מראה מקום: ליהיא ברגר מפרקת את עמק חפר למרכיביו

״סוג של קטלוג, ארכיון עכשווי של העמק״ – כך מגדירה המעצבת הרב־תחומית ליהיא ברגר את תערוכתה ״מראה מקום״, שמוצגת בבית הראשונים במושב ביתן אהרון שבעמק חפר. התערוכה, שאותה אצרה עדי שפיגל, חותמת תקופת רזידנסי שבמהלכה חקרה ברגר את המורשת הבנויה של האזור, והיא פורשת מארג של שכבות מידע ותרגום חומרי כתחביר של מדיומים שונים.

בית הראשונים הוא מבנה היסטורי, שלאורך השנים עבר גלגולי אכלוס ושימוש שונים. היום, לאחר תהליך שימור שביצע האדריכל יוסי וסיד, הוא משמש כמרכז תרבות ואמנות. במסגרת זו, ביוזמת המועצה האזורית עמק חפר ובתמיכת מפעל הפיס, משרד המורשת, משרד החקלאות והמועצה לשימור אתרים, מקיים המרכז תכנית שהות אמן.

״תכליתה של התכנית היא לקדם פרויקט מחקרי שקשור לאזור״, מספרת ברגר, שלטובת שהותה בתכנית גם  סיבלטה מקום מגורים בסביבה. היא בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ועשייתה בתחום מגוונת.  לצד היותה יוצרת־מעצבת עצמאית, היא מלווה יוצרים בשלבים שונים של דרכם, חברה כחוקרת בצוות אימפקט העוסק במחקר וחדשנות בעיריית תל אביב, ועוסקת גם בצילום, שהוא, לדבריה, סיפור אהבה שהתחיל בגיל 12.

״הלימודיים כרכו עבורי שתי אהבות נוספות שלי – לחומרים ולהתבוננות בהם, ולכל מה שכרוך בחקר ומחקר. במהלכם התחדדו אצלי הכרה והבנה שחומרים הם אמצעי שדרכו אפשר לגעת בהקשרים רחבים הרבה יותר מרק בחומר עצמו, כמו סביבה, מקום, מאפיינים תקופתיים ורקע היסטורי, מיומנויות של ידע ושיטות ייצור. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי עוסקת יותר ויותר בנושאי זיכרון, בארכיונים ובמבנים להריסה, נשאבת שוב ושוב למבנים נטושים״.

הרעיון המחקרי היה להתחקות אחרי המורשת הבנויה של העמק ולייצר סוג של ארכיון מקומי־עכשווי. ככל שהתקדמתי עם שיטוטיי באזור, זיקקתי אותו למעין ׳עצירה בדרך׳ שמבקשת לראות ולהראות

תכנית הרזידנסי התאימה לה כמו כפפה ליד. ״הרעיון המחקרי היה להתחקות אחרי המורשת הבנויה של העמק ולייצר סוג של ארכיון מקומי־עכשווי. ככל שהתקדמתי עם שיטוטיי באזור, זיקקתי אותו למעין ׳עצירה בדרך׳ שמבקשת לראות ולהראות.

״לשים לב ולחשוף את הערך של דברים – חומרים, מבנים, ואנשים, שאנחנו נוטים לחלוף על פניהם בלי להתעכב. זהו אני מאמין, שמתחיל באיזו אמפתיה, עובר דרך צורך חוזר ונשנה לבטל היררכיות, וממשיך במשאלה עמוקה – שלצד ההליכה קדימה נכיר ונעריך את מה שכבר קיים״.

השימוש של ברגר במושג שיטוט הוא לא אקראי, ומאפיין את דרכה כיוצרת. כל תהליך יצירה מתחיל אצלה בשוטטות, שמעצם הווייתה מקפלת בתוכה ממד של אקראיות. ככזו היא מזמנת מפגשים מפתיעים, מאפשרת להיחשף לגילויים לא צפויים או להקשרים חדשים, וללכוד אותם כאמצעי להעמיק ולהרחיב את המבט.

מפגש אקראי מסוג זה, היא מספרת, קרה לה כבר בתחילת התהליך: ״נסעתי יום אחד באזור כפר ויתקין וקלטתי מכולה עם גרוטאות. עצרתי והתחלתי לגלגל שיחה עם האדם שעמד לידה. הסתבר לי שיש לו שם משק והוא עוסק בחפירת בורות לצרכים שונים כמו אינסטלציה, חשמל ואפילו קבורה.

״בביקור במשק שלו נפתח לי עולם של כלי עבודה, כמו אתים ומעדרים שהוא יצר לצרכי עיסוקו. זה הבהיר לי שגם במלאכה שהיא לכאורה פשוטה, יומיומית ונטולת זוהר, גלום ערך שיכול להניב מנעד יצירתי שמקורו במומחיות וידע רב״.

משבר הזיפזיף

במשק היא הבחינה גם באזור של מבנים ישנים שבעבר שימשו כלולים, ובקירות הזיפזיף (חול ים) שבהם בלט ריכוז גבוה במיוחד של צדפים. ״במהלך המחקר, ככל שהתעמקתי בלמידת חומריות האזור, הבנתי שמדובר בפרק של היסטוריה – בשימוש חומרי מקומי בזיפזיף שהיה נפוץ ונהוג.

״בשנות ה־60 פרץ משבר הזיפזיף, על רקע הבנה שכרייתו גורמת להרס טבע ומצמצת את החופים. לצורך זה הוקמה ׳ועדת הזיפזיף׳, שב־1964 פרסמה דו״ח שבו נאסר על המשך כרייתו, כדי למנוע נסיגה של החופים״.

כך, בתהליך שוטטות מקיף, שכלל בחינת חומרים ומבנים – ובכלל זה שיטות בנייה, אובייקטים יומיומיים האוצרים בתוכם ידע וזיכרון, חקר ארכיוני ועדויות אנושית – ברגר ״מפרקת״ בתערוכתה את האזור למרכיביו, תוך חשיפת משמעויות ואיכויות שטמונות בהם, ומציעה קריאה מחודשת שלו.

חללו הוותיק של בית הראשונים מהווה רקע מושלם לתצוגה המפגישה את תוצרי המחקר באופן מרתק; משלבת מוצגים פיזיים שלוקטו אינטואיטיבית בשטח – חתיכות קירות, מרצפות ותקרות, אבני כורכר או שרידי זיפזיף; ממד אקספרימנטאלי באמצעות מניפולציות שביצעה בחומרים בניסיון להעמיק את ההתבוננות בהם; צילומים המתעדים תהליכים אלה לצד צילומי מבנים שבהם ביקרה וטקסטים.

בין הטקסטים יש שמספקים מידע והסברים על החומרים והמוצגים, דוגמת הסברים על חול, כורכר וזיפזיף המככבים בתערוכה, ויש שמביאים סיפורים שעלו במפגשים וראיונות שקיימה עם תושבי העמק. ״ההיענות של התושבים לשתף מידע ולהעלות זיכרונות הייתה מרגשת. הקולות שלהם הם חלק משמעותי ובלתי נפרד ממרקמו של העמק״.

שלושה בלוקים שפותחים את התערוכה הם לדידה של ברגר ״המוצגים האהובים עלי ומה שמחזיק את כל הסיפור שלה. כבר בזמן ההצבה הרגשתי שזה חייב להיות המקום שלהם. הם נאספו ממבנים שונים, מייצגים טכנולוגיות בנייה שונות ותקופות אחרות, ומכילים ריכוזים משתנים של זיפזיף״.

על הקיר מעליהם תלויה מפה של האזור, שבה מצוינים המבנים שבהם ביקרה – ממבני משק חקלאיים, ועד מבני ציבור ותרבות, כאלה שבעבר היו משמעותיים בחיי המקום ועכשיו ניצבים נטושים. כך לדוגמה בית יערי, בית הבראה לעובדי המדינה שצמוד לביתן אהרון, בית שרת בגבעת חיים איחוד שנבנה כבית תרבות, מבנה בית חרושת תופז (מלשון תפוז) בבית חירות, בית מנחם בקיבוץ מעברות ועוד.

המבנים מופיעים גם בצילומים המשובצים בין מוצגי התערוכה, וברגר מסווגת אותם לסדרה מובחנת שהתהוותה מאליה. ״רק בדיעבד, אחרי שעברתי על כל הצילומים, הבנתי שהם מצטרפים לשפה משותפת. בכולם מתועד פרגמנט כלשהו מהמבנה ומתמקד בו – בעיקר יציקות בטון; ובכולם מופיעים שמיים״.

ברגר מספרת שאחד ממקורות ההשראה המשמעותיים בדרך הצילום שלה הם ברנד והילה בכר, זוג צלמים קונספטואליים שצילמו עשרות מבנים מסוגים שונים בחיפוש אחר טיפולוגיות, והקפידו לצלם עם שמיים ניטרליים – מעוננים.

״גם אני משתדלת להימנע מאור יום חזק, אבל בזמני השיטוטים שלי, שנוצלו גם לצילום, השמיים היו שמי קיץ שטופי שמש. עם זאת, כשעברתי על החומר המצולם, שמתי לב שדווקא עובדה זו יצרה ניגודיות בולטת שהדגישה את הפרט המצולם, ובכך ׳ארזה׳ אותו – את המבנה עם ההיסטוריה שלו ואת השמש הקופחת של האזור – למקשת מידע״.

במרכז החלל מוצבים שני שולחנות ארוכים. על אחד מהם מרוכז אוסף הממצאים שלוקטו אינטואיטיבית בשטח ובפועל היוו את הבסיס המחקרי, וכן טקסטים עם הסברים. השולחן השני מציג את המניפולציות החומריות שנועדו לבחון את החומרים מזוויות שונות.

כך לדוגמה, העתקי סיליקון ליצירת נגטיבים של תבליטים או טקסטורות, טכניקת ציאנוטייפ לקבלת קווי מתאר בחדות ברורה ומדויקת, הדפסי דיו, ומבט מתוך מיקרוסקופ על פיסות חומר קטנטנות לאחר יציקתן באפוקסי על מנת להתחקות אחר הרכבו.

״מי שסייע לי לבצע את התהליך המיקרוסקופי ותהליכים נוספים היה בן בוכנבכר, מומחה למחקר ותיעוד אדריכלי ואמנותי של קירות על כל השכבות ומרכיבי החומר והצבע שלהם. הוא חשף אותי לפרקטיקה של שימור, ובנכונות שלו לסייע לי פתח בפני עולם תוכן חדש ומרתק״.

בדומה לתיעוד הצילומי של המבנים, כך גם פריטי האוסף והמניפולציות החומריות תועדו על ידי ברגר, וצילומים שלהם מוצגים כסדרת תקריבים המעניקים זום־אין על טקסטורות כרובד תוכני נוסף.

״מתי חול מפסיק להיות חול והופך לבית? ומתי בית מפסיק להיות בית והופך לחול? יצאתי לשוטט בלי לדעת לאן. פגשתי איש שחופר בורות ראיתי במשק שלו צדפים בקירות. הרגשתי בבית. יצאתי לחפש עוד״. שורות אלה, שכתבה ברגר, פותחות כמעין מוטו את הקטלוג הנלווה לתערוכה, ואכן מדייקות את הדרך שעברה במהלך המחקר.

אבל כשהיא מסכמת את התערוכה, היא מבהירה שאמנם תם – אך לא נשלם. ״אני יוצאת מהתקופה הזאת בעיקר עם עוד שאלות, עם סקרנות לאזורים נוספים ולתקופות אחרות. אבל אולי בעצם, גם קיבלתי אישור לדבר הזה שאני מנסה להוכיח כל פעם מחדש, שמאחורי כל חומר, מקום או אדם – יש חתיכת סיפור״.

---

ליהיא ברגר | מראה מקום
אוצרת: עדי שפיגל
בית הראשונים, ביתן אהרון, עמק חפר
נעילה: 12.12