כל מה שחשוב ויפה
המשאית המצוירת של בעז נוי. צילומים: טל בדרק
המשאית המצוירת של בעז נוי. צילומים: טל בדרק

אמנות נוסעת (במשאיות פליינג קרגו)

ציורי ענק של אלי שמיר, אלה אמיתי סדובסקי, הברביזון החדש ועוד, על גבי משאיות בפרויקט ״אמנות בדרכים״. האוצרת־יזמת רונית רייק: לעורר עניין ודיאלוג גם בקרב קהל חדש

אנשים שטיילו בארץ בחגים (וגם קצת קודם) נתקלו אולי במשאיות מצויירות, שמסתובבות בכבישים כאילו היו צי מטוסים יוקרתי. על התערוכה הניידת המקורית הזו, אחראית האוצרת ויזמית התרבות רונית רייק, שהזמינה אמנים נבחרים לצייר על גבי המשאיות, מתוך מחשבה על הנגשת האמנות לקהל רחב בכל רחבי הארץ, בדרך מקורית. לדבריה הרעיון צמח אחרי ההשבתה המוחלטת של תקופות הסגרים – והיא רואה בפרויקט כלי להשבת החיים לתרבות והתרבות לחיים.

רייק יצרה קשר עם חברת פליינג קרגו, שנענתה ליוזמה המקורית והפכה את משאיות המשלוחים של החברה לפרויקט מתגלגל של אמנות בתנועה. ״החברה הסכימה לוותר על הלוגו הגדול, שעד היום הופיע על דפנות המשאית, לטובת עבודות אמנות מקוריות, שציירו אמנים מובילים ישירות על גבי המשאית״, היא אומרת.

כך הפכו המשאיות – בגודל 7.5 מטר רוחב ו־2.4 מטר גובה – למצע לציור בפורמט עצום. לצורך הביצוע העמידה החברה במה מיוחדת במרכז הלוגיסטי שלה. כל אמן מגיע עם סקיצה, מפתח לעצמו טכניקה לציור על גבי המשאית ואף מקבל שכר.

הברביזון החדש

רונית רייק (עומדת משמאל) עם עובדות פליינג קרגו

רונית רייק (עומדת משמאל) עם עובדות פליינג קרגו

״התקווה שלי היא שהאמנות על המשאיות תעורר שיח, עניין ודיאלוג בין אנשים שיראו את המשאיות המצוירות, ייהנו מהאמנות ויתעניינו באמנים שמאחורי הפרויקט. זה אירוע שמתקיים במרחב הפתוח, הרחק מגבולות של מוזיאון או גלריה, והוא מכוון לעיניו של קהל חדש, גם קהל שלא רגיל לצרוך אמנות.

״העבודה נעשית ישירות על גבי המשאית, זהו לא הדפס! עד כה ציירו במסגרת הפרויקט אמנים שרגילים למדיום הרבה יותר קטן, ציירים ידועים ומוערכים, שהתמסרו למדיום החדש ונהנו לגלות את האתגרים והאפשרויות שהוא מציע״.

birds

תשע משאיות צויירו עד כה, על ידי המשתתפים הראשונים של הפרויקט: אלה אמיתי־סדובסקי, איתמר פלוג׳ה, אסד עזי, אלי שמיר, שי אזולאי, כרים אבו שקרה, בעז נוי, אלעד רוזן, נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי ואולגה קונדינה – חברות הברביזון החדש. עד סוף השנה מתוכננות לציור עוד 10 משאיות, שכולן כבר מתואמות עם האמנים: לארי אברמסון, גלעד אפרת, רותי הלביץ כהן, אניסה אשקר ועוד.

אתר הפרויקט מתנהל כשלוחה דיגיטלית ונייחת של התערוכה, ויש בו דף מידע, ראיון מצולם וסרטון קצר על כל אחת מהיצירות והיוצרים. צילום הראיונות והפרויקט כולו הופקד בידי הצלם טל בדרק.

הברביזון החדש

נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי ואולגה קונדינה (חלק מקבוצת הברביזון החדש) בחרו לעבוד על פי פרויקט שעשו בעבר. הן ציירו פורטרטים של נשים כפי שראו אותן ברחוב, בחיי היומיום. הדמויות הגדולות מצויירות בצבעים עזים, על מנת שיבלטו מרחוק, ללא דגש על הפרטים הקטנים, ומייצגות נשים ישראליות מכל המגזרים.

לדבריהן, הן הרגישות ״כאמניות תעמולה קשוחות, כמו בתעמולה הסובייטית״. הן ציירו עם מכחול ארוך, כפי שמאטיס צייר בערוב ימיו בעת שישב על כסא גלגלים. הציור הוא חופשי, משיכות המכחול והצבעים עזים והן מציירות מתוך התבוננות – כחלק מעקרונות הקבוצה המבקשת גם לבטא בציור ביקורת ועמדה חברתית.

מימין: נטליה זורבובה, אולגה קונדינה ואנה לוקשבסקי

מימין: נטליה זורבובה, אולגה קונדינה ואנה לוקשבסקי


אלה אמיתי סדובסקי

האמנית הראשונה שהוזמנה ונרתמה לפרויקט, בפברואר 2021, ציירה שתי סצנות של נופים פנטסטיים, בהשראת טיולי המאה מטר של תקופת הקורונה בסביבת ביתה בהרי ירושלים – שם הייתה יכולה להסתובב בחופשיות, ללא מפגש עם אנשים וללא מסכה. בכך התאפשר לה לחוש את הטבע. מתוך טיולים אלו התפתחה סידרה של עבודות נייר והציור על המשאית הוא הרחבה של עבודות אלו. לעומת הסטודיו, שבו היא עובדת על כל ציור כמה חודשים, פה הפורמט הגדול מביא לשחרור מדקויות, וזה עורר בה רצון לעבוד על פורמטים ענקיים לתערוכה הבאה שתתקיים בגלריה גורדון.

אלה אמיתי סדובסקי בעבודה

אלה אמיתי סדובסקי בעבודה


אלי שמיר

אלי שמיר מתעד את נופי עמק יזרעאל, המשולבים בסיפור חייו וחיי משפחתו, אנשי הכפר והסיפור ההיסטורי של האזור קיים בעוצמה רבה בעבודתו. אך הפעם החליט, לדבריו, ״לשים את הנשמה שלו בציור״. הוא ראה בעבודה על המשאית אתגר עבורו, ובחר לצייר מתוך חומרים אישיים ועקרוניים עבורו – בצד אחד של המשאית את מכאוביו האישיים, הבריאות והתסכולים, ובצד השני את האהבות שלו. הכול מלווה בטקסטים אישיים שכתב ואותו ניקד הסופר מאיר שלו.

אלי שמיר

אלי שמיר


אסד עזי

דימוי הפרש על הסוס שהופיע ביצירתו של אסד עזי בשנות ה־80, השתנה עם הזמן ועל המשאית הסוס נראה יותר כחמור והרוכב מתקרב להיות נביא בשער, או משיח המכריז על בואו. ״משאין בידו כתובת, הוא נאלץ להמציא לעצמו תפקיד ומשמעות תוך כדי הפיכת ייעודו ממשיח למעין אקרובט משעשע המנסה לשמור על יציבות על גב חמורו. בינתיים הפך החמור להיות חמור נדנדה, והחיה הדוהרת רצה במקומה. המשיח שאיבד עניין בשליחותו נסוג לעמדת רפה השכל ואולי המשוגע, שועט לשום מקום״.

אסד עזי

אסד עזי

אסד עזי


בעז נוי

הציור של בעז נוי מנסה ללכוד את רוחה של ״תל אביב״ – בצידה האחד של המשאית מתוארת ״תל אביב של מטה״ ובה מוטיבים צורניים שנותנים לעיר את אופייה (רחוב, מעבר חצייה, אבני שפה וכו׳). בצידה השני ״תל אביב של מעלה״, מנותקת, אסקפיסטית, עם קירות מסך ומעט שמיים.

נוי מספר שכל רעשי החוץ של הסביבה השפיעו וכמו נכנסו לציור שלו – קולות המכוניות בכביש, החום, משב האוויר, גם בהשפעת הצבע התעשייתי והפורמט הענק. כשצייר מעבר חצייה הרגיש כאילו הוא עושה זאת במציאות, כשצייר חלונות הרגיש כמנקה חלונות, והזיע כשצייר את האספלט השחור של הכביש.

בעז נוי

בעז נוי


אמנות בדרכים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden