לא תערוכה, אלא הזמנה: מקסימליאן ולרי סלמן בשואורום של ניסים ערד

״בחצי השנה האחרונה החלטתי שלסחור באמנות עכשווית תהיה הפרנסה המלאה והיחידה שלי״, אומר מקס (מקסימילאן) ולרי סלמן. ״המודל הגלריסטי היה המודל שהכי עניין אותי תמיד. אני אוהב מוזיאונים, אוהב גלריות שיתופיות ורואה אמנות ברמה שלא תבייש אחד, אבל הממשק בין אמנות איכותית ואסתטית, לבין כלכלה ומסחר – היא צומת דרכים שידעתי שאני רוצה להתמקד בה״.

סלמן, בן 21 בלבד(!), השיק בחודש שעבר תצוגה ראשונה של אמנות עכשווית, ששוכנת בשואורום של המעצב ניסים ערד בפלורנטין, תל אביב. היוזמה, שמטרתה להפוך לשיתוף פעולה קבוע, עובדת במתכונת מעט שונה מזו שאנחנו מכירים עד כה. לצד הרהיטים לדוגמה, כאלה שמשמשים רפרנס ללקוחות שרוצים ליצור בהתאמה אישית, תלויים גופי עבודות מצומצמים של חמישה אמנים ואמניות עכשוויים: עמית כנפי, ליז מאר, קטיה ליפשין, שיר כהן וקטרינה קצן.

קטיה ליפשין בשואורום של ניסים ערד. צילומים: קטרינה קצן

שיר כהן

שיר כהן וקטרינה קצן

עמית כנפי

סלמן נולד וגדל בארץ, וכילד חי על הקו בין ישראל לרוסיה, משם הגיעה משפחתו. כנער חיפאי החל לעבוד בסטודיו של עידו מרקוס בעיר התחתית, ושימש כאסיסטנט שלו במשך שנתיים. ״אחד הדברים שעידו לימד אותי היה להסתובב בתערוכות ולהראות את הפנים שלי. אני חושב שהייתי קצת תופעה, ילד בן 16 שנמצא בכל הפתיחות תמיד, אבל אז הבנתי שלא רק שאני אוהב לראות ולהראות, אני גם אוהב לדבר. נטוורקינג ויצירת חיבורים הם דברים שבאים לי מאוד בקלות״.

דרך מרקוס גם הגיע ליריד צבע טרי, לראשונה ב־2024, שבו שימש כנציג בחממת האמנים העצמאיים עוד לפני שמלאו לו 18. ״יפעת (גוריון) ורז (שפירא) לא רצו לאפשר לי לעבוד כנציג בגיל הזה. אבל שכנעתי אותן שיתנו לי שנה אחת של ניסיון ואם לא יילך – ניפרד כידידים. בשנה הזאת הייתי אחד הנציגים שמכרו הכי הרבה עבודות. הבנתי שיש לי סט כלים שבא לידי ביטוי במכירת אמנות וביצירת התיווך הזה״.

בהתחלה פחדתי ששיתוף פעולה עם חלל רהיטים יפגע בדרך שבה האמנות מוצגת, כי בעיני רוחי דמיינתי האנגר עמוס בכיסאות. קיבלתי תמיכה וחופש לבחור אמנות לפי הטעם שלי, גם כשהיא לא בהכרח קונבנציונלית

שלוש שנים אחרי הוא עדיין מתייחס לצבע טרי כמקום שבו גדל ושלימד אותו רבות על שוק האמנות, על אספנים, על מכירה ועל עבודה עם אמנים. במקביל, עבד בשלוש השנים האחרונות בגלריה זימאק, עשה התמחות בגלריה זומר ולמד בקורסים מקוונים של סותביס׳ שעוסקים בכלכלת אמנות. בשלב מסוים החל גם לימודים בתוכנית לתקשורת חזותית וחומרית בבצלאל (שטרם סיים).

החיבור בינו ובין ערד נוצר הודות לליה מן, המעצבת הראשית במקום, שכמו סלמן, גם הדרך שלה כללה בעיקר לימוד עצמי. ״מההתחלה ידעתי שאני רוצה לעצב רהיטים, ולא לעסוק באדריכלות או בעיצוב פנים״, היא אומרת. ״הגעתי לסטודיו להתלמדות, ובמקביל למדתי תוכנות ושרטוט בקורס עיצוב פנים. את הידע המעשי רכשתי כאן, בשטח. החלל הזה הוא גם המשרד שלי וגם חלל תצוגה. הרהיטים בו משתנים כל הזמן, אבל הקירות היו לבנים וריקים יחסית. רצינו להכניס אמנות שתתחלף יחד עם התצוגה״.

בחצי השנה האחרונה החליט סלמן שהוא פותח סוכנות תחת שמו המלא – מקסימיליאן ולרי סלמן. ״המודל שעומד מאחורי השואורום הוא הסוכנות. בשנה שנתיים הקרובות השאיפה שלי היא למצוא חלל, קוביה לבנה, ולפתוח גלריה משלי – שתציג תערוכות ותשתתף בירידים בארץ ובעולם. אבל כרגע, אין לי כרגע תקציב להתחייב לחלל בשכירות שנתית. וידעתי שתחילת הדרך תצטרך להיות קצת אלטרנטיבית.

״בהתחלה פחדתי ששיתוף פעולה עם חלל רהיטים יפגע בדרך שבה האמנות מוצגת, כי בעיני רוחי דמיינתי האנגר עמוס בכיסאות. אבל כשהגעתי לכאן ראיתי חלל שמכבד את העבודות. גם הרהיטים של ניסים ערד נעשים אחד־אחד, ולא בייצור תעשייתי. קיבלתי תמיכה וחופש לבחור אמנות לפי הטעם שלי, גם כשהיא לא בהכרח קונבנציונלית״.

איך אמנות חיה בתוך מקום

השואורום של ערד (מותג שפועל כבר 37 שנים), עוד לפני האמנות, עובד גם הוא במתכונת אלטרנטיבית־משהו. ״זו לא חנות עם קופה וקולקציה קבועה״, אומרת מן. ״הרהיטים שמוצגים בו הם דוגמאות לאפשרויות של הסטודיו – אפשר לשבת עליהם, להרגיש מה נוח, לבחון חומרים וצבעים, ואז לתכנן פריט לפי הצורך.

״אנחנו עושים ספות, שולחנות, מיטות, כיסאות ועוד. בית המלאכה והמרפדייה שלנו נמצאים כאן בשכונה, וחלק גדול מהייצור נעשה אצלנו. בדרך כלל פגישות נקבעות מראש, ואני זו שעובדת מול בעלי המלאכה ובונה ללקוחות הדמיות תלת־ממד לפני הייצור״.

הבחירה בעבודות שמוצגות על הקירות נוצרה במשותף. ״מקס הראה לי אמנים ועבודות, דיברנו על האפשרויות ואפילו ביקרנו יחד בסטודיו של אחד האמנים. בניתי מודל תלת־ממדי של החלל ומיקמנו בו עבודות לצד פינות ישיבה. ניסינו לחשוב איך אמנות חיה בתוך מקום, כמו שחושבים על המיקום שלה בבית. שום דבר לא חייב להיות תלוי באמצע הקיר בצורה צפויה. את אחת העבודות תלינו אפילו בעזרת נעצים מהמרפדיה״.

מקסימיליאן ולרי סלמן וליה מן. צילום: חושן זילברברג

״יש בינינו דיאלוג מתמיד״, אומר סלמן. ״הריהוט הוא לא רקע לאמנות, והאמנות היא לא אביזר שמשלים ספה. הספה מלווה את הציור בדיוק כמו שהציור מלווה את הספה. מבחינתי כל עבודה יכולה לעבוד בתנאי התצוגה הנכונים; אין עבודה שהיא קשה מדי או לא מכירה. לפעמים פשוט עוד לא נמצא האדם המתאים לה. התצוגות פה הן לא תערוכה, הן הזמנה, טעימה למשהו מעבר. אם מישהו מסתכל על הציור ואומר שהאמן הזה מעניין אותו – זה גם כלי עבודה בשבילי להבין מי האספן שמולי״.

ההחלטה לא לפתוח את החלל במועדים קבועים נבעה גם מהאופי המקורי שלו – שמבוסס על פגישות בתיאום מראש. ״אין שלט בחוץ, אבל בשבועות מאז שהתחלנו היו לי כאן כבר עשרות פגישות עם אספנים, אוצרים ואנשי מקצוע, וגם נרכשו כמה עבודות. כרגע זה המפגש שאני מעדיף, כשזה שבו אפשר לשבת, לעבור על העבודות ולדבר על מה שמעניין את האדם שמולי״.

כסף, ערך ושווי לטווח ארוך לא יכולים להיות המניע להכול. לפעמים אהבה ותשוקה חייבים להיות המניע. זו הייתה ההבנה שמתוכה החלטתי לצאת לעצמאות, עם כל הפחד של להיות הגלריסט הכי צעיר בישראל

״אחד הדברים שאנחנו שואפים אליו הוא תודעת צריכה״, אומר סלמן. ״במקום לקנות המון זול, אפשר לקנות אחד איכותי. אנחנו מזרימים מים למדבר של שוק האמנות והעיצוב הישראלי, והלקוחות מקבלים ידע על איך העולמות שלנו נראים מבפנים: איך נראה השוק, על סמך מה בוחרים עבודות, איך ירידים מתנהלים. לפעמים לקוחות באים, קונים והולכים – אבל תמיד יקבלו את החוויה המלאה.

״המשולש האינטימי של גלריסט־אמן־לקוח מרתק אותי מאז ומתמיד. המון ממה שאנחנו עושים יושב על הפסיכולוגיה – מה גורם לאדם לקום בבוקר ולרשום צ׳ק כדי לקנות ציור שמן על בד? הקונה הוא כוח מפעיל, והריצה איתו לטווח הארוך חשובה. אנחנו שואפים לבריכה קטנה של לקוחות, לא לקהל מזדמן.

״בקורסים למדתי ניהול יוקרה וקמעונאות יוקרה, מתוך סקרנות מה גורם לבן אדם להחליט להוציא 40 אלף שקל על משהו, נתקלתי במותג האופנה של אשלי ומרי קייט אולסן – The Row – שהאידיאולוגיה שלו יושבת על איפוק, או מה שהן קוראות לו ׳פשטות רדיקלית׳. החנות הראשונה שלהן מוקמה בתוך רחוב מגורים, ואם לא תדע שהיא שם, לא תמצא אותה. אז צריך טיפה להתאמץ, לדעת את הכתובת, לקבוע פגישה (הטלפון שלי מפורסם באתר) אבל כל זה מראה על רצינות. הכול מוביל בחזרה לרצון לטפח צריכת אמנות ברמה גבוהה ואתית״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

האמנים שבחר להציג בתצוגה הראשונה בשואורום הם כאלה שהיתה לו איתם הכרות מוקדמת – בין אם זה דרך צבע טרי או בדרכים אחרות. ״אני עדיין לא מייצג אמנים באופן קבוע. כדי להחתים אמן על ייצוג, במודל המקובל של 50/50 ובעלות אקסקלוסיבית – צריך לספק לו המון משאבים. זה יחכה לכשיהיה לי חלל משלי.

״עד אז, לייצר תוכנית בחלל התצוגה היא ההזדמנות שלי לטבול אצבעות בכמה שיותר מקומות. אני בוחר להציג אמן או אמנית בפעם הראשונה כי אני אוהב את האמנות שלו, ובפעם השנייה – אם הייתה הצלחה וחיבור אישי. כסף, ערך ושווי לטווח ארוך לא יכולים להיות המניע להכול. לפעמים אהבה ותשוקה חייבים להיות המניע. זו הייתה ההבנה שמתוכה החלטתי לצאת לעצמאות, עם כל הפחד של להיות הגלריסט הכי צעיר בישראל״.

מיכאל גלמי

מיה גת. צילום: ענת פינקלשטיין

התצוגה הבאה, שתפתח ב־16.10, תציג עבודות מפרויקטי גמר של שלושה בוגרים ובוגרות טריים מהשנה האחרונה – מיה גת (שנקר), מיכאל גלמי (בצלאל) ויונתן כהן (מנשר). ״אחרי שלוש שנים בצבע טרי נדבקתי בג׳וק של להסתכל תמיד על מה הדבר בא. החודשים שאחרי תערוכות הבוגרים הם תור הזהב לשחק, להכיר פרויקטים ולתת להם את הרגע של ההכרה שמגיעה להם.

האמנים והאמניות שאיתם עבדתי הם גם כאלה שהדלת שלי תמיד פתוחה בפניהם, אם הם זקוקים לקשרים, לעזרה בהגשות, לעצות. אני לא מרוויח מזה כלום, אבל אני גם לא מפסיד. קיבלתי כלים מאנשים מדהימים שדפקתי להם על הדלת וחלקו איתי ידע בלי שהיו חייבים. אני מאמין תמיד להעביר את הלפיד הלאה״.