כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
בעז נוי. צילומים מ״ל

שיחת סטודיו // בעז נוי

ציוריו של בעז נוי גדושי חומר וצבע ונראים כמו שיר אהבה לעיר. הוא מאמין שמי שיתבונן בהם בסבלנות יוכל לרדת לסוף דעתו

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online


כשבועז נוי מקדם את פניי בכניסה לסטודיו השלו ורחב הידיים, בלב העיר התחתית בחיפה, הוא מחווה סביבו ואומר לי: ״ברוכה הבאה לביתי״. אבל אז הוא מתבונן החוצה מהחלון, נאנח ומוסיף בצחוק: ״סוג של בית. אני בסכסוך עם העיר הזאת כרגע״.

חיפה, הפנינה הצפונית היפהפייה והמנומנמת, מככבת לעיתים קרובות ביצירותיו מלאות התשוקה. במשיכות המכחול העזות והרחבות שלו נוי ממלא את הקנבס בחום ובסגול, כדי לתעד רחוב חיפאי הררי, שטוף בתאורת בין ערביים; בזהירות לוליינית הוא צובע את שדרות ילדותו בכחול ובאפור של זריחה מוקדמת, בעבודות כמו ״נוף לים מהקומה השלישית״.

בעת שאנחנו מהלכים בסטודיו ומתבוננים ביצירות השעונות לאורך הקירות, אני אומרת לנוי שאם הוא חש איזו התפכחות לנוכח העיר שבה גדל (ואותה נטש רק כדי לשוב לפני עשור) זה לא ניכר בעבודותיו. הן נראות לי כמו שיר אהבה לחיפה. ״לא״, הוא ממהר לתקן אותי. ״האמנות שלי היא שיר אהבה לאורבניות. זה שיר אהבה לכל עיר באשר היא״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בעז נוי. צילום: אברהם אילת

פתח מילוט מעצמי

נוי, בן 46, צייר אוטודידקט, בכלל הגיע לתחום אחרי לימודי אדריכלות בבצלאל. הוא העביר תקופות משמעותיות מחייו בירושלים ובתל אביב. שלוש הערים מופיעות תכופות בציוריו, ונוכחותן הדומיננטית מזכירה לעיתים דמויות בספר שמתוארות במילותיו של מספר כל־יודע, בבוז אך גם בערגה.

נוי מסכים עם המטאפורה. ״יש לי קוד פנימי שאני יכול לזהות בציורים שלי, אני רואה את האווירה של הערים השונות משתקפת בהן – בין אם מדובר בחיפה, תל אביב, ירושלים או פריז״, הוא אומר. כל אחת משלוש המוזות העירוניות משפיעות על היצירה בדרך משלה: ״בתל אביב יש משהו ליברלי ופתוח, שאני מזהה בציורים שאני מצייר בה, ממש כמו העיר עצמה, שמרגישה מאוד חסרת משקל״, הוא מסביר. לעומת זאת, בירושלים נוי אומר ״אני מרגיש שאני נמשך מטה על ידי המשקל של האבנים הירושלמיות המסורתיות. אני תמיד מנסה להקליל שם, אבל החוויה היא יותר אירופאית וכבדה״.

כעת, הן חייו האישיים והן הסטודיו שלו נטועים עמוק בחיפה, אבל נוי מודה שהוא ממשיך לשאול את עצמו ״מתי יגיע תאריך התפוגה שלי כאן?״. הקול הפנימי הקורא לנדודים יכול להוציא מאיזון, אבל הוא מאמין שדווקא חוסר השקט העירוני עוזר להפרות את יצירתו. ״אולי השאלה התמידית של איפה אחיה מאפשרת תנועתיות גם ביצירה שלי. היא משאירה לי פתח מילוט מעצמי״.

דילמת המיקום היא לא המרכיב היחיד מחייו האישיים שגולש לתוך יצירתו. הצייר, שמפלרטט עם פוסט־אימפרסיוניזם בניסיונותיו ללכוד על הקנבס את המציאות האורבנית הרוחשת, אומר לי שלטעמו אמנות היא לא בהכרח גדולה מהחיים. להיפך – האישי והיצירתי הולכים יד ביד ומתערבבים לעיתים קרובות.

