כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מתי אלמליח. ללא כותרת, דרום לבנון, 1999-2016

לקפל, לשכפל, לחורר. מתי אלמליח מסתכל לאחור ומביט אל ההווה

את העבודה על תערוכת היחיד שלו החל מתי אלמליח מחוסר רצון או עניין ביצירת דימויים חדשים. הוא חזר לארכיון הפרטי, נבר בדימויים שצילם בתקופת השירות הצבאי, והחל בתהליך שבו הדימוי הפך למצע לעבודה חדשה, על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה

בתערוכת היחיד ״מסתכל לאחור – מביט אל ההווה״, שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה ע״ש מורל דרפלר במרכז האקדמי ויצו חיפה, מציג מתי אלמליח תצלומים מטופלים בעבודת יד ובעבודה דיגיטלית המתארים תקופה מכוננת בגבריות הישראלית, רגע הגיוס לצבא, ״שיאה של התבגרות, של חיפוש אחר זהות ברורה ומבדלת, המתנגש במסגרת צבאית שמוחקת זהות אחת ומשתדלת לייצר זהות אחרת, אחידה, תחתיה״, כפי שכותב עמית זולר, ראש המחלקה לצילום בוויצו חיפה, שאצר את התערוכה.

אלמליח – בוגר המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, חבר בעמותת ובגלריה השיתופית P8 תל אביב – נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז׳ שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. הצילומים בתערוכה הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת־ממד.

ללא כותרת, משל ודמיון, 2016

מתי אלמליח

Yuval:

הי מתי, בוקר טוב. מה שלומך?

Mati:

הי, בוקר אור. הכל טוב, ואצלך?

Yuval:

גם! ומזל טוב על התערוכה החדשה. אהבתי את השם, מסתכל לאחור – מביט אל ההווה

Mati:

תודה ☺

Yuval:

תגיד עליו משהו? מה ההבחנה שלך בין להביט ללהסתכל?

Mati:

השם של התערוכה מתגלגל אצלי בראש כבר המון זמן. בשלוש שנים האחרונות העבודות שלי מתעסקות בזיכרון, בעבר שלי. אני נוגע בתקופה רגישה ומורכבת מבחינתי ואני מסתכל אחורה, בתקופה הזו, במבט של ההווה: מבט מפוכח, שלם ואוהב אבל גם מעמיק

Yuval:

אם אני מבין נכון אנחנו מדברים על תקופת הגיוס לצבא?

Mati:

נכון, תקופת השירות הצבאי

Yuval:

כמה זמן עבר מאז? (או במילים אחרות: בן כמה אתה?)

Mati:

חחח… התגייסיתי באוגוסט 98 אז כמעט 20 שנה (בדיוק אתמול הייתי בן 38)

Yuval:

הו! מזל טוב.

ולמה התקופה הזו הייתה רגישה ומורכבת? (ולא שחסרות סיבות)

Mati:

כן, לא חסרות סיבות בכלל. כל אחד והתיק שלו.

תקופת הצבא כוללת תהליכים נפשיים ופיזיים מורכבים. אנחנו מכוונים מטרה, הופכים (כמעט) להיות אישיות אחת, יחידה אחת, ואין כמעט מקום לאינדיבידואליות. אין לך מקום להיות אתה, לבטא את מי שאתה כאישיות. בעיקר אם אתה ביחידה לוחמת.

אז אתה נכנס למאבקים אישיים עם עצמך: מי אתה? מי אתה ביחס לאחרים ולמה אתה לא יכול לבטא את מי שאתה? אתה מתחיל לעטות על עצמך מסכות, על גבי מסכות, להיות משהו שאתה לא בטוח שאתה רוצה להיות, והמאבק מתקיים בחייל שמגיע ליחידה בתחפושת ירוקה עמוסה בגבריות, לא אותו חייל שחוזר הביתה אחרי שלושה שבועות ונאבק עם ההגדרה העצמית שלו, עם ההשלמה שלו עם הגבריות שלו. הגבריות שלו מול עצמו, מול העולם

ללא כותרת, משל ודמיון, 2016

ללא כותרת, חייל שוכב על המיטה שלי, 2016

Yuval:

איך כל זה בא לידי ביטוי בעבודות שלך? מאיפה בכלל מתחילים לעבוד על משהו שקרה לפני 20 שנה?

Mati:

העבודות שלי, גם בסיום התואר הראשון, תמיד התעסקו במגדר, בגבריות; במנעד הזה שבין גבריות לנשיות, קושי ורוך. תהליך העבודה על התערוכה הזו – וגם על תערוכת היחיד הקודמת שלי, ״מאצ׳ו פיצ׳ו״, שהוצגה בגלריה p8 – החל ממקום של חוסר רצון או עניין לייצר דימויים חדשים. כצלם, חוסר העניין לבצע את פעולת הצילום היכה בי והייתי צריך להתמודד עם זה.

מצד שני, התקופה הזו של הצבא והתהליך הזה שעברתי ישבו אצלי המון זמן. חזרתי לארכיון הפרטי שלי, אחורה בזמן, והתחלתי לנבור בדימויים שצילמתי בתקופת השירות הצבאי. כל הדימויים שקיימים הם צילומים שצולמו בתקופה הזו, מתוך מאות דימויים שקיימים, כי בווסט שלי הייתה לי תמיד מצלמת פוקט פשוטה וצילמתי לא מעט. התחלתי לסנן ולסרוק: כל דימוי מצולם אמר המון, סחב איתו מטען אדיר, של זיכרון אישי (קולקטיבי).

עניין אותי בעיקר לבחון את המפגש של הדימוי עם החומר: כיצד הצורניות, החומריות והטקסטורה משפיעות על הדימוי המצולם. אני עושה זאת על ידי קיפול, שכפול, חירור, רקמה והצבה בחלל  – תהליך שבו הדימוי הופך למצע או מהווה נקודת התחלה לפעולה, ובכך מתפקד כאלמנט פיזי בתהליך העבודה

Yuval:

רגע לפני העבודות שאתה מציג בתערוכה – אתה יודע להגיד מאיפה הגיע חוסר הרצון או העניין לייצר דימויים חדשים?

Mati:

אני חושב שאנחנו בעידן רווי בדימויים. היום הדימוי המצולם קיבל מעמד אחר וכאמן הפעולה עצמה הפסיקה לרגש אותי והיא כבר לא היתה המניע העיקרי בעבודות שלי. חיפשתי את החומר הפיזי בתוך העבודה שלי כשהבסיס תמיד היה הדימוי המצולם

ללא כותרת, שתי קסדות, 2015

ללא כותרת, פורטרט של חייל אנונימי, 2017

צילום הצבה מתוך התערוכה

Yuval:

איך בחרת עם איזה צילומים מפעם להמשיך לעבוד?

Mati:

לתערוכה הספציפית הזו, אחרי שהבנתי מה אני רוצה לעשות ומה מניע אותי בעבודה, הבחירות היו קלות יותר. מצד אחד אלו היו צילומים הכי בנאליים של הווי גברי צה״לי, ״סחבקי״, צילומים שנעשו מייד אחרי מערב לילה. ומצד שני נבחרו צילומים רגשיים יותר, רכים באופיים, הומו־ארוטיים. מה שמאגד את כל הצילומים האלו הוא שהם מהדהדים ומפעילים מנגנון מוכר של הזדהות וחמלה אצל הצופה כי אלו דימויים שיכולים להיות בכל אלבום משפחתי ישראלי

Yuval:

עד כמה חשוב לך שהמקור יישאר מזוהה, מוכר, ועד כמה אתה רוצה ליצור משהו חדש שיכול לעמוד בזכות עצמו?

Mati:

המקור כמעט אף פעם לא נשאר, אבל זה תמיד ישאר מוכר. מתוך המקור אני לחלוטין מייצר חדש; אני פועל מתוך הדימוי כבסיס לדימוי חדש. לאחר מכן, לעבודה יש חיים משל עצמה וכל אחד מפרש אותה בהתאם למטען האישי שלו ולאן שזה לוקח אותו, והיו כמה וכמה פרשנויות לעבודות

ללא כותרת, הגדה המערבית, 2016

ללא כותרת, שני אחים, 2016

ללא כותרת, הרדוף, 2017. צילום הצבה מתוך התערוכה

Yuval:

אני רוצה לשאול – ולא שמשנות לי התשובה או ההגדרות – אם אתה רואה במה שעשית פה עבודה של צלם? אמן? זו תערוכת צילום? או תערוכת אמנות שעושה שימוש בצילומים? ושוב, ההגדרות לא חשובות לי כמו שהדיון סביבן חושף את המוטיבציה ואת אחורי הקלעים של המהלך האמנותי

Mati:

עניין ההגדרה באמת מקשה מעט על העניין, כי אני לחלוטין מוגדר כצלם. אבל אני צלם שיוצא מאזור הנוחות שלו ופועל בממד נוסף, ומכאן המוטיבציה שלי לפעולה: המפגש של הדימוי המצולם עם חומר אחר (ריקמה על דימויים, סיכות פושפינז על הדימוי, סיכות תפירה, שימוש בזר פרחים). מעמד הצילום הקלאסי בשנים האחרונות מתערער ויש חיפוש מתמיד, אך הדימוי המצולם והשטוח מקבל תוקף. אני מחפש איך הוא הופך למשהו פחות שטוח: אותי מעניין איך הדימוי המצולם יוצג בחלל בצורה הלא קונבציונאלית שלו

Yuval:

האמת שאני סקרן לראות לאן זה יוביל אותך, לאן תיקח את זה הלאה‎

Mati:

האמת שגם אני. היום אני לומד בתוכנית לתואר שני MFA בבצלאל, מקום שאני בטוח שיאפשר לי לבחון את הגבולות של המדיום שאני מתעסק בו

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden