כל מה שחשוב ויפה
קפה MELA, רח׳ דיזנגוף, תל אביב. צילומים: מיכאל שבדרון
קפה MELA, רח׳ דיזנגוף, תל אביב. צילומים: מיכאל שבדרון

סטודיו OPA: אנחנו מגשימים חלומות וחזון של משקיעים. לא שלנו

גלעד זעפרני מאמין בלייצר זהות מותגית, מבלי לשכפל את העיצוב: ״אין לי רצון לספק את האגו בכך שאנשים/יזמים יכנסו לעסק ומייד ידעו ש־OPA עיצבו את המקום״

יובל: הי גלעד, בוקר טוב. איך אתה בימים מורכבים אלו? מה שלומך?

גלעד: שלומי שלומך…

לא פשוט לעסוק בתחום שלנו בימים הקשוחים הללו, אני מסרב להתרגל לשגרה מהסוג הזה ולכן אני פועל מתוך המציאות לא מתעלם ממנה, לא מקל על עצמי ו/או על העובדות בטיעונים ריקים כמו ״אסקפיזם״

יובל: לא פשוט אינדיד. אבל מה זה אומר פועל מתוך המציאות? איך אתה מרגיש שהיא משפיעה על היצירה?

גלעד: ״המוזה״ מבחינתי לא נמצאת בזמן מלחמה, צורת העבודה הופכת להיות מאוד אקדמאית ולינארית, מקבלים בריף מהלקוח, מנתחים את המוצר האזור ואת קהל היעד לאחר מכן מחליטים האם מתייחסים או לא לסביבה. בתקופה הזו כל המקומות מתנכרים לסביבה ומיצרים ישות נפרדת מובלעת. זה אולי התרגום/הבחירה העיצובית־תכנונית היחידה שלנו לבריחה מהמציאות

יובל: אז בוא נדבר תכלס ונדבר על הסניף החדש שאני מאוד אוהב של קפה MELA ברחוב דיזנגוף בתל אביב (כמעט על הפינה של שדרות בן גוריון) שעיצבתם ב־OPA: מצד אחד לכאורה לא חסרים בתי קפה באזור, מצד שני הצלחתם לייצר משהו שונה ויוצא דופן. ספר על MELA ועל הקשר שלכם איתם

קפה MELA, רח׳ דיזנגוף, תל אביב. צילומים: מיכאל שבדרון

קפה MELA, רח׳ דיזנגוף, תל אביב. צילומים: מיכאל שבדרון

גלעד זעפרני. צילום: עמית זעפרני

גלעד זעפרני. צילום: עמית זעפרני

גלעד: MELA היא יוזמה של אחי הקטן ירון ושני השותפים שלו, חזי ועומרי, לשלושתם עבר עשיר בתחום. ה־MELA שמה לעצמה בדגש את נושא הקפה, המאפים והסנדוויצ׳ים שמיוצרים במקום מא׳ ועד ת׳ וכמובן השירות האישי לתושבי השכונה.

כבר מהסניף הראשון ברחוב בזל נכתב הדי.אן.איי העיצובי של העסק. הרעיון היה לייצר זהות מותגית מבחינת האווירה מבלי לשכפל את העיצוב: שימוש מינימלי בחומרי גמר מצד אחד, אך שלא תתקבל תחושה של דלות או מינימליסטיות סגפנית נאו־מודרנית מצד שני

יובל: ספר עוד על העיצוב, החומרים, האסתטיקה – תן דוגמאות קונקרטיות

גלעד: מבחינת חומרי הגמר בסניף מקווה ישראל השתמשנו בטיח, עץ, שיש טרוורטין; בסניף דיזנגוף בקוריאן, שיש, נירוסטה; ובסניף בזל בעץ אלון, שיש, אריחי גרניט פורצלן. הניקיון והממשק בין החומרים מושך את תשומת הלב של הלקוח למוצרים ולקפה, העיצוב משרת את העסק. לכן אין גופי תאורה ו/או אביזרים משלימים מנופחי אגו 🙃

אני רוצה להאמין שהאווירה שמתקבלת היא זהה בכל הסניפים. הדבר הקל ביותר הוא לייצר אחידות; אני חושב שברגע שהרשת היא ״העתק/הדבק״ המוצר הופך שטוח/סינתטי/תעשייתי ורשת לחסרת נשמה ואופי

יובל: אז אני רוצה לשאול על השוני בחומרים בין הסניפים. בדרך כלל רשתות עובדות בשפה חומרים אחת, ופה אתם משנים. מממה זה נובע? עד כמה חשוב שבתור לקוח אני אדע שמדובר בעוד סניף

גלעד: השוני הוא בגוון ובחומר בלבד. אני רוצה להאמין שהאווירה שמתקבלת היא זהה בכל הסניפים (שם מתרכז המאמץ שלנו). הדבר הקל ביותר הוא לייצר אחידות; אני חושב שברגע שהרשת היא ״העתק/הדבק״ המוצר הופך שטוח/סינתטי/תעשייתי ורשת לחסרת נשמה ואופי.

בנוסף יש תמיד את הרצון להיות יוצא מן הכלל, יחודי. אנחנו יוצאים מגדרנו כדי להצדיק את ההשקעה בנו ובפרויקט

יובל: ואיך התמודדתם עם החלל עצמו בדיזנגוף. זה חלל יחסית לא גדול, צר ומוארך, אין בו הרבה מקום

גלעד: לא פשוט להכיל תפעול ורגולציה על חלל כזה אבל התועלת בפרויקט מהסוג הזה היא שכל אספקט תפעולי נטחן עד דק (הכנת קפה, מטבח, פינוי, וכו׳) והכל מתוכנן לרמת דיוק של סנטימטרים, ובכך במינימום כוח אדם ותזוזה בתוך הסניף מצליח העובד לתת מענה ולשרת מאות לקוחות ביום.

ובהמשך למה שהזכרנו מקודם, אני כבעלים של הסטודיו מוותר על ״חתימת האמן״. אין לי רצון לספק את האגו בכך שאנשים/יזמים יכנסו לעסק ומייד ידעו ש־OPA עיצבו את המקום. אנחנו מגשימים חלומות וחזון של משקיעים לא שלנו. הסיפוק שלנו הוא מהמגוון שיצרנו עד היום וכמובן לראות את עסק עובד במשך שנים

יובל: תגיד כמה מילים עליך ועל OPA? לטובת מי שלא מכירים?

גלעד: אני למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל והעובדות – עומר מור וגנר, רותם עזר טל, מיכל פישר – כולן מעצבות פנים (אף פעם לא מעבר, אין לי אספירציות לגדול מעבר לזה). 

אנחנו מעצבים כבר 13 שנה בעיקר בתחום המסחרי והמשרדים בארץ ובחו״ל, בשנים האחרונות גם בתי מלון קטנים ומעט מאוד (שני פרויקטים בשנה) מגורים/התחדשות עירונית בקנה מידה גדול. משתדלים להישאר מתחת לרדאר ולקבל פניות מלקוחות שראו או שמעו עלינו מפרויקטים אחרים.

צורת העבודה בסטודיו היא מאוד שיתופית. לכל עובדת יש מספר פרויקטים באחריותה אך כולן מעורים בפרויקטים של כולן

birds

יובל: ואיך התגלגלת אתה מעיצוב תעשייתי לעיצוב פנים?

גלעד: לקראת סוף הלימודים במקביל למספר הזדמנויות לעצב ברים ודירות קטנות (מאוד אהבתי אדריכלות וניקרה בי כבר המחשבה שעשיתי טעות בבחירת מסלול הלימודים = אדריכלות), הבנתי שבארץ כל נושא התעשייה גווע וכמעט ולא קיים, ורוב העיצוב הוא לתחום הרפואי דבר שלא קסם לי. מהר מאוד קיבלתי פרויקטים נוספים ופתחתי את המשרד בהתחלה עם שתי שותפות ולבסוף אני הבעלים היחיד.

יש משהו מאוד מיידי בעיצוב פנים להבדיל מעיצוב תעשייתי. גם עניין קנה המידה הוא נחמד וגדול יותר, עם זאת ההתיחסות שלי זהה: כמו שבעיצוב התעשייתי הצורה החיצונית נובעת מהתפעול/שימוש והמשתמש, כך בעיצוב הפנים התוצאה מושפעת מאותם הגורמים

יובל: אז רגע שתי שאלות – מתי הקמתם את OPA ומה משמעות השם (שאני מחבב כי זה כזה אופההה, מן קריאת התפעלות נחמדה כזו)

גלעד: הקמנו (לוטן זינגר, דנה לייטרסדורף) את הסטודיו באוגוסט 2011. והשם, שאלה טובה…

אחרי כל כך הרבה זמן אפשר להגיד שאין משמעות רומנטית כזו או אחרת מאחורי השם. יצאנו לבר לחגוג את פתיחת הסטודיו מבלי שהיה לנו שם, אחרי כמה וכמה (וכמה) דרינקים זה הגיע. מייד שנזרק לאוויר כולם הגיבו בהתאם… אופההה 🙃

יובל נייס. אז בוא תן עוד דוגמה מפרויקט של הסטודיו מהזמן האחרון שאתה אוהב, שאתה חושב שמייצגת אתכם. יש את Little Burger Shop בפארק המסילה, שטפן בטשרניחובסקי, חנות הממתקים טסה בלוינסקי, פלאנטי באחד העם, ויש גם מחוץ לתל אביב, המסעדה האסייתית ברחובות OTOTO ועוד. תבחר משהו אחד?

גלעד: דיי, אני בוחר שניים

חממת הפודטק של אראל מרגלית. צילומים: שי אפשטיין

חממת הפודטק של אראל מרגלית. צילומים: שי אפשטיין

הליטל בורגר. צילום: מיכאל שבדרון

הליטל בורגר. צילום: מיכאל שבדרון

גלעד: הראשון הוא מלפני המלחמה, על כביש 90 בקריית שמונה, חממת פודטק של אראל מרגלית. הסבה של בניין ישן בשטח של כ־3,000 מ״ר לבניין משרדים ומסחר בקומת המסד. הפרויקט עבר חידוש חיצוני ופנימי מבניין ששימש בעבר כסניף של בנק הפועלים. הרעיון היה ליצור מוקד משיכה תעסוקתי וויזואלי לנוסעים על כביש 90 צפונה, פתיחה מקסימלית של המבנה לקבלת אור טבעי וחשיפה לנופים המרהיבים של הצפון תוך יצירת חלל עם קווים נקיים ובהירים.

הפרויקט השני (גם מלפני המלחמה) הוא ה־little, מאחר והוא מגלם את כל מה ששוחחנו עליו. הסיפור הוא לא אנחנו הוא ״פארק המסילה״, והצורך של הקהל למצוא מקום לשבת ולצרוך את המוצר, משם נבע העיצוב. בחרנו לא להתנתק מהסביבה אלא ההפך… לפני המלחמה הארורה הזו

החזית שהיא ה־Main Event, עשויה כולה שרפרפים ממותגים שהוזמנו במיוחד מסין. הרעיון היה שהלקוח יוכל לשלוף שרפרף ולשבת באיזה איזור שהוא רוצה לאורך פארק המסילה, דבר היוצר חזית דינמית ואינטראקטיבית שיכולה להשתנות על ידי שימוש הלקוחות בשרפרפים. העיצוב בפנים החלל בסגנון תעשייתי, שימוש בעיקר בחומרים כמו נירוסטה, בטון חשוף ועץ לבנה, ונגזר מהמיקום של ההמבורגריה בדרום תל אביב

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

גלעד: צאו לרחובות!

תודה רבה רבה

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden