כל מה שחשוב ויפה
אבשלום סולימן. צילום: ליאור גריידי
אבשלום סולימן. צילום: ליאור גריידי

על אמנות ומילואים // אבשלום סולימן

אבשלום סולימן התגייס למילואים בשבעה באוקטובר, כשהוא לוקח איתו את מה ששמע יום קודם אודות טיפול בטראומה ו־PTSD. לחזור לסטודיו לא היה עבורו עניין פשוט, אבל לאט לאט היצירה משכה אותו חזרה פנימה

מי?

אבשלום סולימן, בן 46. אמן, אוצר, מלווה אמנים, איש חינוך. קצין במילואים, משרת באוגדה 162.

שבעה באוקטובר

בוקר. אני מתעורר בתל אביב, שומע את החדשות וישר בודק מה עם מתי. מתי וייס, אשת חינוך אדירה, שגרה בבארי. אנחנו שותפים בצוות ניהול קהיל״א, תכנית למידה מקצועית למורים של מכללת ספיר. היא מעדכנת שהיא בממ״ד עם עמיר, בן זוגה. היינו בקשר כל הבוקר. לקראת השעה 10:00 היא כתבה לי שמחבלים חודרים לבית. בהמשך כתבה שעמיר ירה את הכדור האחרון באקדח ושהוא פצוע. אמרתי לה שתעשה את עצמה מתה.

עבודות בתהליך. צילום: צ״ל

עבודות בתהליך. צילומים: צ״ל

התקשרתי לסמבצ״ית בחטיבה והיא אמרה לי שאין מה לעשות. הצלחתי להעלות כונן של מד״א דובר ערבית לשיחה עם מתי. המחבלים כבר היו בבית ושנינו צעקנו להם בערבית, היינו ברמקול. מה שהצלחנו לשמוע זה את מתי ועמיר אומרים ״אנחנו אוהבים את כולכם, אנחנו נפרדים, נראה שזה הסוף״. שמענו קללות בערבית, השיחה התנתקה.

שישה באוקטובר

ערב. גלריה P8. קבוצה של שמונים אנשים מציינים אירוע שלישי ואחרון בתערוכה של שירז גרינבאום. התערוכה עוסקת בפוסט טראומה חריפה של אביה מהחווה הסינית. ליוויתי את שירז בהקמת התערוכה והוצאת הספר. האירוע, לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור, אירח את הפורום שהקימו שירז וחברותיה, ״להאיר את הבית – פורום דור שני לפוסט־טראומה צבאית״, העוסקת בדור שני לנפגעי הלם קרב. היו שם שני מטפלים שדיברו על ההבדל בין טראומה ל־PTSD. אחד מהם אמר שהדבר הכי חשוב הוא להגיש עזרה ראשונה נפשית מיידית, סמוך לאירוע, כדי לא לפתח PTSD. עם המידע הזה קמתי למחרת, ומשם למילואים.

גיוס

אני בן 46, בהכשרה קצין בשריון. אני בא מבית של אנשי צבא. סבא שלי היה ראש המטה של אריק שרון במלחמת יום כיפור, ואבא שלי איש מודיעין וותיק. גדלתי על מלחמה, הדחקה והתוצאות של המלחמה. שירתתי בגדוד 46 של חטיבה 401, נפצעתי בתאונת אימונים, חזרתי לשירות בטנקים, ואת תפקיד שנת הקבע שלי כבר עשיתי במפקדת האוגדה במעלה אפרים.

יצאתי בתחילת המלחמה למילואים לזמן אינטנסיבי, עכשיו פחות. אני עדין מגויס. כל השנים היו לי לבטים לגבי השירות במילואים. בקיץ הודעתי שאני עוזב. והפעם באמת. בשמונה באוקטובר התייצבתי, לא הייתה התלבטות. להיות במפקדה זה להיות חשוף לתמונה הגדולה של כל מה שקורה בשטח, אבל לא להיות שם בעצמך. אני הייתי בפינה מוגנת פיזית, אבל זה מצב מסובך.

חזרה לסטודיו

הגעתי חזרה מהמילואים עם רמות הדחקה גבוהות. עם מנעד רגשי אינטואיטיבי פחות פתוח. פעלתי טכנית, נכנסתי לסטודיו וחשבתי מה אני עושה עם הפסלים. הייתי צריך להגיש אותם לתערוכה על מאיר אגסי (שמוצגת עכשיו במשכן בעין חרוד). התמסרתי לזה מתוך המחויבות האישית. קיבלתי עזרה מהאוצר יניב שפירא שעודד אותי לא לוותר. לאט לאט נדלקתי מהעניין שיש בזה, והיצירה עצמה משכה אותי פנימה. זה מה שמחזיק אותי.

המשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: דניאל חנוך

המשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: דניאל חנוך

birds

אני לא מתרגש ממה שקורה בקהילת האמנות העולמית, אולי כי אני לא תופס את היצירה בארץ כחלק מאיזה נוף אירופאי מדומיין, ולכן לא מרגיש ״נבגד״. בתחילת המלחמה, תוך כדי שאני יושב בחמ״ל וחווה את המציאות מפרספקטיבה אחרת, יצא המכתב של ארטפורום ועורר סערה. לא הופתעתי. יש לנו יחס שלא ממש בררנו, עם איזה עולם אמנות אנחנו מדברים. כבר שנים שיש טענות וחרם פוליטי, ועכשיו הוויכוח הגיע למישור הפוליטי העולמי. נמחק ההבדל בן הייצוג לבין המציאות. ההפגנות בקמפוסים הן גם הצהרות פרפורמטיביות וגם התוכן הפוליטי שלהן, וזה לא כל כך משנה מה רמת המודעות של המפגינים.

בסוף, העניין של יצירה, הטנגו הזה עם משהו אינטימי והביטוי שלו, הוא לב בסיסי באנושיות. זה דבר חזק. כל מה שצריך לעשות הוא להמשיך לאחוז בו. אני מבין שאולי יצירה היא לא משהו שישנה למישהו את החיים. זה לא יציל אף חייל, זה לא יציל ילדים בעזה. אבל אני אמות אם לא אעשה אותה.


הראיון נעשה בשיתוף רונה שפריר, יוצרת הפודקאסט מסע בארץ פראית ברדיו מהות החיים – שם משודר הראיון המלא

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden