עומר איתח: ״תהליך העבודה היה קשה ביותר אבל חזק ממני. לא יכולתי לוותר עליו״ 

כמו סטודנטים רבים אחרים, בתחילת אוקטובר 2023, גם עומר איתח התכונן להתחיל את שנת לימודיו האחרונה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. קו הסיום במסלול לימודי תובעני, שבמרכזו עומד פרויקט הגמר. במסגרת הקלפים שנטרפו בעקבות ה־7.10, הושהתה גם פתיחת שנת הלימודים האקדמית. בסוף דצמבר, כשהוחלט על פתיחתה, היה איתח הסטודנט אח שכול.

אחיו היחיד והצעיר ממנו, סרן הראל איתח, מפקד צוות בסיירת גבעתי שלחם בדרום רצועת עזה ונפצע אנושות, מת לאחר שמונה ימים שבהם נלחם על חייו. ״לפני ששנת הלימודים התחילה, יחד עם חברה טובה, התחלנו לגלגל מחשבות על נושא לפרויקט גמר״, מספר איתח. ״חשבנו על משהו מתחום המגורים ועל סביבות שיכולות להתאים לכך, אבל כשהראל נפל האובדן שלו היה הדבר היחיד שיכולתי לעסוק בו״. 

כך, השכול הכבד שחווה וטראומת השהייה לצד אחיו הפצוע בבית החולים סורוקה, תורגמו על ידו לפרויקט יוצא דופן מסוג אחר בתכלית. בחדר שהוקצה לו ייעודית פורש איתח את סיפור אובדנו בתערוכה שיצר לזכרו של הראל – ״חלל״; מפרק בה לגורמים את המשמעויות השונות של המילה ״ריק״, מרחב בנוי, ומי שקיפח את חייו בקרב, ואורג אותן יחדיו לסיפור אישי של הנצחה וקינה.

כמי שכבר בגיל העשרה המוקדם ידע שבבוא העת יפנה ללימודי אדריכלות, הוא רתם את התחום האהוב עליו לבטא את המתחולל בנפשו – דרכו האחרונה של הראל. המקומות שבהם עבר ושהה טרם פציעתו בקרב ואחריה, הופכים בתערוכה גם לדרך של איתח כמסע פנימי־רגשי; לדיאלוג שהוא מנהל עם אחיו, עם השכול והאובדן, עם הטראומות שחווה בימי השהייה לצדו כשהתנודד בין חיים ומוות בבית חולים ועם ניסיון ההתמודדות איתן. 

״אני מאוד אוהב ארכיטקטורה, אבל לא הייתה בי שום יכולת לעשות משהו אחר שאינו הראל. הבנתי את זה כבר בימים הארוכים והנוראיים בבית החולים.

״את ההשראה לרעיון התערוכה שאבתי מספרו של האדריכל רם קולהאס ׳אלמנטים של ארכיטקטורה׳ (גרסה כתובה של התערוכה שהציג בביאנלה לאדריכלות בוונציה, 2014). קולהאס בנה בספר סוג של ׳לכסיקון׳ שבו ריכז אלמנטים אדריכליים בסיסיים שמרכיבים את הסביבה הבנויה כמו מדרגות, מסדרון, חלון, חזית, מרפסת, גינה ונוספים״.

בדומה למקור השראתו, אף איתח מתייחס בתערוכה לאלמנטים אדריכליים, אך בעוד קולהאס בחן אותם מזווית פרקטית, טכנולוגית ותרבותית, אצל איתח הם נבחנים מהמקום הרגשי, החסר, האין שנותר והקשר לאחיו. באמצעות מודלים, קטעי וידאו, צילומים, סרט, טקסטים ואלמנטים רלוונטיים, דוגמת ארגזים כחולים שמשמשים את צה״ל להכלת חפצי החלל, הוא מייצר תחביר אדריכלי משלו ומטעין אותו בפרשנויות רגשיות. 

״כשקולהאס מדבר על מרפסת, אני מדבר על סוג של גינה, כי זה כל מה שנותר לנו – להיות גננים״, הוא מסביר את כוונתו לטיפוח חלקת קברו של הראל. ״רציתי לכלול בתערוכה כמה שיותר ׳דאטה׳ ואותנטיות. המוטיבציה שלי הייתה לתעד ולשמר כמה שרק אפשר, ולהעביר כך את מכלול הרגשות״. 

המעמד של מסירת הארגזים הכחולים 

למעט חאן יונס, מקום פציעתו של הראל שאליו לא קיבל אישור להיכנס, בתהליך העבודה על התערוכה עבר איתח בכל התחנות של דרכו האחרונה, בחן וסרק אותם – תרתי משמע. החל מבית ההורים ומחדרו שבקומה השנייה, דרך קיבוץ נחל עוז שם התמקם באחד הבתים שאת דייריו חילץ והפך אותו למעין ״מפקדה״ שממנה לחם עם צוותו, עבור לבית החולים סורוקה שאליו הובא לאחר פציעתו, כולל מנחת המסוקים שבמקום, המעברים שבין האגפים, חדרי הניתוח, ההמתנה וחדר הטיפול הנמרץ, ועד בית העלמין – מקום מנוחתו הנוכחי. 

גם ימי השהייה בבית החולים לפני מותו של הראל ואלה שאחריהם, כשחפציו נמסרו למשפחה, מקבלים בתערוכה ביטוי המעיד על עוצמת הכאב והטראומה שנצרבו אצלו. ״המעמד של מסירת הארגזים הכחולים והמפגש עם החפצים של הראל היה קשה לנו ביותר. כמו עוד לוויה וקבורה״.

על הימים בבית החולים, מבנה ברוטליסטי, שבמהלך השנים נוספו לו הרחבות, כעין טלאים שבחללי הפנים יצרו ריחוק בין אגפים, הוא אומר ש״חללי הפרוזדורים קיבלו שם משמעות חזקה. מדובר במעברים ׳חשופים וחושפניים׳ שמפגישים הובלת מתים ופצועים קשה, צוותים רפואיים, משפחות שנמצאות בהמתנה מתוחה, ולא פעם ישנם שם גם אנשים מלאי רצון טוב שבאים לשמח ולשיר. תחושת הדיסוננס שיוצר המארג האנושי והבלתי אפשרי הזה היא עצומה, והמעברים מקבלים כך ממד דרמטי מאד של מעבר מחיים למוות״.

 כל פרט ואלמנט בתערוכה, ובכלל זה שפתה הגרפית שאף אותה יצר איתח, שוזרים את רגשות השכול והכאב עם אלמנטים המייצגים תכנים אדריכליים, תוך יצירת גריד קריא, אך לא ליניארי. בפריזמה הרגשית שעמדה בבסיס יצירתה האלמנטים השונים בה נושאים שכבות נוספות של סימבוליקה ומשמעות, שלדבריו ״מהוות עדות למציאות אובדנית ומלחמתית שמשנה את משמעויות הדברים הבסיסיים ביותר״. 

מחוץ לחדר שבו מוצגת התערוכה ולצד דלתו, תלויים על הקיר טקסט אישי של איתח המדברר את רעיון התערוכה, שיר שכתב לזכר הראל, ״זה פרץ ממני״, ומילות שירו של יהודה עמיחי ״מאדם אתה ואל אדם תשוב״. עם הכניסה מקדם את פני הבאים ארגז צה״לי כחול כשחלקו העליון הוא מסך שבו מוקרנים ציטוט משיר נוסף של עמיחי, ״והדגמה״ מצמררת של פתיחתו. ״ברגע שהחלטתי שאני מתקדם עם תערוכה היה לי ברור שהיא תהיה אמיתית עד הסוף, גם אם זה כרוך בתצוגה לא פשוטה״.

בכל מרחב החלל ותוך התכתבות עם גריד הריבועים של התקרה, מוצבות קופסאות ארכיון המשרתות את מקצב התערוכה; משמשות כמעמדים להצבת מודלים קטנים של המקומות בהם עברה דרכו האחרונה של הראל, כשצורתן המלבנית וגונן הבהיר מהדהדים בחריפות את הנוף המוכר להכאיב של בית קברות צבאי. 

מודלים נוספים, בקנה מידה של 1:1 נוצרו על סמך הסריקות שביצע איתח כשהלך בעקבות ״המקומות של הראל״; מהם, כמו מודל מדרגות בית המשפחה או ״הגינה״, עשויים מאדמה, על מכלול המטענים האסוציאטיביים העולים ממנה ומרמזים על קבורתו בה. אחרים, כמו החלון והדלת מחדרו של הראל, עשויים מיציקת בטון כנגטיבים המייצגים את החסר, את הזיכרון, ואת הדוממות הנוכחית שלהם. 

הדלת והחלון יצוקים מבטון לבן על הרצפה, ועליהם מוקרן מה שנצפה דרכם בחיים שלפני, בחיים שהיו. מודלים נוספים מייצגים סיטואציות מבית העלמין, כמו מקבץ לבנים שרוקם חזית של קבר, קוביית אדמה שהיא ״הגינה״ – חלקת קבר, או שלושה כיסאות כתר לבנים שניצבים מול קיר אטום, כמו אלה ששימשו את איתח והוריו בעת הלוויה ומאזכרים־מנכיחים אותה.

בחתירה להכליל בתערוכה מקסימום דאטה ואותנטיות, ובמבט ישיר שאינו נרתע מלגעת בעצבים החשופים, ״חלל״ מציגה נרטיב דרמטי־עוצמתי של חיים ואובדנם, של יש והיעדר. כך לדוגמה, סרט המוקרן על מסך טלוויזיה גדול שנערך על ידי איתח כשתי שכבות זמן תוך שימוש בכלים ארכיטקטוניים כפרספקטיבות, חתכים ומבטים. הסרט מכנס בקו ליניארי רגעים של הראל החי, המדבר והמחייך עם רגעים וסיטואציות שאחרי מותו, ודרך נקודת מבט אנושית של הצופים בו מציג סוג של עולם מקביל. 

 במרכז החלל ניצב מודל חדרו שנבנה כעין קוביה אטומה עטופה בבדים לבנים כסימבול לתכריכים. אלה משמשים גם כמסכים לסרטוני וידאו המוקרנים בכל היקפו, כמו גם בתוכו פנימה, כשהם עוקבים אחר נראות השלבים בדרכו של הראל. ״הסרטונים הם חלקי סיטואציות שנבחרו ייעודית כך שהם מתקשרים עם המודלים האדריכליים, לעיתים תוך גריעה או הסתרה מכוונת של חלקים מסוימים כמו החיים שנגדעו״.  

ממסגרת נוף לכלי של הישרדות 

שבעה ארגזים כחולים נוספים מסמנים בתערוכה מוקדים המסמלים אלמנטים שבתערוכה מהווים גם תמות. האלמנטים/תמות מלווים בטקסטים רלוונטיים מורחבים, המתייחסים למנעד משמעויות אדריכליות לצד פרשנויות אישיות, זיכרונות ורגשות. הטקסטים, וחומרים נוספים, רוכזו בספרונים שנעטפו בכריכת קנבס כרמז לתכריכים, ובהצגתם בתערוכה הם מזמינים את המבקרים לעלעל בהם. 

כך לדוגמה, ״המעקב״ הטקסטואלי של איתח אחר אלמנט אדריכלי גנרי כחלון, מתחיל בבית המשפחה בנתניה, בצילום וסריקה תלת־ממדית של חלון חדרו של הראל שבקומה השנייה. ״החלון הזה, וכלל החלונות בבית היו תמיד סוג של סימן חיים שהוא נמצא בבית, ועושה פעולות טריוויאליות ביותר, כמו פתיחה וסגירה, הצצה החוצה או אמצעי תקשורת עם מי שנמצא בגינה בקומת הקרקע. בהיעדרו הם הופכים מאלמנטים ששידרו חיות, ושתכליתם הייתה להעניק מבט אל החוץ ולהחדיר לחלל אור ואוויר, לאלמנטים דוממים וכואבים של זיכרון מהדהד״. 

החלון מהבית בנחל עוז, שדרכו כיוונו הראל וצוותו את נשקם לעבר האויב, הופך על פי הטקסט ל״גורם מכריע בין חיים ומוות… ממסגרת נוף לכלי של הישרדות. לפתח של תקווה ושבריריות בעת ובעונה אחת…״. 

מכיוון שלא הורשה להיכנס לחאן יונס, החלון במבנה שבמקום מוצג דרך סרטון קיים שבו נראה הראל מקבל אספקת מים, כשהוא מגלם כך את הדואליות הקוטבית בין היותו פתח המאפשר קבלת אספקה חיונית, לבין סכנת החשיפה לירי קטלני. 

החלונות בבית החולים סורוקה, בין אם בחדרי ההמתנה ובין אם בחדר טיפול נמרץ, נחווים בטקסט כדיסוננס חריף בין תפקידו האדריכלי של חלון כפתח לעולם שבחוץ ולכניסת אור ואוויר, לבין מה שמתחולל בפועל בחללים עצמם- ״…החלונות שהיו אמורים להיות אור מנחם היו לעתים כה רחוקים מהותית מהצורך האמיתי… פתחים שיצרו חיץ בלתי חדיר בין האור שבחוץ לבין החשיכה הפנימית… פתחים שלא הניחו לנפש למצוא מנוחה…״. 

בדומה לאוצרות התערוכה הנצמדת לכל שלב ופרט בדרכו של הראל, כך גם השפה הגרפית שיצר איתח עבור התערוכה אינה פוסחת על דבר; יורדת לדקויות, וככזו מהווה שכבת תוכן נוספת המשלבת ביצירתיות מרשימה תכנים אדריכליים, צה״ליים ורגשיים. כאלה הם לדוגמה הקווים המרוסקים שממסגרים טקסטים; מהדהדים מאפיין של תכניות אדריכליות לציון דברים נסתרים הממוקמים מעל ומתחת לנראה בהן, ובה בעת נוגעים ברובד סמנטי של ריסוק – של חיים שהתרסקו בעקבות האובדן. 

גם כותרות הטקסטים אינן מסתפקות במילוליות של ציון הנושא ומלוות בסימון נקודות ציון כפי שנהוג בצה״ל, ואף אופן חיתוך ההזמנה – מעין כרטיס שמקבלים המבקרים בתערוכה, נגזר מקונטור חדרו של הראל. 

מטלטל במיוחד הוא ״טייק״ שעשה איתח על טופס צה״לי גנרי שמשמש לפירוט חפצי הנופלים בארגזים הכחולים ונכלל בספרון. ברובריקות שנועדו לציון כל חפץ הוא שילב מיקום של חלון מדרכו של הראל, וברובריקות ההערות שלצדן את התחושות והרגשות שעורר בו החלון המסוים. ״הטפסים האלה הם מסמכים כל כך ענייניים וקרים. הרי כל חפץ הוא פיסה מחיים שהיו, מלווה בעולם שלם של הקשרים, זיכרונות ותחושות שהוא מעורר״. 

נוכח תערוכה כל כך אישית, אי אפשר להימנע מלתהות על תפקידם של המנחים של איתח, האדריכל גבי שוורץ והאדריכלית ד״ר דקלה יזהר. ״הם היו קשובים מאד, ומעבר לרובד המקצועי ריגשו אותי במלוא התמיכה שהעניקו לי כמו הקצאת חדר ׳פרטי׳ מיוחד לתערוכה״. לצדם איתח מציין הוקרה שהוא חש למרצים נוספים מהפקולטה שליוו אותו בתהליך: ד״ר יוני אבידן באוצרות, הד״ר אודי בלפרמן, ד״ר אוריין שחר וד״ר איתן מן. 

״התערוכה היא ׳אירוע׳ אחר בנוף הפרויקטים, מורכב וטעון, והליווי שלהם היה משמעותי מאוד. מבחינה אישית־רגשית תהליך העבודה עליה היה עבורי קשה ביותר, אבל חזק ממני. לא יכולתי לוותר עליו״.

---

עומר איתח | חלל
הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים, הטכניון, חיפה
הגעה בתיאום מראש: [email protected]