כל מה שחשוב ויפה
אור הרץ, אורות גבוהים. צילומים: דניאל חנוך
אור הרץ, אורות גבוהים. צילומים: דניאל חנוך

אורות גבוהים: בין שעשוע לאימה, בין היטמעות להתבוננות

תערוכת היחיד של אור הרץ, ״אורות גבוהים״, היא מיצב פיסולי מתעתע הכולל 60 פסלי חימר, שנולדו בעקבות פקק ממושך בכביש ואדי ערה. ״הסטרס המצטבר הזה כשמישהו עצבני עליך: אולי זה רק בראש שלך, אבל די בטוח שזה במציאות״

יובל: הי אור, בוקר טוב. מה שלומך בתקופה מורכבת זו?

אור: הי יובל, אני בסדר, ימים שקשים לעשייה אבל לפעמים העשייה זה גם מה שמציל אותי

יובל: לגמרי, לא יודע מה הייתי עושה בלי העשייה ועוד כזו שקשורה לתרבות ואמנות. ממש מציל. ובתוך כל זה נפתחה לך תערוכת יחיד, אורות גבוהים, במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב. אז קודם כל מזל טוב, לא ביקרתי אבל ממהתמונות נראה ממש טוב. ספר קצת מה אתה מציג בה

אור: תודה רבה

בתערוכה, באוצרותה של טלי בן נון, אני מציג בערך 60 פסלים מקרמיקה במיצב שמתפשט על כל רצפת המוזיאון. החלל הגדול במוזיאון איפשר לי להתנסות בהצבה עם הרבה אלמנטים. להתנסות ביצירת סצנות קטנות וגדולות ולבדוק דינמיקות ויחסים בין כמות גדולה של פסלים, בינם לבין עצמם ובינם לצופה, אולי אפילו להגיע להצפה של יחסים.

יובל: הבנתי שזה תוצאה של פקק ממושך בכביש ואדי ערה…?

אור: נכון. הרעיון לתערוכה נוצר כשעמדתי בפקק בכביש ואדי ערה ליד ביתי. שיבוש יומיומי מוכר, ולבסוף באמת ראיתי שאריות מתאונה בצומת. אבל כשלמחרת חיפשתי את התאונה באינטרנט, ואפילו ראיתי ב־ynet סרטון ממצלמת רכב, הסיטואציה לא התבהרה. זה היה מחריד וללא כל סיבה נראית לעין, וכמו בכל פקק המון אנשים חוו את האירוע הסתום הזה ביחד ולבד כל אחד במכונית שלו.

בערך באותו זמן התגלגל לידיי ספר בשם ״אגדות הואדי – מבחר סיפורי־עם מואדי ערה״ (רם מירון וריאד כבהא). כשעמדתי בפקק נזכרתי באחד הסיפורים בספר, על שד שהתחפש לחמור והיתל בכל מי שחפץ לרכב עליו. הוא התארך באופן מעוות ומוגזם, יצר אשליה של התקדמות אך למעשה נשאר עומד במקום. כל מי שעלה עליו ירד בבהלה.

אז לצד אירוע מוחשי ויומיומי, מצאתי את עצמי עסוק במיתוס מקומי על־זמני שעבר מפה לאוזן. הסיפור לא הבהיר למה זה קרה או מה רצה החמור, וגם כאן האירוע נשאר עמום וסתום, וזה הדליק את התהליך בסטודיו אחר כך

יובל: מתי כל זה קרה?

אור: זה קרה לפני שנתיים בערך, כשהגענו לגור באזור

אור הרץ. צילום: מ״ל

אור הרץ. צילום: מ״ל

יובל: מאיפה עברתם?

אור: עברנו מתל אביב, הדירה שהיתה לנו כבר לא התאימה למשפחה אז יצאנו לבית גדול יותר, ועכשיו אנחנו חיים בקציר, כאן גם הסטודיו

יובל: אוקיי. אז יש פקק והייתה תאונה. מה עכשיו. מאיפה מתחילים?

אור: זה הכל נוגע בעיסוק שיש לי ביחסים בין אנשים: הפיסול, האוביקטים, עוזרים לי להגיע לזה. בהתחלה בסטודיו הייתי עסוק במצב הזה שכל אחד בקופסה האילמת שלו בכביש, עם תחושת עמימות שלא מתבהרת. אנשים עושים פנטומימה כועסת מהחלונות אחד לשני, מנסים ליצור קשר עין דרך מראות במהירות גבוהה, אבל יושבים בשקט מדוכדכים כשיש פקק. 

אלו קודים מינימלים לתקשורת. צפצפה בינארית זו הדרך הפורמלית היחידה לתקשר במרחב הזה. השם של התערוכה ״אורות גבוהים״ נוגע בזה, כשמישהו ברכב מאחוריך מרים אורות, שתזוז לו מהדרך, ספק מבקש ממך ספק מזהיר אותך.

אז אולי נקודת המוצא של התערוכה היא הסטרס המצטבר הזה מתקשורת לא ברורה, כשמישהו עצבני עליך: אולי זה רק בראש שלך, אבל די בטוח שזה במציאות.

בתערוכה הקודמת שלי, תערוכה עם זוגתי תמר הירשפלד בגלריה מנשר בתל אביב ב־2022, עסקנו בדינמיקות אילמות בזוגיות. עכשיו אני חושב שאני ממשיך את העיסוק הזה באימה שבדינמיקות אילמות במרחבים אחרים

יובל: מצד שני נדמה לי שהדבר האחרון שאפשר להגיד על התנועה בכבישי ישראל (כמו בכלל במרחב הציבורי) זה שהיא אילמת. אם כבר אלימה

אור: לגמרי, המחוות גסות וקיצוניות, אבל אין מילים

יובל: כן. לפעמים זה יותר מלחיץ אפילו, עדיף כבר שיצעקו 🙄

אבל בוא נחזור לתערוכה: מרחוק היא נראית חביבה ומזמינה, וכשמתקרבים מתגלה הזוועה. אני מניח שבכוונה רצית ליצור את האפקט הזה

יש תחושה של חדר ילדים עם משחקים מפוזרים ואז לפעמים עולה דימוי אגרסיבי יותר. השילוב הזה בין שעשוע לאימה הוא משהו שלגמרי חילחל לסטודיו מעולמות של ספרות סוריאליסטית ועממית שאני מאוד אוהב

אור: ההצבה בחלל כוללת כל מיני סצנות קטנות בתוכה, אחת כוללת תאונה, אחרת מראה פקק, עוד אחת כוללת רצח. יש תחושה של חדר ילדים עם משחקים מפוזרים ואז לפעמים עולה דימוי אגרסיבי יותר. כן, השילוב הזה בין שעשוע לאימה הוא משהו שלגמרי חילחל לסטודיו מעולמות של ספרות סוריאליסטית ועממית שאני מאוד אוהב.

בהרבה מובנים התערוכה נחוות כצבעונית ומשעשעת. לפעמים אני רואה ילדים ב״היי״ בתערוכה. רצים וקופצים מעל פסלים. זה מפיל לי את הלב לתחתונים אבל אני גם אוהב את ההתלהבות שזה מעורר אצלם

יובל: כן, זה די מרשים ואמיץ ההצבה הזו, בלי פסי אזהרה, בלי חבלולים. אתה אופטימי אני מבין שהכל ישאר ככה שלם עד הנעילה? או שלקחת את הסיכון ומקסימום תהיה תאונה

אור: חחח. בפתיחה היו המון אנשים והייתי חיוור מהסיטואציה. אני מקווה שישרדו. ההצבה היתה חשובה מההתחלה, ויחד עם טלי עסקנו בזה מהרגע הראשון כשעוד היו מעט פסלים מוכנים.

בסופו של דבר החלטנו שהכל יהיה על הרצפה, כך שמצד אחד הפסלים על אותו מפלס עם המבקרים, כמו בגן פסלים, ובמובן הזה היא נגישה ומזמינה. אבל מצד שני הפסלים קטנים מידי בשביל זה. קשה לראות פרטים ואם נתקרב יש איזו סכנה שמשהו יישבר. צריך להתכופף, להכנס פנימה.

הרצון להתקרב לצד תחושת זרות היא איזושהי חוויה שלי בעולם שהיה חשוב לי להעביר בתערוכה. ניסיתי ליצור חלל שממחיש את הזגזוג הזה שבין היטמעות להתבוננות של משקיף מגושם. בסופו של דבר זו תערוכה מאוד אמוציונלית

birds

יובל: מבין ומזדהה. תגיד, איך אתה רואה את התערוכה הזו ברצף העשייה שלך? וספר קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר.ה – נדמה לי שבגלל השנים שגרת בארצות הברית קצת פחות מכירים אותך בארץ

אור: בטח. סיימתי לימודי תואר ראשון בבצלאל ב־2011, ואחר כך נסעתי לתואר שני באמנות בלוס אנגלס וחזרתי לארץ לפני ארבע שנים. זו תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה שלי בארץ אז אני מאוד מתרגש מזה.

זו פעם ראשונה שאני מציג רק קרמיקה. הרגשתי שהאקלקטיות החומרית שהניעה את העבודות שלי המון שנים הפכה לרעש בשלב מסוים, אז הייתי צריך להוריד את הווליום. בשנים האחרונות חימר מרגיש לי כמו חומר מתאים, חומר גולמי שקם מהאדמה יש מאין, פשטות של דמות מאגדות. המורכבות מגיעה אחר כך

יובל: איך היה התואר השני בלוס אנג׳לס? והשנים שלאחר מכן? זה בטח נדמה לך מעידן אחר לגמרי

אור: כן, כשהייתי שם הארץ היתה עמומה, ועכשיו אל.איי נראית לי זרה מאוד. עולם האמנות שם מאוד מיוחד, יש המון חללים שמנהלים אמנים, artist run space, וזה משהו שנלקח מאוד ברצינות. זה מה שמקיים את הקהילה. במקביל האסתטיקה שם מאוד השפיעה עלי: השעשוע, המשחק והצבעוניות זה משהו שנכנס לי עמוק לעבודה

יובל: וואלה. לא חשבתי על זה קודם, ההשפעה של הצבעוניות מאל.איי. מעניין. מה הלאה, עכשיו שהתערוכה נפתחה?

אור: עכשיו יש איזו ירידת מתח בסטודיו, רגע של שקיעת אבק אחרי תערוכה. אני קורא הרבה ויש לי קצת מחשבות על העבודה הבאה, אבל אני בעיקר נותן לזה להתבשל בגוף. אני מתכנן פעילות עם ילדים במוזיאון ב־29.6, ויהיה שיח גלריה במוזיאון באמצע יולי (תאריך סופי יסגר בהמשך)

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

אור: לא יודע אם זה חשוב אבל רק אשתף שאני מקבל המון מהאינפוט של אנשים כשהם מסתובבים בין הפסלים, מהחוויה שלהם, ושזה מרגש אותי שזה קורה בתקופה שכולם רק רוצים להתכנס פנימה


אור הרץ | אורות גבוהים
אוצרת: טלי בן־נון
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד
נעילה: 14.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden