כל מה שחשוב ויפה
כלים שלובים: אמנות ישראלית פוגשת ארכאולוגיה. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל
כלים שלובים: אמנות ישראלית פוגשת ארכאולוגיה. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

״מוזיאון ישראל הוא דבר מדהים: הוא המט, הלובר, הפראדו. זה לא טריוויאלי״

טניה סירקוביץ׳ החלה את דרכה באגף הנוער של מוזיאון ישראל לפני 30 שנה. עם מינויה לתפקיד האוצרת הראשית של האגף לאמנויות היא מספרת על האני מאמין האוצרותי שלה, ונשארת אופטימית ומקווה שלמרות התקופה הקשה, נוכל להמשיך ולהתרגש מול עבודות אמנות

את החיבור של טניה סירקוביץ׳ למוזיאון ישראל ולעולם האמנות אפשר להתחיל בכל מני דרכים. אפשר להתחיל בהתחלה, כשהתחילה – כמעט במקרה – לעבוד כמדריכה באגף הנוער של מוזיאון ישראל, לפני 30 שנה. אפשר גם להתחיל את הסיפור כמעט בכל אחת מהתערוכות שאצרה – לדוגמה אוסף ז׳אק ליפשיץ (2010); פיקאסו מחוץ לקווים (2016); הניצחון על השמש: גלגולו של האוונגרד הרוסי (2018) – מכל אחת הבינה משהו אחר על אוצרות, מכל אחת אפשר ללמוד משהו על האני מאמין האוצרותי שלה.

אבל נדמה שכדאי להתחיל דווקא מהסוף, מהתערוכה האחרונה הכל כך יפה שאצרה ביחד עם אמיתי מנדלסון, אחיעד עובדיה ופרחיה אייל – ״כלים שלובים: אמנות ישראלית פוגשת ארכאולוגיה״. התערוכה מציבה זו לצד זו יצירות אמנות ישראלית נפלאות שנרכשו לאחרונה לאוסף המוזיאון, לצד פריטים עתיקים מאוספיו העשירים של האגף לארכאולוגיה; רובם מוצגים כאן לראשונה.

מראה הצבה

מראה הצבה

נטע ליבר שפר

נטע ליבר שפר. צילום: אבי אמסלם

מריה סאלח מחאמיד

מריה סאלח מחאמיד

מיכה אולמן (חזית), מריה סאלח מחאמיד

מיכה אולמן (חזית), מריה סאלח מחאמיד

זו אולי קלישאה, אבל זו תערוכה כמו התערוכות הגדולות של מוזיאון ישראל של פעם. ו״הפעם״ הזה הוא לא פעם של לפני שנים רבות, אלא תערוכה שמגיעה לאחר עשור של טלטלות שעבר המוזיאון מאז עזבו אותו תחילה סוזן לנדאו, לאחר מכן ג׳יימס סניידר וצוות אוצרותי בכיר – לצד תקופה לא פשוטה של קורונה ומלחמה. היא מסמנת הנהלה חדשה, כמו גם הכרח לעבוד עם מה שיש. ויש.

העבודה על התערוכה החלה לאחר השבעה באוקטובר, לפני שסירקוביץ׳ מונתה לתפקיד האוצרת הראשית של האגף לאמנויות במוזיאון, ועדיין שימשה כאוצרת המחלקה לרישומים והדפסים. ״התכנסנו בחדר הזה, תמי מנור פרידמן (קודמתה של סירקוביץ׳ בתפקיד), אמיתי מנדלסון (אוצר בכיר לאמנות ישראלית) ואני. הבנו שבפרק זמן כל כך קצר לוח התערוכות השתבש לגמרי, ושנשארנו עם קומה שלמה ריקה של תערוכות מתחלפות. הלו״ז היה בלתי אפשרי, התקציב היה עוד פחות, והתחלנו לחשוב.

״בסיטואציות כמו אלו מוזיאון ישראל הוא דבר מדהים״, אומרת סירקוביץ׳ בעיניים נוצצות. ״הוא המט, הלובר, הפראדו. זה לא טריוויאלי; יש לו את אחד האוספים המדהימים ביותר, מקור השראה בלתי פוסק. אתה יודע שהעולם השתנה ושהעולם נוראי, אבל יש כאן כוח הישרדותי, כוח אוצרותי וכוח של אוסף״.

הטריגר לתערוכה היה ״סדר עדיפות״, העבודה של נטע ליבר שפר שראיתי לראשונה בסטודיו שלה, על הקיר, כשהיא לא גמורה. העבודה מעלה שאלות על איסוף, על היררכיות, על קטגוריות. אני אוהבת חדרי פלאות – והעבודה הענקית הזו הייתה סוג של התחלה

במקביל חזרה למוזיאון סוזן לנדאו כממלאת מקום מנהל המוזיאון. ״לאמיתי ולי היה את היתרון של עבודות האמנות הישראלית העכשווית שנרכשו לא מזמן, בעזרת קבוצת הרכישה ׳כאן ועכשיו׳, אבל סוזן אוהבת תערוכות אינטר־דיסציפלינריות ואהבה תמיד לשלב ארכיאולוגיה.

״היא ביקשה שנרחיב את המעגל ונחשוב על כיוון אחר מהכיוון שאליו הלכנו. הצטרפו אלינו פרחיה אייל, אוצרת לארכאולוגיה של ימי הבית הראשון והתקופה הפרסית, ואחיעד עובדיה, אוצר לתרבויות פרהיסטוריות, והתחלנו לחפש קישורים וחיבורים״.

של מה?

״הטריגר היה ׳סדר עדיפות׳, העבודה של נטע ליבר שפר שראיתי לראשונה בסטודיו שלה, על הקיר, כשהיא לא גמורה. העבודה מעלה שאלות על איסוף, על היררכיות, על קטגוריות. אני אוהבת חדרי פלאות – והעבודה הענקית הזו הייתה סוג של התחלה. במקביל חשבנו על הפרויקט שעילית אזולאי עשתה במוזיאון לפני כמה שנים, שהיה גם הוא סוג של חפירה ארכיאולוגית״.

נעה קותיאלי

נעה יקותיאלי

אתי שוורץ, מיכה אולמן

אתי שוורץ, מיכה אולמן

מרב סלומון

מרב סלומון

חן כהן

חן כהן

דגנית ברסט, הלל רומן, נעה יקותיאלי

דגנית ברסט, הלל רומן, נעה יקותיאלי

״חיפשנו דיאלוגים בין אמנות לארכיאולוגיה – דיאלוגים חזותיים, בלי טקסט, שמבקר יוכל לעשות באופן בלתי אמצעי; קשר צורני, חומרי, תוכני – שנמצא על פני השטח. זה היה ניסיון שלי ראשוני שלי לפחות, לעבוד בצוות כזה, למדתי המון: מאוד מגוון, שתי נשים, שני גברים, אגפים שונים, מחלקות שונות, אמנים שונים שגם ביניהן יותר נשים (לא במכוון): דגנית ברסט, אלהם רוקני, מרב סלומון, מריה סאלח מחאמיד״.

ש״נפגשת יפה עם מיכה אולמן״.

״כן. התערוכה מפגישה אמנים ותיקים עם אמנים צעירים יותר. מיכה ומריה נפגשו בפתיחה ושניהם חשבו שהדיאלוג שנוצר ביניהם הוא הכי טוב אי פעם.

״או נעה יקותיאלי ואדם יקותיאלי. זה לא תוכנן. קרו הרבה קסמים, פתחנו את התערוכה בזמן, עם עמידה בתקציב, בצוות גדול, שימור. מי לא עבד על התערוכה הזו? שירלי יהלומי כמעצבת תערוכה, לדוגמה – בלעדיה התערוכה לא הייתה אפשרית. אלה נפלאות הצוות המוזיאלי, זו עבודה מוזיאלית אולטימטיבית שכל המוזיאון מתגייס למבצע האדיר הזה״.

פופולרי וטוב. זה מה שאני מחפשת בתערוכות

לפני 30 שנה, בעודה סטודנטית בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקלה סירקוביץ׳ במודעה שהייתה תלוייה על לוח המודעות בקמפוס כתובה בטוש ירוק, שציינה שמוזיאון ישראל מחפש מדריכות. ״אמרתי לעצמי איזה יופי. לא חשבתי שאעבוד במוזיאון ישראל, זה היה סוג של מקדש״.

מה את זוכרת מהמוזיאון?

״אני זוכרת תערוכה שהוצג בה הדיוקן שצייר מאנה של אמיל זולא שהוצג במוזיאון. במשך שעות ישבתי מול העבודה הזו. מאוד אהבתי להסתובב במוזיאון״.

ראית את המודעה ואז מה?

״התקשרתי, זימנו אותי לראיון, לא היה לי שום מושג מה זה תקן, מה זו משרה. דניאלה שלו שהייתה האחראית על המדריכות לאמנות ראיינה אותי. היא מאוד הרשימה אותי, סיפרתי על עצמי, על אמנות, מה אני אוהבת״.

טניה סירקוביץ׳. צילום: עפרית רוזנברג

אוסף ליפשיץ. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

אוסף ליפשיץ. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

 ״עברו כמה חודשים, הספקתי כבר לשכוח מזה, עד שהיא התקשרה ואמרה שהתקבלתי. אז התחילה קריירה ארוכת טווח של 30 שנה. אגף הנוער היה מקום מדהים לגדול בו, ממש חממה, סוג של משפחה, אנשים מאוד יצירתיים, עם שליחות לפיתוח תכניות חינוך לכל הגילאים. פגשתי קולגות יקרות, עד היום אני מאוד קשורה למקום הזה. 

במשך שמונה שנים עבדה סירקוביץ׳ באגף הנוער של המוזיאון (״מבחינת ניסיון זה בית ספר מדהים״), עד שקיבלה לידיה להיות אחראית על אוסף ז׳אק ליפשיץ, ״שהיה ידוע כפסל, אבל הסתבר שהיה גם אספן של אלפי פריטים. חיפשו מישהי שתהיה אחראית על האוסף, תחקור אותו, תקטלג, ובסוף גם תביא אותו לתצוגה. הגעתי לראיון אצל סוזן לנדאו שהייתה כבר אז אוצרת ראשית לאמנויות והתקבלתי״.

מאיפה מתחילים? 

״נכנסתי למחסן והיה שם הכל, לא מיינסטרים, פריטים הכי איזוטריים שאתה יכול לדמיין, דברים הזויים מאירופה לצד פריטים מאפריקה, אוקאיאנה, אמריקות, אסיה, הודו, יפן, סין; הכל. אני באה מאוניברסיטה, ממסלול אקדמי, הייתי בשוק. התחלתי את בית הספר שלי: הסתכלתי על האוסף ואמרתי אין ברירה, נתחיל בקטלוג לפי סגנון ומוצא גיאוגרפי. 

״התחלתי להזמין את האוצרים מהמחלקות השונות של המוזיאון, זה בית ספר מדהים, להתחיל מהאפס של המקצוע. אוצרים שונים, גישות שונות. היו גם זיופים, ודברים לא איכותיים, אבל בסוף ההגיון שלו הנחה אותי: במדף אחד יכול להיפגש פסל מיפן ליד פסל מאירופה ונוצר דיאלוג מדהים מבחינת חומר, צורה, תוכן. זה היה הקו המנחה לתצוגת הקבע של חדר ליפשיץ, כחדר הפלאות. לחלל קטן נכנסו 500 חפצים, זו הייתה אוצרות מאוד אינטואיטיבית שלמדתי ממנה המון. 

כשיש לי רעיון לתערוכה הוא תמיד מגיע עם חלל. קשה לי לחשוב על תערוכה ללא הקשר של חלל. אם אני פתאום מקבלת חלל אחר, אני צריכה לשבור שיניים ולהתגבר. זה אתגר אמיתי

לאחר שעבדה כאוצרת אוסף ליפשיץ ואוצרת משנה במחלקה לאמנות מודרנית, בשנת 2012 מונתה סירקוביץ׳ לאוצרת המחלקה לרישומים והדפסים. ״זו מחלקה יוצאת דופן: לא של תקופה ולא של מקום, יש בה עבודות מהמאה ה־15 ועד לאמנות עכשווית, כולל ישראלית. ואם עד עכשיו התעסקתי עם אמנים לא חיים, פה מדובר בנייר וברכישות. זה פרק מרתק אחר בחיים שלי – ביקורי סטודיו, אמנים, גלריות, יצירת קשרים בארץ. בהדרגה נכנסתי לעולם אחר לחלוטין שעורר בי השראה לא פחות מעשיית תערוכות, למרות שאת זה אני הכי אוהבת״.

מה את הכי אוהבת בתערוכות?

״שמעתי פעם ראיון עם במאי, שאמר שהוא הכי מאושר מזה שהוא נמצא בלידה של רעיון, מגלם אותו, ובסוף גם משלמים לו. העבודה שלנו דומה מאוד. הרעיון המופשט הוא השלב הכי מעניין, לא ההקמה של התערוכה; הרעיון, הפיתוח, סגירת הפאזל, ואז ישיבה עם המעצב וההקמה. אני מאוד אוהבת אתגרים: מצגת היא מצגת, דו־ממד הוא דו־ממד, אבל כשאני מגיעה לחלל הרבה דברים משתנים.

״כשיש לי רעיון לתערוכה הוא תמיד מגיע עם חלל. קשה לי לחשוב על תערוכה ללא הקשר של חלל. אם אני פתאום מקבלת חלל אחר, אני צריכה לשבור שיניים ולהתגבר. זה אתגר אמיתי. אני בן אדם מאוד ויזואלי, ולכן חשוב לי שכשאתה נכנס לתערוכה, תוכל לדמיין מה יש שם עוד. לא באופן דידקטי, זה יכול להפתיע אותך, אבל שתוכל לחבר את הסוף עם ההתחלה״.

הניצחון על השמש - גלגולו של האוונגרד הרוסי. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

הניצחון על השמש – גלגולו של האוונגרד הרוסי. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

פיקאסו מחוץ לקווים. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

פיקאסו מחוץ לקווים. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

אחת התערוכות הבולטות שאצרה סירקוביץ׳ כאוצרת המחלקה לרישומים והדפסים הייתה ב־2018, ״הניצחון על השמש – גלגולו של האוונגרד הרוסי״. במרכז התערוכה, הוצגו קבוצת האמנים המחתרתיים שהתנגדו לקו הסובייטי השליט ויצרו אמנות נון־קונפורמיסטית, בעיקר בחשאי, משנות ה־60 ועד שנות ה־80.

״התערוכה הזו היא סוג של אבן פינה בקריירה שלי. רציתי לעשות תערוכה על אנדרגראונד, על אוונגרד, אבל כמדריכה לשעבר – אני חושבת על רעיון לתערוכה ואני חושבת על קהל יעד״.

מי היה קהל היעד?

״יש את שוחרי אמנות, אבל זה הכי קל. יש קהל דובר רוסית, שלא זכה לראות את האמנות הזו. אבל אני תמיד רוצה את הקהל הרחב, לא רק את שוחרי האמנות. בשיחי גלריה ההישג הכי גדול הוא כשמגיעים אנשים שאף פעם לא היו במוזיאון והעיניים שלהם נדלקות; והם שואלים שאלות.

״כולם אמרו לי ׳את בטוחה? זה נשמע כבד, מי יבוא׳. התקציב היה מאתגר, תכננתי להביא עבודות מדהימות – עבודות שלא נאספו קודם לכן באף מוזיאון. כמובן שהקשרים האישיים שלי עזרו לי להביא את העבודות המדהימות של מלביץ׳, ליסיצקי, קבקוב. זה היה תהליך ארוך, הייתי צריכה בית הבראה לאחר מכן. אני חושבת שזו אחת התערוכות הכי מורכבות שעבדתי עליהן, שאנשים חזרו אליה כמה פעמים״. 

זו מטרה מבחינתך?

״אני רוצה שאנשים ייצאו עם טעם של עוד. לנסות מצד אחד לשמור על אחידות ועניין אבל להשאיר טעם של עוד. זה גם קרה בתערוכה ׳פיקאסו מחוץ לקווים׳ (2016), שכולה הייתה מושתתת על אוסף הרישומים וההדפסים של המוזיאון, עם השאלות סלקטיביות מהמומה ומריינה סופיה. ניסיתי לשים את העבודות המוכרות בפינצטה, לגרום לאנשים לבוא לתערוכה של עבודות נייר ולעשות משהו פופולרי וטוב, וכל זה דרך האוסף. זה מה שאני מחפשת בתערוכות״.

אני מקווה שאנחנו עדיין מגדלור לאמנים ואספנים

הידיעה על מינויה של סירקוביץ׳ לתפקיד האוצרת הראשית של האגף לאמנויות במוזיאון ישראל, פורסמה בסך הכל לפני שלושה חודשים. כמי שהייתה במשך 30 שנה באופן יחסי נחבאת אל הכלים, היא מוצאת את עצמה עכשיו בחזית אחת התקופות המאתגרות ביותר שבפניה עומד המוזיאון, כמו גם עולם האמנות המקומי.

גם לנדאו, שחזרה למוזיאון לאחר 12 שנה כדי לעמוד בראשו, ביחד עם אוה מדז׳יבוז׳־לוי שמונתה לתפקיד מנכ״לית, אמרה בפודקאסט תיק עבודות, ״אני עסוקה בלחשוב על מהו החזון של המוזיאון, כי הרגשתי שהוא קצת הלך לאיבוד. המוזיאון לא יכול להיות מנותק ממה שקורה מסביב, הוא צריך להיות חלק ממנו, ואנחנו צריכות להבין באיזה אופן אנחנו יכולים להיות קשורים וקשובים יותר למתרחש״.

״אני חושבת שאוצר ראשית של האגף לאמנויות הוא אחת מעמדות התוכן הכי חזקות בארץ״, אומרת סירקוביץ׳. ״זו אחריות מדהימה בצומת חשובה: הקולגות האוצרים שאני מעריכה מאוד, מתוך הכרות של הרבה מאוד שנים; האוספים המדהימים שלנו; האפשרות לקחת קדימה את האגף המדהים עם הפוטנציאל האדיר; והחלק שהוא לא פחות חשוב בשבילי – הקשרים עם האמנים, גם המקומיים וגם הבינלאומיים.

״החלק היותר מאתגר בסיטואציה שנקלענו אליה, ואני צופה שנהיה בה עוד כמה שנים – הוא להמשיך לתחזק את היחסים שלנו עם החברים של המוזיאון, עם הקולגות בחו״ל, עם התורמים. את כל המערך הזה, שהוא כמעט בלתי אפשר מבחינת גודל והיקפים, אוצר ראשי לא יכול לעשות לבד. הוא צריך את התמיכה של הצוות, ואני בטוחה שבעבודת צוות נתגבר על כל האתגרים שמצפים לנו״.

birds

מה נראה במוזיאון בשנה־שנתיים הקרובות?

״למרות כל האתגרים, המוזיאון מצליח להקים תערוכות מקיפות בינלאומיות, ואנחנו רוצים עוד תערוכות מהאוסף. אני יודעת שזה נשמע נדוש אבל זה האתגר – לקחת יצירות מהאוסף ולעשות תערוכה מדהימה מהאוסף. אני רוצה להציג אמנים צעירים ישראלים, שהם לא בהכרח באוסף. קל להגיד אבל קשה לבצע.

״אני יודעת שמאשימים את מוזיאון ישראל בבירוקרטיה אבל צריך להבין שאנחנו מפעל עצום, ענק, שההקפים שלו בסופו של דבר מצריכים התנהלות אחרת. אנחנו שונים מכל מוזיאון אחר בישראל ואי אפשר להשוות – לא רק בסמליות שלנו, במקדש האדיר הזה. אני מקווה שאנחנו עדיין מגדלור לאמנים ואספנים. אנחנו מאוד רוצים להיות שם, להישאר במקום מרכזי ונעשה הכל כדי להיות שם.

״אנחנו חוגגים 60 בשנה הבאה. אני לא יכולה לגלות מה התכניות, זו כמובן הפתעה, אבל אנחנו מכינים הפתעות, עם חברים מהעולם, תורמים שמתגייסים לזה עכשיו, גם מבחינת גן הפסלים, המוזיאון, תצוגות הקבע. מצפה לנו שנה אינטנסיבית״.

את אופטימית?

״לפני שבועיים חזרתי מכנס בבאזל. בעשר השנים האחרונות אני משתתפת בכנס של ראשי מחלקות להדפסים ורישומים, בהשתתפות 50 אנשים מכל העולם מהמוזיאונים הכי גדולים, וזה תמיד נהדר לפגוש קולגות. מהמפגש הזה יצאתי אופטימית מכיוון שלמרות הכל, יש עדיין תמיכה ויש הבנה. הקולגות מבינים לעומק את המורכבות ותומכים. 

״אבל אין ספק שאנחנו בזמנים לא קלים, גם מבחינת האמנים, היחס כלפינו. זה אף פעם לא היה קל. אז אולי אני לא אופטימיסטית, אני ריאליסטית, ולכן כשאני מסתכלת על מוזיאון ישראל, על המפעל הזה, אני חושבת שהוא נותן לנו תקווה וכוח הישרדות. הוא דוגמה למה יכול לצמוח מתוך טרגדיה, וזה מעורר תקווה.

״כל שנתיים אני מגיעה לביאנלה בוונציה, נעמדת מול הפיאטה האחרונה של טיציאן, שצייר לפני שהוא נפטר מהמגיפה השחורה, עבודה כל כך מדהימה, כל כך רגשית. בן אדם בשנות ה־90 לחייו, וזה לא קיטש, בלי פאתוס, זו חוויה אמנותית שלמה. כל שנתיים אני חוזרת אליה והיא מרגשת אותי מחדש. אני מאחלת לכולנו את החוויה הזו. שלא נאבד את זה, שנתרגש שוב ושוב מול עבודות אמנות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אברהם

    הולך ופוחת הדור המקצועי במוזיאון ישראל. במקום אגדות האוצרים שעבדו במוזיאון הגיעו בחורות שלא ילמדו את שהאגדות ( החיות) שכחו לפני 30 שנה.

  2. אתי גלס גיסיס

    טניה. ברכות, אין לי ספק שבכישרונך ובידע האינסופי שלך תבצעי את התפקיד על הצד הטוב ביותר. אין ראויה ממך.

  3. א.א אונגר

    מוזיאון ישראל אכן מרשים ובולט על רקע חיינו החברתיים-ציבוריים. השאלה עד מתי

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden