עובד חיוני ששומר על הגן: בעז נוי בעין חרוד

על ״שומר הגן״, תערוכת היחיד של בעז נוי שמוצגת בימים אלה במשכן לאמנות עין חרוד, החלו נוי והאוצר אבי לובין לחשוב כשנה לפני פתיחתה. ״אז המוטיבציה היתה אחרת״, מספר נוי. ״חשבנו שנציג מיני־רטרוספקטיבה, ציורים שונים שלי מתקופות שונות. חשבנו שנעסוק בציור, במרחב העירוני של תל אביב, חיפה וירושלים, שנעסוק ביופי. אבל תוך כדי הכל התחיל להתפרק – כי הכל התחיל להתפרק״.

הפירוק שאליו נוי מתייחס הוא אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם – חצי שנה שבה נעשו רוב העבודות שמוצגות בתערוכה. ״בהתחלה הייתי בשוק. ואז אבי אמר לי ׳מה אתה חושב יותר מדי, לך לסטודיו לצייר, תעבוד את הרגע הזה׳. נכנסתי בחזרה לסטודיו, והכל פתאום קיבל משמעות אחרת. הציור הפך להיות הארקה של התחושות והרגשות שלי. הכל בחוץ התפרק, ותוך כדי המשכתי לצייר״.

לתערוכה, כך מגדיר נוי, יש ״אוצר־על״ – החיים שלנו בזמן האחרון, הסיטואציה שבה כולנו נמצאים. ״אחת העבודות הראשונות שיצרתי היא ציור שאני קורא לו ׳ה־7 באוקטובר׳. ציירתי אותו ברחוב עזה בירושלים, מול ביתו של ראש הממשלה. זה ציור שיש בו התפרקות גדולה, פחד גדול, שבר גדול.

״מצד שני, הכוח של פעולת הציור עבורי הוא כל כך ויטאלי. מצאתי את עצמי בחזרה בסטודיו כששום דבר בחוץ כבר לא אותו דבר והרגשתי שאני מתפרק לרסיסים. גם הציור, שחשבתי שאני מכיר ויודע לצייר – התפרק לרסיסים, ומתוך זה הוא נבנה מחדש״.

זה לא סתם שמה שמופיע בציורים הן תל אביב, חיפה וירושלים. אני לא יכול לעשות ציורים כאלה בפריז. יש אצלי כל הזמן הרגשה של פליאה. המרחבים שאני נמצא בהם הם מצד אחד כל כך מובנים מאליהם, כישראלי, זה הבית שלי והמרחב שלי; ומצד שני אני לא מאמין שהם בכלל מתקיימים

נוי (52) הוא צייר פעיל ומוערך בסצנה המקומית כבר כשני עשורים. הוא בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל (תחום שבו מעולם לא עסק באופן מקצועי), וכבר שנים שהוא חי ועובד בחיפה. בשנה האחרונה הגשים חלום קטן ולקח לעצמו סטודיו בתל אביב, בצמוד לגלריה רוזנפלד – הגלריה שאיתה הוא עובד כבר שנים רבות.

לאורך כל שנות הפעילות שלו עסק נוי במרחב העירוני, בעיקר של שלוש ערים מרכזיות שביניהן הוא מסתובב – חיפה, תל אביב וירושלים. המבט שלו על המרחבים האלה הוא לרוב מבט חומל, משתאה, שבא אחר כך לידי ביטוי בציור אקספרסיבי, שמפרק את הדימויים עד לכדי הפשטה.

השימוש של נוי בצבע הוא משמעותי, ומשיכות המכחול (או השפכטל) שלו הן עבות, חומריות ומוחשיות, כך שלפעמים לוקח לצבע ימים ארוכים להתייבש. העובדה שהציורים בתערוכה הנוכחית צוירו כולם בחודשים האחרונים אילצה אותם להגיע לעין חרוד שחלקם אפילו לא התייבשו לחלוטין (מה שדרש הובלה מאתגרת – אבל המשימה בוצעה בהצלחה).

התערוכה מוצגת בחלל המכונה ״ציר העמודים״ במשכן לאמנות בעין חרוד, אחד החללים המוזיאליים היחידים בארץ שמשופעים באור טבעי. במקביל נפתחו במשכן עוד שתי תערוכות: רטרוספקטיבה למאיר אגסי שאצר יניב שפירא (שכוללת פרויקטים של מיכל היימן, אבשלום סולימן ואורלי זיילר), ותערוכת יחיד לרלי דה פריס שאצרה גליה בר אור.

יש לי משימה

תליית העבודות בתערוכה של נוי לקחה בחשבון את אותם עמודים שמוצבים לאורכם של הקירות, שמזכירים בעצמם מרחב עירוני. במרכז החלל החליטו נוי ולובין להציב ספסלים ייעודיים, שיאפשרו ישיבה ממושכת, והתבוננות ממושכת. ״הספסלים מגיעים מאותו המקום שממנו מגיעה האמנות. הם חשובים גם כהצבה בפני עצמם.

״עבדנו עם אדריכל ונגר והם נבנו במיוחד, וחשבנו לא מעט על הקומפוזיציה שבה הם מסודרים. כחלק מהמהלך האמנותי, הנוכחות של אנשים בחלל חשובה לנו. גם אם זה לנוח לרגע, לשתות מים או לבדוק הודעות. אנחנו לא רוצים שהצופים יחלפו מהר כמו שנוטים לעשות בדרך כלל״.

כמה מהציורים הגדולים בתערוכה הם כאלה שמתארים התבוננות בזמן החשיכה. הציור שעל שמו נקראת התערוכה, ״שומר הגן״, צויר בהשראת השהיה של נוי באחד הערבים בגן מאיר בתל אביב. ״שומר הגן היא איזו דמות שאני מרגיש שהיא אני. זה התפקיד שלי, לשמור על הגן. אני נמצא בגן מאיר בערב, בין אזעקות ובומים, אבל יש לי משימה, אני עובד חיוני.

שומר הגן היא איזו דמות שאני מרגיש שהיא אני. זה התפקיד שלי, לשמור על הגן. אני נמצא בגן מאיר בערב, בין אזעקות ובומים, אבל יש לי משימה, אני עובד חיוני

״אני באמצע כל הבלאגן הזה במרחב העיר, מרחב שאני מוצא כמאוד מוגן. בגן אני מתבונן, רושם, מסתכל, מצלם ואז מגיע לסטודיו ופתאום הציור נעשה על הרצפה. אני עובד כמו בתוך שלולית או בריכה – עניין שגם הוא חדש בשבילי״.

על הציר הזה, שבין המוגן ללא מוגן, נמצאת התערוכה כולה. בציורים מופיעים מקומות כמו גינת דובנוב שמאחורי מוזיאון תל אביב; טיילת לואי בחיפה – אזור שהתמלא בחודשים האחרונים במפונים, אנשים שאינם מקומיים, שהולכים ושבים בה; רחוב בלפור בירושלים בכניסה למעונו הרשמי של ראש הממשלה ועוד. הציור הכי גדול בתערוכה, שמורכב מארבעה קנבסים שונים, הוא כזה שמתאר את גגות תל אביב, ואותו מגדיר נוי כ״התפרקות הכי גדולה״.

״זה לא סתם שמה שמופיע בציורים הן תל אביב, חיפה וירושלים. אני לא יכול לעשות ציורים כאלה בפריז. יש אצלי כל הזמן הרגשה של פליאה. המרחבים שאני נמצא בהם הם מצד אחד כל כך מובנים מאליהם, כישראלי, זה הבית שלי והמרחב שלי; ומצד שני אני לא מאמין שהם בכלל מתקיימים.

״המרחבים הישראליים מלאים זבל וג׳יפה. פעם הייתי מישיר אל כל אלו מבט ומרגיש שאני גיבור, אבל באיזשהו שלב הטריק הזה הפסיק לעבוד ומשהו הפוך קורה: אני מתבונן בכל זה ומוצא איזה רגע שהוא לא מובן מאליו, רגע שאני גאה בו, רגע שבונה אותי. זה הרבה יותר מסובך אבל אני מצליח לעשות את זה.

״המציאות שאנחנו חיים בה לא סגורה על עצמה. בתור אזרח שחי בעיר ומתבונן בה, יש מקומות ורגעים שאני חוזר אליהם – גם פיזית וגם בראש. כיכר המלך אלברט בתל אביב, לדוגמה. זה מקום משמעותי שמכיל בתוכו את הזיכרון. מישהו בו, לפני 100 שנה, הקים את המקום הזה וחלם בו חלומות.

״בציור שלי אני רוצה להחזיק את זה, לתת לזה תוקף. גם מקומות כמו טיילת בת גלים בחיפה, המעפנה והמקסימה, אני רוצה לשמר. בעתיד בטח יבנו שם מגדלים רבי קומות וישימו פנסים והכל יהיה מתוקתק. אז כבר לא יהיה לי מה לחפש שם יותר״.

---

בעז נוי | שומר הגן 
אוצר: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: