זה עיצוב. היום הרבה יותר מעניין אותי המקום של היצירה עצמה. בשנתיים האחרונות הצגתי תערוכת יחיד בגלריה פריסקופ, ואחריה כמה וכמה מיצבים ביריד האמנות והעיצוב צבע טרי, בשבוע העיצוב ירושלים ובעוד מקומות, ואני גם משתתפת בתכנית ללווי ופיתוח אמנים של מיכל שכנאי ונעה רז מלמד בטבעון; משתדלת לשמור כל הזמן על שריר היצירה בפעילות״.

״נושא נוסף שקרוב לליבי בשנים האחרונות קשור גם הוא לפיתוח וקידום של יוצרים. אני חיה בחיפה עיר מקסימה ונהדרת, אבל מבחינה תרבותית היא לגמרי פריפריה. יחד עם חברים טובים ויקרים הקמנו את המגדלור – עמותה לקידום תרבות אמנות ועיצוב.

״אנחנו עובדים על מספר יזמות של לווי ומנטורינג למעצבים ויוצרים צעירים בעיר במטרה לאפשר להם ליצור וגם להתפרנס בסביבה המאתגרת של היום. יש הרבה יצירה בעיר ובעמותה אנחנו מנסים לעזור לה לפרוח״.

בעוד 10 שנים

״אם פעם עשיתי טקסטיל תלת־ממדי בגזירה ותפירה, ואחר כך בחיתוך וקיפול, היום אני יוצרת אותו ישירות מהחוט. לתפיסתי נשארתי בדיוק באותו עולם, כך שאם אתה שואל אותי לגבי עוד 10 שנים, כנראה שאהיה באותו תחום אבל אין לדעת איזה ביטוי זה יקבל.

״פעם לא ידעתי אם אני מעצבת, אמנית, חוקרת או יזמית, היום אני כבר לא מתעסקת בהגדרות, אני חיה בשלום עם להיות כולם יחד וכל אחד לחוד. מניחה שאמשיך לחפש את נקודת השילוב של אמנות, מדע וטכנולוגיה. כנראה שזה המקום שלי בעולם״.

לקריאה נוספת

״היום מעניינים אותי אנשים שעוסקים בשימור והחיאה של מלאכות יד מסורתיות מקומיות כמו יונית קריסטל או האדריכל נאדר כחלילי שעסק בבניה מאדמה. אני מרותקת לא פחות מדמויות כמו זאהא חדיד או איריס ואן הארפן, שיש אצלן חגיגה של כלי של עיצוב חדשים כדי להגיע לצורניות מורכבת. גם הן נותנות פרשנות חדשה למלאכות מהעבר.

״מוסדות מעניינים שאני עוקבת אחריהם הם מכון המחקר IDC בשטוטגרט ומכון המחקר EHT בציריך שעושים פרויקטים מטורפים, וכמובן מוזיאון הטקסטיל הנפלא בטילבוך שהוא גם מוזיאון וגם מרכז לפיתוח וחדשנות״.