״אני תמיד אורב לפתחם של הציורים ומחכה שיבואו אלי״, הוא משתף. ״כשציור כבר מגיע אני יודע שיש איזושהי חוויה שאני חייב לשחזר, ואז הציור בשבילי הוא קצת הקאה של החוויה הזאת״.

בתור דוגמה הוא מזכיר את אחת מעבודותיו היותר אינטימיות – ציור של בנו השרוע באמבטיה. ״כשציירתי את בני שוכב באמבט, חזרתי לאותו רגע ולאופן שבו הוא מילא את האמבטיה, איך רגליו וידיו נפרסו שם. הוא נראה כל כך רוחני באותו רגע, וזה גרם לי לחשוב כמה מבהילה האחריות שיש בלהיות הורה. הייתי חייב ללכוד את אותה השנייה מחדש״.

שחזור של רגע

וידויים כאלה אודות המניע הרגשי שמוביל את אמנותו עשויים להפתיע את מי שלא מכיר את נוי ונתקל בעבודותיו לראשונה. ציוריו אמנם רוויים בצבעים חזקים, אך הדיוקנאות המדויקים והמבוצעים היטב של חיים עירוניים נראים כאילו הוא עמל עליהם מתוך ריחוק רגשי מסוים. הייתכן שמדובר בטכניקה שנועדה להעצים את תחושת הבדידות, שמתגנבת לעיתים ללבבותיהם של עכברי העיר?

כשאני חולקת איתו את התהייה הזו הוא לא לגמרי מופתע. אותה דואליות שהרגשתי באה לידי ביטוי בביקורות ששמע בעבר, הוא מודה. אז איך הוא מסביר את הפער בין הטכניקה המשוכללת לניכור הרגשי?

״יכול להיות שזה נראה מבחוץ כאילו אני שם דגש על הדימוי, אבל כל הסיפור של הציורים שלי הוא השחזור של רגע מסוים. זה לא קשור לנראות של הדברים. כל ציור הוא כמעט כמו קטע מיומן. כל רגע שאני מצייר הוא רגע שאני זוכר לנצח״, הוא מחדד.

לפני שאני עוזבת, אנחנו עושים סיבוב נוסף בסטודיו ובוחנים בשנית כמה מהעבודות. אחת מהן, אותה הוא מכנה ״לילה אדום (זרים יפים)״ לוכדת את עיני. קרן רחוב בשעת לילה, צבועה בגוונים ריאליסטיים של אדום וכחול, מזכירה לי לרגע סצנות אמריקאיות איקוניות ועצובות של הצייר אדוארד הופר. ״הנה״ הוא קורא בהתרגשות. ״הבנת אותי. אני מאמין שאם תהיה לאנשים סבלנות הם יכולים להתבונן מקרוב ואז להבין את החוויה שלי, את אותו הרגע. אני מרגיש שאני שם את הלב על הצלחת בכל ציור מחדש״.


הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אנגלית במגזין של Artsource.Online
לקריאת שיחות סטודיו נוספות בפורטפוליו לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. יהודית

    אני מקבלת את עיתונכם כבר מזמן ונהנית ממנו מאד.
    הציורים של בעז נוי מאוד מוצאים חן בעיניי.

    1. yuval saar

      תודה רבה! שמחים לשמוע

  2. נירה כלב

    הנחת הצבע מזכירה לי פה ושם את קנדינסקי אולי גם הצבעים .
    ברחוב עם הבית קפה וישיבה בחוץ הרגשתי את נגיעת ידו של ואן גוך
    משטחי הצבע המחלקים את הבד לכל מיני חלקים כמו מעשי טלעים גם להם יש דיבור
    וכמובן שהמופלא זה איך משטחי צבע כאילו שנמצאים שם במקרא, יוצרים רחוב.
    יש בהם גם שלווה בצבעים ותנוע כמעט סטטית וקפואה.כאילו מרגיש שעוד מעט
    יבא האמן ויסביר לנו מה הוא מרגיש.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden