כל מה שחשוב ויפה
מתי אלמליח, ״ואני, לו רק הייתי יכול, הייתי״. צילומים: דניאל חנוך
מתי אלמליח, ״ואני, לו רק הייתי יכול, הייתי״. צילומים: דניאל חנוך

גילוי והסתרה: מתי אלמליח מתעמת עם הזהות שלו באמצעות צילום ומלאכת יד

בתערוכת יחיד במשכנה החדש והזמני של גלריה בארי, מתי אלמליח מציג צילומים מתוך סדרה שהוא מצלם מזה 16 שנים. באמצעותה הוא עוסק בזהות, גבריות, מיניות ואבהות - תוך כדי עימות והשלמה עם מדיום הצילום - שעליו הוא מייצר שכבות ורבדים נוספים

״הייתה תקופה ארוכה שבה הפסקתי לצלם. היה לי משבר עם הצילום״, אומר מתי אלמליח. ״כן התרגשתי מדימויים קיימים, אבל לא התרגשתי מפעולת הצילום עצמה, היא גרמה לי להרגיש ריק. עבדתי עם דימויים קיימים, עם צילומי ארכיון, עם אלבומים ישנים שלי ועם מאגר תמונות של אמא שלי. כשהתחלתי לעבוד על התערוכה הזו, הרגשתי שאני רוצה לחזור לבסיס שלי, לצילום הישיר שאני מכיר ואוהב״.

אלמליח (44) הוא בוגר תואר ראשון במחלקה לצילום בוויצו חיפה, ובוגר התואר השני באמנויות בבצלאל. לאורך העשור האחרון הוא הציג מספר תערוכות יחיד, בין השאר במרכז לאמנות עכשווית ברמלה, בגלריה P8 ובגלריה של המרכז האקדמי ויצו. לאורך השנים הוא מרבה לעסוק בנושאים כמו זהות, גבריות, שורשים וזיכרון – מה שמגיע לזיקוק מוחלט בתערוכת היחיד החדשה שלו.

בשנים האחרונות מזוהות העבודות שלו גם עם העובדה שעל הצילום עצמו הוא מוסיף אלמנטים מעולם מלאכות היד – בעיקר בדמות רקמות וחוטים – שחודרים את מצע הצילום והופכים אותו גם לאוביקט פיסולי כמעט.

התערוכה החדשה, ״ואני, לו רק הייתי יכול, הייתי״, נפתחה בתחילת החודש בגלריה בארי החדשה במשכנה הזמני בתל אביב. את אותה התערוכה בדיוק היה אמור לפתוח בגלריה שבקיבוץ בארי ב־20 באוקטובר 2023. לפני שנתיים, ביוני 2022, הציג אלמליח תערוכת יחיד בגלריה קו 16 (שאצרה קרני ברזילי). באותה תערוכה הכיר לראשונה את סופי ברזון מקאי, אוצרת הגלריה בבארי, שהגיעה לתערוכה והציעה לו להציג בגלריה שבקיבוץ.

המחשבה הגיעה מהניסיון לייצר אינטימיות בתוך החדרים, שאני נכנס אליהם וישר קובע את המקום שלי בהם. אני אולי מרגיש בבית, אבל יודע ששעה וחצי לפני כן היה שם מישהו אחר, זר, שכנראה עשה בדיוק את אותם הדברים כמוני

״התחלנו לעבוד על התערוכה בידיעה שיש לנו בדיוק שנה״, הוא מספר. ״וזה היה קצת טירוף כי אמור גם היה להיוולד לי ילד כמה חודשים אחר כך. אבל החלטנו ללכת על זה ולעבוד יחד. כשעברנו על כל החומרים שהיו קיימים אצלי, הבנתי את הצורך הזה לחזור לצילום עצמו. כשסופי ראתה את הסדרה שאני מצלם כבר כ־16 שנה, היא הציעה שזה מה שיעמוד במרכז התערוכה שלי״.

הסדרה המדוברת היא כזו שבמסגרתה מצלם אלמליח את עצמו, בעיקר בחללים ריקים, כאלה שהם כמו בית – אבל לא באמת בית. ״היא החלה כתרגיל בתואר הראשון בצילום דיוקן, ופשוט המשכתי אותה לאורך כל השנים מאז. לא באותה אינטנסיביות, אבל זה תמיד היה שם, הפעולה הזאת שחוזרת על עצמה: אני מצלם את עצמי בכל מיני חדרים ארעיים, לא קבועים. אלה הם לא מקומות שאני גר בהם, אלא חללים שאני נמצא בהם למשך תקופות קצרות. זה יכול להיות הבית של ההורים שלי שאני מגיעה אליו לסוף שבוע, בדירה של בן הזוג שחי בחו״ל, בבתי מלון בברלין ובניו יורק, בחדרים שישנתי בהם במהלך טיול במרוקו״.

את התיעוד הפיזי יוצר אלמליח כשהוא מציב חצובה ומצלמה בתוך החדר, ומצלם את עצמו. ״המחשבה הגיעה מהניסיון לייצר אינטימיות בתוך החדרים האלה, כשאני מתייחס לזה שכרגע החדרים האלה הם כל עולמי. בעיקר כשמדובר בחדרים של בתי מלון, שאני נכנס אליהם וישר קובע את המקום שלי בהם. אני אולי מרגיש בבית, אבל יודע ששעה וחצי לפני כן היה שם מישהו אחר, זר, שכנראה עשה בדיוק את אותם הדברים כמוני. במקביל לדיוקנאות העצמיים צילמתי גם פריטים בתוך החללים האלה, זרי פרחים, אוביקטים מסוימים. תיעדתי את המקום, את הרגע בתוך הזמניות של החדרים האלה.

״עם הזמן, העבודה קצת שינתה כיוון. פתאום התחלתי לשים לב לכל מיני פעולות שגורות שאני עושה ביומיום ולא באמת נותן עליהם את הדעת – כמו לדוגמה גזירת ציפורניים. התחלתי לעצור ולצלם את הפעולות האלה שוב ושוב, לשים לב לדברים הקטנים ולתעד אותם״.

הזמן והמקום חשובים יותר

אותם רגעים בחדרים הזמניים, לצד הפעולות היומיומיות, הופכים יחד לדרך שבה עוסק אלמליח באופן רחב בזהות שלו, בגבריות, במיניות, בהומוסקסואליות ובגוף הפרטי שלו. הצילום המוקדם ביותר שמוצג בתערוכה הוא משנת 2010, והעדכני ביותר הוא כזה משנת 2022, שצולם בארצות הברית, בבית החולים שבו נולד בנו עמרי, כשבוע לאחר הלידה. אותו צילום מכניס אלמנט חדש לתוך הזהות של אלמליח: האבהות.

״האבהות במקרה שלי היא החלטה, היא לא קרתה במקרה. זו גם החלטה כלכלית וגם השלמה, שנובעת מתוך רצון אמיתי למשפחה. בעבודות החדשות יותר בתערוכה רואים קודם כל את ממד הזמן. הגוף אחר, הפנים אחרות. אפשר להבחין בהתבגרות פיזית ונפשית. אם בצילומים המוקדמים יותר ניסיתי להיראות יפה וזווית האור בצילום היתה חשובה לי, היום אני במקום אחר. הזמן והמקום חשובים לי יותר״.

לצד העיסוק התמתי, חלק מהעבודות הן גם כאלה שמספרות סיפור על מדיום הצילום והאופן שבו הוא תופס אותו. ״הרבה מהעבודות הן כאלה שצולמו על סרטי צילום אנלוגיים ישנים. כשהייתי סטודנט בלי כסף, מארק ישאייב (אמן, צלם וחבר שאותו הכיר אלמליח בלימודי התואר הראשון) ואני קנינו מאיזה צלם המון סרטי צילום ארוכים ופגי תוקף, רק כדי שיהיה לנו על מה לתרגל. פיתחתי אותם אבל לא נגעתי בהם. הצילומים ישבו לי בקלסרים, את חלקם אפילו לא סרקתי. העובדה שהם פגי תוקף באה לידי ביטוי באימולסיה שמגיבה אחרת, בצבעים לא מדויקים. כשחזרתי לכל הדימויים האלה שצילמתי, ריגשה אותי הגרעיניות של הסרט, הצבעים המעט־כחלחלים, הלא אמיתיים. בדיעבד, הם קיבלו משמעות״.

כשהתחלתי לצלם את הסדרה הזו, לפני 16 שנה, עוד הייתי במקום של זהות מינית לא ברורה, לא שלמה. היום, מתוך מבט מושכל יותר, באמצעות המשרביות אני גם מסתיר את הנער שאז רצה להסתתר, שהתבייש בזהות המינית שלו

כמו בעבודות קודמות שלו, גם בתערוכה הנוכחית הוא השתמש בחלק מהתצלומים כמצע לעבודה ידנית, קראפטית, שמוסיפה להם שכבה ומדיום נוסף. על אחת העבודות המרכזיות בתערוכה הוא רקם ידנית במשך שבועות ארוכים דגם שאפשר לזהות בו אלמנטים מסורתיים – בין זה דימוי המשרביה שמגיע מתרבות האסלאם ובין אם אלה רקמות המקרמה האירופאיות. תצלומים אחרים קיבלו שכבה של פטרנים עשויים עץ בחיתוך לייזר או מגזרות נייר שמכסות/חושפות את מה שמתחתיהן.

״היום, כצלם, הצילום הוא לא תמיד מספיק. לכן אני מרגיש צורך פנימי להתערב בו, בין אם זה באמצעות רקמה או בחומרים אחרים. זו שפה שבניתי לעצמי בשנים האחרונות, וזה גם מתחבר לעיסוק בזהות, בגבריות, במיניות. הרקמה היא מלאכה שמיוחסת לנשים, ואני ניגש אליה היום ממקום מכיל ואוהב. אבל לפני פעולת הרקמה אני קודם כל מחורר את הצילום, פעולה שיש בה משהו גברי, פוצע, חודר. ואז אני מייפה אותו באמצעות החוטים.

birds

״כשהתחלתי לצלם את הסדרה הזו, לפני 16 שנה, עוד הייתי במקום של זהות מינית לא ברורה, לא שלמה. היום, מתוך מבט מושכל יותר, באמצעות המשרביות אני גם מסתיר את הנער שאז רצה להסתתר, שהתבייש בזהות המינית שלו״.

בין הצילומים, החשופים והמוסתרים, מוצגת בתערוכה גם עבודה שיצר אלמליח באמצעות רקמה על ספר. ״מצאתי סדרה שלמה של ספרים של י.ל. פרץ שמישהו זרק, והתחלתי לרקום עליהם. מצאתי בהם סיפורים מדהימים, אבל שיניתי אותם בהתאם לנרטיבים שלי. מחקתי משפטים שלמים באמצעות קילוף של הנייר ורקמה על הנייר״.

למרות החלל החדש והשונה מאוד של הגלריה בתל אביב, העבודות בתערוכה נותרו כמעט בדיוק כמו שתוכננו להיות מוצגות במקור, בגלריה שבקיבוץ בארי. ״ברור לי שאפשר לקרוא את התערוכה גם ככזו של פוסט־מלחמה, וזה בסדר. אין לי שליטה על זה, כל אחד בא עם המטען שלו וקורא אותה איך שהוא רוצה. אני עדיין קורא אותה בקריאה המקורית של העבודות, שנעשו לפני הטראומה. העבודות העתידיות שלי בטח יהיו מושפעות ממנה הרבה יותר״.


מתי אלמליח | ואני, לו רק הייתי יכול, הייתי
אוצרת: סופי ברזון מקאי
גלריה בארי, בית רומנו, דרך יפו 9, תל אביב
נעילה: 15.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden