חדר משלי // נעמה דגן

תעודת זהות

אדריכלית נעמה דגן, בוגרת המחלקה לאדריכלות בבצלאל, בעלת משרד לאדריכלות ועיצוב. בת זוג של רני ואמא של דני ודוד.

אהבה ראשונה

נולדתי וגדלתי במושב נהלל שבעמק יזרעאל, ילדות של רגליים יחפות במרחבים הפתוחים וקרבה לטבע, שהעניקה לי תחושת חופש יצירתי. כבת למשפחה של חקלאים, הקשר לקרקע ולאדמה עבר אליי בגנים והפך לחלק בלתי נפרד ממני. מאז שהייתי ילדה נמשכתי לציור ולקריאה, היה לי דמיון עשיר ובעזרתו יצרתי עולמות משלי.

סבתי שגרה לידנו אהבה את אותם דברים כמוני. היו לה ספרי אמנות ענקיים שהביאה ממקומות שונים בעולם לצד ספרי קריאה ועיון. הבית שלהם היה לנו כמו בית שני ושם ביליתי עם סבתא בשיחות על תרבות והיסטוריה, על אמנות ועל מה שהיה פעם. גם אמא שלי הבחינה בתחומי העניין שלי ולקחה אותי למוזיאונים ותערוכות.

בתיכון בחרתי במגמת אמנות, שבה למדתי עם מורה נפלאה שהעמיקה את העניין שלי בתחומים הללו. הסקרנות שלי לדעת עוד הייתה גדולה, והיה לי ברור שאבחר להתפתח בתחום האמנויות. כשהתקבלתי לבצלאל, הופתעתי לגלות עד כמה אני אוהבת אדריכלות.

מבנה חייב לעבוד מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה כיצירה אחת שלמה ולכן אני מקפידה לעשות הכל בעצמי – מתכנון קונספט וחלופות, דרך תכנון נגרויות ועד בחירת תאורה וריהוט. אני מאמינה בכוחו של עיצוב טוב לעשות קסמים בכל תקציב

זהו תחום שמכיל בתוכו את כל מה שעניין אותי מאז ילדותי: שילוב של תרבות והיסטוריה, יכולות ציור ופיסול, וראייה מעשית שמחוברת לקרקע, למקום ולאנשים. אין מקצוע הומני כמו זה שמאפשר להניח קורת גג ולהעניק לאנשים חוויה של יופי בחיי היומיום.

המעבר מהכפר לחיים של סטודנטית בירושלים, עיר של היסטוריה ותרבות עשירה, העניק לי תחושת חופש והגשמה עצמית. סיימתי את לימודי האדריכלות בבצלאל ב־2013. החיים בעיר ריתקו אותי ורציתי להמשיך וליהנות מהמגוון ומהשוטטות שהיא מציעה. גרתי בתל אביב, בחיפה ושוב בתל אביב. עבדתי כאדריכלית במשרדים מובילים וניהלתי פרויקטים בקנה מידה גדול.

הדואליות בין המשיכה והעניין שיש בעיר הגדולה לבין האהבה לטבע ולשקט שבכפר הייתה ועודנה קיימת בי לכל אורך הדרך. עם הזמן התחלתי להתגעגע לחיים קרובים לטבע ולנוף העמק שבו גדלתי. לפני כארבע שנים חזרתי למושב לבנות בו בית לי ולמשפחתי. במקביל לחזרה הביתה הגשמתי חלום נוסף והקמתי את המשרד שלי.

אני מתחילה לתכנן כל מבנה מתוך הקשר לקרקע ולאתר שבו הוא נמצא. אני מתייחסת לאקלים המקומי, לכיווני האוויר ולדרך שבה האור נכנס למבנה. אני מפסלת את המבנה כבר בשלב ראשוני בהתאם לקונספט הנבחר ועובדת ביחד עם הלקוחות, כך שלרוב הרעיון הראשוני מבוסס על סוגיה או על אתגר שמגיע מהם. בעיניי מבנה חייב לעבוד מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה כיצירה אחת שלמה ולכן אני מקפידה לעשות הכל בעצמי – מתכנון קונספט וחלופות, דרך תכנון נגרויות ועד בחירת תאורה וריהוט. אני מאמינה בכוחו של עיצוב טוב לעשות קסמים בכל תקציב.

אהבה שנייה

האהבה השנייה שלי היא אמנות ואולי היא גם קצת אהבה ראשונה כי היא הייתה שם קודם. כשאני מבקרת בתערוכה טובה אני מרגישה שהיא ממלאת את המצברים שלי. אותו הדבר קורה כשאני קוראת ספר – הספרים עוזרים לי להבין את עצמי ואת העולם שסביבי.

חילוף חומרים

אדריכלות טובה תמיד מספרת סיפור. סיפור על מקום ועל אנשים, ממש כמו ספר טוב. וכמו יצירת אמנות, היא עוסקת בצורה ובחומר, בסוגיות אנושיות של שייכות לקרקע ולמקום, בהיסטוריה ובתרבות. כאדריכלית אני יוצרת את המרחב שבו יתרחש סיפור חייהם של אנשים רבים. זה מקצוע עם המון אחריות, כי המבנים שאנחנו יוצרים יחיו אחרינו וישפיעו על הסביבה הבנויה לזמן רב.

בית המשפחה בנהלל

הבית שתכננתי למשפחתי ולי בנהלל הוא דוגמה לתהליך תכנון שמשלב את מי שאני ואת שתי האהבות שלי – הראשונה והשנייה. הבית נמצא בהרחבה של המושב, בהמשך למשק המשפחתי, והוא פונה לנוף העמק והכרמל. תהליך התכנון היה ארוך, כי רציתי לבטא בו את השפה האישית שלי כאדריכלית לצד התייחסות לקונטקסט הרחב יותר של המושב, הנחלה המשפחתית והקשר לשדה, להר ולעמק.

הנוף של עמק מוקף הרים הוא מאוד מסוים ורציתי לתכנן בית שמהדהד אותו, גם בצורתו החיצונית וגם באופן שבו הוא נצפה מבפנים. כל חללי הפנים של הבית תוכננו בהתאמה לנוף, והגוונים והחומרים רכים וטבעיים, כדי להעצים את גווני הירוק שנכנסים מבחוץ.

מהלך התנועה בבית מתבצע בין נוף לנוף – מהאזור הציבורי של המטבח והסלון, דרך האזור האינטימי יותר של חדר המשפחה, שפונה לחצר פנימית הצופה לשדות. את החיצוניות של הבית פיסלתי בחופשיות אבל הקפדתי לשמור על סגנון מודרניסטי עם ניקיון צורני ונפחים לבנים עדינים, שיתחברו לרוח המושב והמקום.

הקדשתי זמן ומחשבה לאופן שבו האור נכנס לבית, וליצירת חללים שאינם מובנים מאליהם. כך נוצרה צורה אחידה המורכבת משלושה נפחים, כשהאור נכנס ברווח שביניהם לתוך מסדרון שאני מכנה ״המסדרון המואר״. זהו חלל מעבר מואר מלמעלה ומשני צדיו, ובו מקום ישיבה מעץ לצד ספריה שמגיעה עד התקרה. המקום הזה מערער על תפקיד המסדרון המסורתי ומראה שאפשר לייצר מקומות מעניינים גם בחללי מעבר.

הבית מתוכנן באופן קומפקטי, בשטח של 160 מ״ר ברוטו, ומותאם כולו לצרכים הספציפיים של המשפחה שלנו – החל במקומות הישיבה בחוץ, וכלה בתכנון נגרויות מותאם אישית. רוב החפצים והתמונות בבית נאספו לאורך השנים, וקיבלו מקום של כבוד כשהושלמה הבנייה. הבית הזה והאדריכלות שלו מספרים את הסיפור שלי, של משפחתי, ושל המקום שבו אנחנו חיים.