כל מה שחשוב ויפה
רות פתיר (מימין) ומירה לפידות. צילום: יובל סער
רות פתיר (מימין) ומירה לפידות. צילום: יובל סער

הביתן הישראלי בוונציה: מקוות לפתוח בקרוב – ולא בגלל התערוכה

הביאנלה בוונציה תיפתח מחר והביתן הישראלי ישאר סגור. האוצרת מירה לפידות: ״כולנו מודעים לעצומות ולמחאות, ובתוך כל אלה עסקנו במה שאנחנו יכולות לעשות ובמה שצריך לעשות – ואלה שתי שאלות שונות מאוד זו מזו״

הביאנלה בוונציה תיפתח מחר (שבת) לקהל הרחב, ובשלושת ימי הטרום־פתיחה לקהל המקצועי הביתן הישראלי הסגור משך לא מעט תשומת לב. עם פתיחת השערים, התקיימו הפגנות בוטות בקריאה להחרים את ישראל, שאותן מובילה התארגנות המכנה את עצמה ״Art no Genocide״ (אמנות לא רצח עם). ההפגנות כוונו כנגד ישראל והמדינות התומכות בה, כמו ארצות הברית – שהביתן שלה והביתן הישראלי שכנים – וכן גרמניה, שבביתן הרשמי שלה מציגה יעל ברתנא. אולם ההפגנות דעכו בינתיים, ניתן לומר בזהירות מתבקשת, והביתן הישראלי הסגור, עם שלט ההודעה הקצרה והמשמעותית של האמנית והאוצרות, מושכים קהל סקרן ומתעניין.

בשיחה לא רשמית, שהתקיימה במקום עם מעגל קרוב (אוצרים ואמנים, אספנים, בני משפחה וחברים של צוות הביתן) אמרה מירה לפידות, שאצרה את התערוכה ביחד עם תמר מרגלית: ״אחרי המתקפה הנוראה של שבעה באוקטובר, היינו כמו כולם נתונות בתחושה של שיתוק, כאב עמוק ואימה. כעבור זמן, יצאנו מההלם והחלטנו שנמשיך בעבודה, נשלים אותה, ונראה מה קורה. ההחלטה להודיע על סגירת הביתן עד לשובם של החטופים והפסקת האש, התקבלה ממש ברגע האחרון. קיווינו שהמציאות תשתנה. שיהיה פתח לתקווה. שתהיה עסקת חטופים. עד שבוע לפני הפתיחה זה היה נראה שזה במרחק נגיעה.

השלט שנתלה בחזית הביתן הישראלי. צילום: יובל סער

השלט שנתלה בחזית הביתן הישראלי. צילום: יובל סער

״לאורך כל הזמן בחנו את המציאות ואיך היא משליכה עלינו ועל עבודת ההכנה לרגע החשוב הזה, באופן כפול: קודם כל מה שקורה בישראל ובעזה ושנית – מה שקורה בעולם האמנות, שהוא מעין יקום מקביל, סגור בתוך עצמו. כולנו מודעים לעצומות שפורסמו ולמחאות שנשמעו ולקולות הרמים שקוראים להחרים את ישראל ולסגור לחלוטין את הביתן. ובתוך כל אלה עסקנו במחשבה על מה שאנחנו יכולות לעשות ומה שצריך לעשות – ואלה שתי שאלות שונות מאוד זו מזו.

״אנחנו בישראל נתונים בסערה מוחלטת של אירועים קיצוניים על בסיס יומי ובהמתנה לשובם של החטופים. כמי שעובדת במוזיאון תל אביב, שרחבת הכניסה שלו הפכה לכיכר החטופים – אנחנו חיות את זה ברמה המיידית. מישהו אמר לי שלהגיע למוזיאון ולעבור בכיכר זה כמו לבוא לשבעה. וזה לא! כשבאים לשבעה באים לנחם מישהו, וכאן אין נחמה אלא הם ואנחנו איתם נושאים בכאב המתמשך.

״זה מה שהוביל להחלטה שקיבלנו: התערוכה מוכנה והיא עומדת וממתינה, וההודעה שפרסמנו כאן על החלון קצרה ותמציתית ככל האפשר. בחרנו להדגיש את החשיבות של החיים וכמה יקרים החיים, שבימים אלה יש זילות כל כך גדולה שלהם. כפי שאמר לי מישהו: ישראל נמצאת בהמתנה, וגם הביתן נמצא בהמתנה״.

האמנות לא מקבלת את המקום הנחוץ לה בשעה כל כך קשה, והחלטנו להפנות את הזרקור לדבר המשמעותי באמת שקורה כעת. ואנחנו ממש ממש מקוות שאכן נפתח בקרוב – ולא בגלל התערוכה

את הקושי העיקרי חווה מן הסתם רות פתיר, האמנית שנבחרה לייצג את ישראל בשנה כל כך קריטית, ונקלעה למצב בלתי ניתן לפתרון. ״אני חושבת שרות עומדת במעמסה כבירה –להגיע לבמה החשובה הזו ולעשות את כל העבודה העצומה הזו ולהשקיע את כל כולה, ואז לא לפתוח את התערוכה. זה קושי בלתי נתפס״, אמרה לפידות.

״האמנות לא מקבלת את המקום הנחוץ לה בשעה כל כך קשה, והחלטנו להפנות את הזרקור לדבר המשמעותי באמת שקורה כעת. ואנחנו ממש ממש מקוות שאכן נפתח בקרוב – ולא בגלל התערוכה״, אמרה לפידות בהתייחסה להצהרה שהביתן יפתח רק לאחר חזרת החטופים.

המקוננות, רות פתיר בביתן הישראלי בוונציה. צילום: מ"ל

המקוננות, רות פתיר בביתן הישראלי בוונציה. צילום: מ״ל

birds

ברגע האמוציונלי שנוצר בשיחה, גם פתיר העידה על עצמה: ״אני עברתי את תקופת האבל שלי, שארכה כמה חודשים, ואני חושבת שהצלחנו להגיע למודעות גבוהה לעבודה ולמצב המסובך שנקלענו אליו, וההחלטה הזו היא הייצוג הנכון.

״אני רוצה לחשוב שבבחירה שעשינו ובמיקוד תשומת הלב בעתיד, במה שאנחנו חושבות ומקוות שצריך לקרות – בשימוש במילים ׳הביתן יפתח׳ בציפייה להמשך, אנחנו מפנות את המבט שהיה כולו עלינו, אל הדברים החשובים באמת״.

רות פתיר: אני רוצה לחשוב שבבחירה שעשינו ובמיקוד תשומת הלב בעתיד, במה שאנחנו חושבות ומקוות שצריך לקרות – בשימוש במילים ׳הביתן יפתח׳ בציפייה להמשך, אנחנו מפנות את המבט שהיה כולו עלינו, אל הדברים החשובים באמת

לאמנות כוח משלה, עם או בלי קשר לפוליטיקה. לא מעט מהמבקרים בביאנלה עוצרים ליד הביתן הישראלי הסגור, מתקרבים לקרוא את הודעת האמנית והאוצרות, ומאמצים את המבט לראות את ״המקוננות״ – עבודת הווידאו של פתיר – מבעד לחלון הגדול של הביתן.

״מקוננות הן בעלות תפקיד מסורתי בחברה מזה דורות רבים והמילה קינה בעברית שורשיה במילה ׳קן׳, המעידה על היכולת של נשים בעיקר להקים בית ולהכיל אבל״, אומרת פתיר. זו העבודה האחרונה שיצרה לתערוכה, אחרי שיצאה מקיפאון ההלם שאחרי מתקפת 7 באוקטובר. כמו בעבודות האחרות בתערוכה M)otherland) גם בה מככבות צלמיות עתיקות בדמויות נשים, שנמצאו בחפירות באזורנו. פתיר קושרת בעבודתה בין פולחן הפריון והילודה שמאפיין את החברה הישראלית בת זמננו, לאותן צלמיות פריון – שהיו חפצים ביתיים ושימשו כנראה כחלק מתפילות היומיום של החברה הקדומה.

בעבודת הווידאו, שנעשתה באנימציה, הצלמיות המקוננות צועדות על הגשר מול שער הקריה, באופן המתקשר באסוציאציה להפגנות ולנוכחות משפחות החטופים, המשוועות לפתרון ולהצלת יקיריהן, בעוד שהזמן אוזל. לעומתם, הסבירו לפידות ופתיר, האמנות יכלה לחכות.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden